בית העלמין הצבאי הבריטי בבאר שבע

 מאת: יוסף לנג

 לזכרו של סרן סימור ואן דן-ברג  Captain J. S. H. Van Den Bergh

 

בבית העלמין הצבאי בבאר-שבע טמונים 1,239 חיילים וקצינים שנפלו בקרבות הדרום במלחמת העולם הראשונה, שאליו הועברו מאתרי הקבורה הארעיים. בין הנופלים הרבים קברו של סרן סימור ג'יימס הנרי ואן דן-ברג, שני מימין בשורה הראשונה, ועל מצבתו חקוקים מגן-דוד ולפי בקשת המשפחה המילים האלה:

CAPTAIN  / S.J.H. VAN DEN BERGH / 27TH OCTOBER 1917 AGE 27 / MIDDLESEX YEOMANRY / SON OF HENRIETTE /  VAN DEN BERGH / SO FAR FROM HOME YET SO NEAR / TO THOSE WHO LOVE HIM / PRO ARIS ET FOCISM / D. C. H.

ובעברית: "סרן / י. ס. ה. ואן דן ברג / נפל ב- 27 באוקטובר 1917 בן 27 / גדוד הפרשים מידלסקס / בנה של הנרייטה / ואן דן ברג / כה רחוק מביתו ובכל זאת כה קרוב / אל אוהביו / (בלטינית:) למען האל והמולדת".

מי הוא אותו קצין יהודי הנושא שם משפחה הולנדי? כיצד עברו ימי ילדותו ובחרותו, האם שירת כקצין מקצועי, האם בחר לשרת כה רחוק ממולדתו? ומדוע לא נזכר שם אביו על מצבתו? למרבה הצער אין בידינו תשובות לשאלות הללו, ודומה כי נקשר קשר של חשאיות  ומסתורין סביבו שלא ניתן לנו להתירו. המידע המועט שנתקבל ממשרד המלחמה הבריטי מתייחס לשרותו הצבאי ולנסיבות נפילתו בלבד, ושאר פרקי חייו העלומים ימתינו לפיענוחם בבוא העת.[i]

 

סימור, בנם השני (מתוך 7 ילדיהם) של הנרי (הירש) והנרייטה (לבית  ספאניארד) ואן דן-ברג נקרא על שם סבו, שמעון בן צדוק, מן הכפר ההולנדי חפן, הסמוך לעיר ניימכן שהתפרנס ממסחר בחמאה. ב-1860 יסד שמעון ואן דן-ברג את בית-החרושת הראשון למרגרינה וביחד עם שותפיו יסד ב-1927 את תעשיית “The Margarine Union”, שהתאחדה ב-1930 עם החברה הבריטית "Lever Brothers” לתשלובת התעשייתית הבינלאומית הידועה "Unilever". את המפעל בהולנד ניהל שמואל ואן דן-ברג (1940-1864), איש ציבור שכיהן כנציג המפלגה הליברלית בבית העליון בהולנד, חבר הועד הפועל של "ועדת ההגירה היהודית הבינלאומית" (1915) ונודע כנדבן. הנרי ואן דן-ברג (1851-1937), בנו של המייסד ואביו של הנופל, ניהל את סניף החברה בלונדון, ועשה לו שם של בר-סמכא בארכיאולוגיה של האינקה בפרו, והיה מעורב במידה מסוימת בחוגים יהודים וציוניים.[ii]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו שלושה מבניו של הנרי: הבכור, דונאלד סטאנלי, זכה לאות הצטיינות במהלך שירותו הצבאי; ג'יימס הנרי, שירת בחיל תותחני-השדה המלכותי ונפל בחזית צרפת במאי 1916; חמישה ימים לפני התקפת הצבא הבריטי על באר-שבע נפל סימור בקרב לא נודע כמעט, שהשפעתו הייתה מכרעת על כיבוש העיר ובעקיפין גם על המערכה הצבאית לכיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.[iii]

הניצחון הבריטי בבאר-שבע סימל את פתיחת שער הכניסה לארץ-ישראל, והקרב שבו נפל ואן דן-ברג, היה, במידה מסוימת, המפתח לשער זה. בקרב הזה נהרגו 79 חיילים, ובין עשרת הקצינים שנפלו באותו יום, 27.10.1917, היה גם ואן דן-ברג. עמידת-הגבורה של יחידתו נגד כוח גדול ממנה בהרבה, הותירה שהות לכוחות בריטיים גדולים יותר של הדיוויזיה ה-53 להגיע לנקודת-הזינוק שלהם ולהתפרס שם לקראת ההתקפה על באר-שבע ואפשרה גם את השלמת קו מסילת הברזל מעין-הבשור עד מזרחית לאורים. לו היו התורכים מצליחים להתבסס על הרכס ההוא, היו מונעים את ההערכות הבריטית להבקעת חזית הדרום, ובכך מסכלים את גורם ההפתעה.

חיילי יחידתו של ואן דן-ברג, ה"יומנרי" זכו לפיכך לכבוד גדול על גבורתם וחלליה נקברו בשורה הראשונה בבית העלמין הבריטי בבאר-שבע.

בית-הקברות הצבאי

בית-הקברות הצבאי הבריטי, המשתרע מצפון מערב לעיר העתיקה, הוא מן הגדולים מסוגו ורבים מהחיילים האנגלים שנפלו בעת כיבוש הארץ מצאו בו את מנוחתם האחרונה. מכלל החיילים שנטמנו בו, רק עשירית נפלו בקרב על כיבוש באר-שבע, ורובם לא נמנו על חילות אנז"ק, אלא היו חיילים אנגלים מלונדון ומסביבתה. שאר החללים נפלו בעיקר לאחר כיבושה, בקרבות שהתחוללו מצפון לעיר. בית-העלמין הגדול והמפואר הוקם בבאר-שבע, לא רק משום שהייתה הראשונה בערי הארץ שנפלה בידי הבריטים, אלא גם משום שהקרב על באר-שבע היווה נקודת מפנה במערכה כולה, וכיבושה היה תנאי הכרחי לשבירת החזית התורכית בדרום. הנופלים נקברו סמוך לבית-העלמין הנוצרי, בקצה המזרחי של העיר. עד יולי 1918 נקברו שם 139 חיילים. לאחר נובמבר 1918 החלו הבריטים לרכז בחלקה גם חללים נוספים שנטמנו זמנית בתשעה בתי-קברות ארעיים אחרים בנגב; מאזור אורים במערב ועד יבנה בצפון.

במרץ 1917 מסר המלך זיכיון ל-"ועד המלכותי לקברי מלחמה" לטפל בבתי העלמין הצבאיים הבריטים ברחבי העולם, כשאחד מעקרונות היסוד של הוועד היה ההתייחסות שווה לכל נופל ונופל. זו גם הסיבה לכך שנקבעו קווים אחידים לכל בית עלמין צבאי. הוחלט גם שבתי העלמין יוקמו סמוך ככל האפשר למקום נפילתם של החיילים, ושכל המצבות תהיינה זהות בגודלן ובצורתן. בתי העלמין מעוצבים כגנים מדושאים ובהם שבילים, פרחים ועצים. אופים המקודש הודגש בקביעת צלב-אבן גדול, "צלב הקורבן", שאליו מחוברת חרב מארד במקום מרכזי. בבתי העלמין הגדולים נבנה מעין מזבח מ"אבן זיכרון" גדולה, ועליה חקוק הפסוק מתהילים ע"ב, י"ז, "יהי שמו לעולם", שהוא בעל משמעות דתית עמוקה לנוצרים.

בסוף 1920 הובטח תקציב מתאים לטיפוחם ולשמירתם של בתי העלמין הצבאיים. הנציב העליון הסכים בתמורה שממשלת ארץ ישראל תרכוש את הקרקעות לבתי העלמין הללו כהוקרה לחיילים הבריטים שנפלו במלחמה על כיבוש הארץ, והוסמך לטפל בהעברת הקרקעות לרשותו של "הוועד המלכותי לקברי המלחמה", ביום-השנה השלישי לשחרור ירושלים (17 בנובמבר 1920). ראש עיריית באר-שבע, השיח' פריח אבומדין, מסר לממשלת המנדאט את כברת הקרקע, שהייתה בבעלותה של העירייה. כתובת ההקדשה, בשלוש השפות הרשמיות (בנוסח המופיע גם בבתי עלמין צבאיים אחרים בארץ), ליד שער הכניסה מעידה על כי: "חלקת השדה, שעליה הוקם בית-הקברות הלזה, ניתנה על-ידי עיריית באר-שבע כמתנת-עם של בני פלשתינה (א"י) להיות מקום מנוחת-עולמים לחיילי ההסכמה, אשר נפלו חללים במלחמה, 1914-1918 יהי זכרם לברכה".

בניית בית העלמין

בניית בית העלמין בבאר-שבע הייתה כרוכה באחד המאבקים הקשים ביותר של ההסתדרות בראשית דרכה. היה זה מאבק לא רק על העבודה העברית, אלא על עצמאותה וקיום דרכה הייחודית של ההסתדרות, שנשאה בעיקר העול והדאגה לעבודת העולים שהגיעו עם תום מלחמת העולם הראשונה – רובם ללא הכשרה מקצועית מתאימה – ובכך סייעה לקליטתם ולבניין הארץ.
ממשלת המנדאט פרסמה מכרז לבניית בית העלמין הצבאי, וההסתדרות הייתה רק אחת משש חברות קבלניות גדולות שהתמודדו על קבלת העבודה. המינהל המנדאטורי הסתייג ממסירת עבודות ציבוריות ליהודים, בשל האהדה לערבים וכניעה ללחץ פוליטי, או משום שקבלנים ערבים הגישו הצעות זולות יותר. בנוסף לכך, התקשה המשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות להעמיד הון חוזר, עובדה שהגבילה מאוד את יכולתה לרכוש חומרים לעבודות חדשות ולהשקיע בהן.

ההצעה לבניית בתי עלמין – העבודה הגדולה הראשונה שהוצעה למשרד לעבודות ציבוריות מראשית היווסדו – הגיעה כשעבודות סלילת כבישים בארץ עמדו להסתיים, ועיקר הדרישה הייתה לעבודות בנייה. הייתה זו גם הזדמנות להשיג עבודה לחלוצים שיוכלו גם להתמחות במקצוע הבנייה. בשל הקשיים המרובים נדמה היה, בסוף אפריל, שההזדמנות חומקת מתחת לידי ההסתדרות, ורק בעזרת החיילים המשוחררים של ארגון "הגדוד העברי", שהגיש הצעה לקבל את העבודה, תוך הדגשת הצד הרגשי שבדבר כדי "להציב מצבות-זיכרון לחללים", נמסר ביצועה של העבודה להסתדרות. כדי לזכות במכרז, היה על המשרד לעבודות ציבוריות להפקיד ערבון גדול ולהבטיח הון חוזר לביצוע העבודה – ואלה, כאמור, לא היו בידיו. ההסתדרות פנתה לקבל סיוע מ"וועד הצירים", ולאחר דין ודברים מר נחתם ביולי 1921 הסכם עם "וועד הצירים" ולפיו הוא יבטיח את ההלוואה ואת הערבון תמורת שיעבודה של כל ההכנסה הצפויה להחזרת החוב, ורכושו של המשרד לעבודות ציבוריות יוכר כערבון לסכום ההלוואה. הוסכם גם שיוקם וועד מנהל מיוחד, שיהיה האחראי לביצוע ולהוצאת הכספים, ולהוצאותיו תוקצה כחמישית מכלל התקציב. "וועד הצירים" שמר לעצמו את הזכות לבקר את החשבונות, ואת האפשרות להפסיק את הזרמת הכספים אם ייווכח שאין העבודה מתנהלת כראוי. הסדר זה שנכפה על ההסתדרות, ומינויו של מהנדס מטעם  אברהם גולדווטר, מאנגליה, היה מקור לחיכוכים לא מעטים.

בכך לא תמו הקשיים; החוזה שעמד המשרד לעבודות ציבוריות לקבל מ"הוועד המלכותי לקברי המלחמה" היה לבניית ארבעה בתי-עלמין צבאיים: בבאר-שבע, בדיר אל-בלח, בעזה וברמלה אולם ברגע האחרון לפני חתימת החוזה, בעקבות מאורעות תרפ"א, נמסרה ליהודים בניית בתי העלמין בבאר שבע ובדיר אל-בלח בלבד.
"חבורת העמק", קבוצת עבודה שיתופית, שנוסדה ב- 1.5.1921 בסביבות תל-עדש, נבחרה לביצוע העבודה, אך ביום שנקבע לתחילת העבודה 1.8.1921, היא הייתה עסוקה עדיין בכביש עפולה-נצרת ולא יכלה לרדת דרומה. ההסתדרות שחששה מאובדן יוקרתה בעיני הממשלה ומתשלום קנס על אי-עמידתה בהסכם, הורתה ל"גדוד העבודה" לקבל עליו את המשימה, עד ש"חבורת העמק" תתפנה. ואכן, עשרה איש מפלוגת ראש-העין של "גדוד העבודה" נשלחו מיד לבאר-שבע והחלו בהקמת המחנה, שכלל כעשרים אוהלים, סככה ששמשה חדר אוכל ומועדון ומתקנים למחסנים ולשירותים. המבנה הוקם בצל חורשת אקליפטוסים קטנה, שניטעה בידי עובדי המשתלה היהודים בתקופת המלחמה. עם סיום סידור המחנה הוחל ביישור הקרקע ובחפירת היסודות לגדר האבן. ב –18 באוגוסט 1921, הגיעו לאתר 38 מאנשי "חבורת העמק" (כולל 3 חברות) יחד עם 12 עובדים נוספים, וניגשו להמשיך בעבודה. בתחילה מחו אחדים מ"נכבדי" באר-שבע  בפני המושל על "פלישה" לעיר של שישים [!] יהודים, ואולם עם הזמן נרקמו יחסים טובים למדי עם ערביי העיר; האבנים לבניית הגדר סופקו מן המחצבה צפונית לרחוב בר-גיורא, שהייתה בבעלות ערבית ועובדיה ערבים, ונקלטו בה לפחות שלושה מחברי "חבורת העמק" ולמדו בה את המקצוע, והמשיכו בו לאחר עזיבתם.
הסיתות באבן החצובה נעשה כולו בידי יהודים, והובלת האבנים בוצעה ע"י עגלון יהודי.
חברי "חבורת העמק" עזבו לאחר יציקת יסודות הבטון, ואז החלה בניית הגדר התוחמת. בצד הדרומי הוקם מבנה מוגבה שחקוק בו צלב אבן מובלט, רחבת תפילה שבתוכה משולבים שני מחסנים לכלי עבודה, ומזבח. המבנים הללו רוצפו באבן ירושלמית קשה, שנחצבה בגבעת שאול בידי חברי פלוגת ירושלים של "גדוד העבודה". המזבח נעשה משיש בהזמנה מיוחדת.
העובדים ניהלו חיי תרבות פנימיים עשירים; ההסתדרות הפעילה במחנה ספריה, שכללה למעלה מ-300 ספרים, ושירתה גם את יהודי העיר. כן למדו במחנה עברית בשעורי-ערב ונערכו בו פעולות תרבות אחרות. בינואר 1922, עם התקדמות העבודה, צומצם מספר העובדים, ולאחר האביב נותרה בעיקר העבודה של החלפת צלבי העץ במצבות שיש שהובאו מאיטליה.
כדי למנוע את שקיעתן או נטייתן, נקבעו המצבות בתוך יסודות בטון מזוין למראשות הקבר ופלסו את תלוליות הקברים. יושרו ונכבשו שבילים בין הקברים, והותוו ארבעה "רחובות" שנסללו בחצץ הנפגשים במרכז. לאורך השבילים ניטעו שיחים ולאורך הגדר נשתלו עצים שנקנו ממשתלה יהודית של "הפועל הצעיר" בעיר. טיפל בהם הגנן העירוני מנחם אלקלעי. בסתיו 1922 נותרו כעשרה פועלים לעבודות הגימור, ובדצמבר אותה שנה המחנה פורק סופית.

עבודת בית העלמין בבאר-שבע גרמה למפח נפש גם מבחינה כלכלית; העבודה, שתוכננה לחמישה חודשים, התארכה בהרבה, והייתה רצופה בביקורת קשה ובאיומי "וועד הצירים" להפסיק התשלומים והאשראי, הואיל וההוצאות עלו בכ- 8.5% על ההכנסות (7,655 לי"מ). ההסתדרות קבלה על שכפו עליה לממן את הועד המנהל, וטענה שלו היו הפועלים לוקחים עליהם גם את הניהול באופן שיתופי ושוויוני, היו ההוצאות קטנות בהרבה. אלא שהתועלת הרבה לבניין הארץ והרווח החברתי שברכישת מקצוע לעולים, היו פיצוי הולם להפסדים הכספיים.

טקס חנוכת בית העלמין נערך ביום 22.3.1923, בהשתתפות הנציב העליון סר הרברט סמואל. באותו היום הוא השביע שופטים בבית-הדין הבדווי והשתתף בטכס הסרת הלוט מעל פסל אלנבי במרכז באר-שבע. לטכסים הללו הגיעו אורחים רבים ובהם: המזכיר הראשי סר וינדהאם דידס, מפקד הכוחות האנגליים במצרים, הקונסול הכללי של צרפת, התובע הכללי, ראש עירית ירושלים ונכבדים נוספים. את היישוב היהודי ייצגו: ראש המחלקה המדינית בהנהלה הציונית בארץ, הקולונל פרדריק קיש והראשון לציון, ר' יעקב מאיר.

בטכס שנשא אופי דתי ובו נתקדש השדה נשאו תפילות: הפטריארך הקתולי של ירושלים והבישוף האנגליקני מאגיניס. לאחר נאומו של המפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ סר הנרי טיודור, ברכו את הנאספים הפטריארכים היווני-אורתודוכסי והארמני של ירושלים. תזמורת כלי-הנשיפה של היחידה ההודית השמיעה את מרש-האבל של שופן, ומשמר הכבוד ירה שלושה מטחי אש. בתום הטכס הביעו הנציב העליון והמזכיר הראשי את הערכתם על העבודה, שעוררה התפעלות כללית של כל המוזמנים והמבקרים. גם בהסתדרות ציינו לשבח את העבודה, ובאישור רשמי מהמחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט (23.6.1923), נכתב במפורש שהעבודה "בוצעה בידיכם בדרך משביעה-רצון. העבודה בכללותה טובה". בית-הקברות של באר-שבע משמש, אפוא, עדות לשני ניצחונות: לניצחון של החייל הבריטי בכיבוש הארץ, ולניצחון הפועל העברי בכיבוש העבודה.

בית העלמין והקבורים בו

בית העלמין מעוצב בצורה סימטרית, כריבוע גדול בן כ-8.6 דונם, המחולק לארבעה רבעים באמצעות שני שבילים ראשיים המצטלבים במרכז וכל רבע מחולק לארבעה רבעי-משנה. מול השער הראשי בנויה רחבת תפילה מרוצפת, ומאחוריה קיר-אבן גבוה ובו מובלט צלב אבן – שדגם חרב הצלבנים דמוית-הצלב מארד, הקבועה ברוב בתי-הקברות, לא הותקנה בו, אולי מתוך כבוד לרגשותיהם של המוסלמים בעיר. נחים בו כאמור 1,239 חללים : 78.9% מהם מבריטניה, והשאר בעיקר מכוחות אנז"ק (16.5%). 54 מבין החיילים לא זוהו, ועל מצבותיהם נחרט: "חייל המלחמה הגדולה, ה' יודע זהותו".

חיילי יחידת ה"יומנרי", זכו לכבוד רב על גבורתם, וחלליהם נקברו בשורה הראשונה מימין בבית העלמין (שאליו הועברו ממקום-הקבורה הארעי ליד ביר אבו-רקייק). באמצע אותה שורה נקבר הקצין לאפון, שזכה לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה", עיטור-הגבורה הגבוה ביותר בקיסרות הבריטית. עוד שני חללים נושאים עיטור זה; סא"ל לזלי מייגאר (1872-1917), הקבור גם הוא באותו ריבוע, שירת כמח"ט החטיבה האוסטרלית השמינית, "הפרשים הקלים", ונפגע ביום הכיבוש בהתקפת-נגד של מטוס גרמני ליד תל-שבע.
במרכז הקיר הימני נקבעה מצבת-זיכרון לשמונה טייסים בריטים ואוסטרלים, שנפלו בשמי באר שבע במשך כשלושה חודשים ב – 1917, עוד בטרם נכבשה העיר ומקום קבורתם לא נודע. הודות לפעולתם הובטחה הצלחת ההתקפה על באר-שבע. במערכה הדרומית הפעילו שני הצדדים מטוסים בעיקר לצורכי מודיעין, ולשם כך הגרמנים בנו שדה-תעופה צפונית לבאר-שבע, שהשתרע מרחוב בן-יהודה כיום עד סביבות רחוב ווייצמן.
בראשית אפריל 1916 הוצבה בו טייסת 300, ולאחר מכן החליפה אותה טייסת 304, שצפו מן האוויר על כוחות הצבא הבריטי. הטייסות גרמניות הללו היוו איום של ממש לגילוי הכנותיהם החשאיות של הבריטים, שעמלו להטעות את האויב לגבי כוונותיהם. בתגובה לכך פעלו חילות האוויר הבריטי והאוסטרלי לסייר מעל קו החזית ולהניס את האויב משמי הנגב. בהתמודדות האווירית הזו הוכו הגרמנים שנאלצו לצמצם את פעילותם האווירית באזור, ובתוך כך הפילו לפחות שמונה מטוסים בריטיים.

כמחווה לאחד הטייסים, שהופל לאחר קרב אווירי קשה, הקימו התורכים (או הגרמנים) אנדרטת שיש לכבודו. אפשר שצורתה הייתה כשל פירמידה קטומה, בדומה לזו שהקימו התורכים לזכר שני הטייסים התורכים שמטוסם התרסק ב- 27.2.1914 מזרחית לקיבוץ האון. יש להניח שהמצבה הוקמה במקום נפילתו או קבורתו של הטייס, אך אין מקומה המקורי ידוע. בינואר 1918, לאחר כיבוש העיר נתגלתה האבן, ונקבעה כמצבת-זיכרון לכל הטייסים הבריטים שנפלו במערכה. בראשה נחקק סמל חיל-האוויר המלכותי, ומתחת חקוקים שמות הנופלים והכתובת: "מצבת-זיכרון זו, שהוקמה לאחד מהם בנדיבות-לב אויביהם, נתגלתה ושוקמה בידי ידידיהם. ינואר 1918". כשנבנה בית העלמין, הועברה אבן-השיש לשם ושובצה בקיר.
מאז חנוכתו ועד כיבוש העיר באוקטובר 1948, נותרו בית-הקברות וסביבתו ללא שינוי ממשי. לאחר שהייתה באר-שבע לעיר עברית, נפתרו סופית בעיות המים ובית העלמין קיבל מראה התואם יותר "גן אנגלי". שבילי החצץ הוחלפו במשטחי דשא והעצים, שעקב המחסור במים קמלו ברובם, נשתלו שוב וטופחו ביתר שאת.

האתר, שהיה פעם בקצה העיר וסביבו שממה, מצוי כיום בלב העיר והוא מוקף בנייה וירק מכל צד. בית העלמין הנוצרי בדרומו, שהיה מוזנח במשך שנים רבות, שוקם ושופר לאחרונה ללא הכר ומעתה נקברים בו עולים מחבר המדינות שיהדותם לא הוכחה. השדה בו עמד פעם מחנה האוהלים של החלוצים הצעירים עבר גלגולים רבים; בשלהי 1953, נבנתה עליו אכסניית-נוער הנושאת את שמו של יצחק יציב, ממייסדי ההסתדרות, ולמן 1994 פועל במקום מרכז ארצי להשתלמויות לעובדי הוראה במקצועות היהדות הרוח והחברה וגם סניף של האוניברסיטה הפתוחה.
הכביש שעובר ליד פתחו של בית העלמין, שהיה בעבר עורק תחבורה ראשי, איבד כיום מחשיבותו, ורבים מן העוברים בו, אינם מקדישים תשומת-לב לבית-העלמין הצבאי ולקבורים בו, שבזכותם נגאלה הארץ מארבע-מאות שנים של שלטון תורכי. לכל אלה ובהם הקצין היהודי סימור ואן דן-ברג מהווה האתר עדות אילמת וזיכרון נצח.

 מקורות:

[i] מכתבה של ז'נט סטריקלנד (לונדון) אל משה דרור (בית יציב, באר-שבע), 9.8.2001. שמור בבית יציב. ניסיונותינו להשיג מידע מגב' פטה ואן דן-ברג, הכותבת ספר על משפחת ואן דן-ברג, לא הוכתרו עד כה בהצלחה.

[ii] פנקס הקהילות – אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה (ערכו: יוסף מיכמן, הרטוך בים ודן מיכמן), יד ושם ירושלים תשמ"ה, עמ' 50.

[iii] הסקירה מתבססת על רשימותיו של אילן גל-פאר: "בית הקברות של מדינות ההסכמה", עתון באר-שבע, גיליון 61  (2.2.1979); "ראשונים וסיפוריהם – היהודי שנפל כה רחוק מהבית", שם, גיליון 171 (27.3.1981); "בית-הקברות הצבאי בבאר-שבע: שני מאבקים", ספר זאב וילנאי (ערך: אלי שילר), חלק ב', עמ' 216-224; "בית הקברות הצבאי הבריטי", אריאל, עמ' 103-106.

תגובה אחת
  1. יסמין פינטו

    אבקש לדעת האם יש משפחה לחייל היהודי הקבור בבית העלמין הבריטי

השארת תגובה