ציוני דרך בראשית הרפואה הצבאית

 

הדמיה ברנטגן וניתוחי לב פתוח

 ציוני דרך בראשית הרפואה הצבאית המודרנית באזורנו

מוקדש לזכר סבי  ד"ר ברוך ברוכין  ז"ל, יליד הארץ, רופא  בצבא התורכי

אברהם ברוכין

 

New Picture (105)

ד"ר ברוכין (מימין) במדי הצבא התורכי

הקדמה
מלחמת העולם הראשונה הייתה הגדולה והקטלנית ביותר עד לתקופתה. החידושים הטכנולוגיים של התקופה המודרנית לא פסחו על שדות הקרב, ולראשונה הוכנסו לשימוש  אמצעי לחימה, שהעצימו בעשרות ובמאות מונים את יעילות ההרס וההרג שלהם. כלי נשק אלה  העלו את מניין ההרוגים והפצועים למימדים מבהילים, שכמותם לא ידעה האנושות עד אז. אך לצד התפתחות כלי המשחית התפתחו במקביל גם מכשירי הרפואה ושיטות הטיפול הרפואי. גילוי החשמל  והרדיו-אקטיביות הוביל, בין השאר, להמצאת צילום הרנטגן שפתח פֵתח לשכלול  ההבחנה הרפואית, לטיפולים הכירורגיים, ולטיפולים רבים אחרים. חידושים אלה הגיעו בהדרגה גם לשימוש הצבאות הלוחמים. אך הטמעת האמצעים החדשים לדרגים הלוחמים בשדה הקרב ארכה זמן רב, ולחזיתות לחימה רבות לא הגיעו כלל. מאמר זה מתייחס לגילוי הרנטגן, לכירורגיית החזה בראשיתה, ולניתוח חזה במלחמת העולם הראשונה בחזית עזה, תוך כדי שימוש ברנטגן . מכשיר הרנטגן ב- 8 נובמבר 1895 בגרמניה, פרופסור ווילהלם קונרד רנטגן, גילה את קרני הרנטגן  ואשר דיווח עליהם ב 28 בדצמבר 1895. השמועה התפשטה ברחבי אירופה והגיעה חיש מהר גם לארה"ב. כאשר פרצה מלחמת הבלקן בין  תורכיה  וייוון,   גרמניה  ובריטניה  (יחד עם צרפת  ורוסיה ) התערבו.  הצלב האדום הגרמני  שלח מכשיר רנטגן  לביה"ח הצבאי בקושטא .  המכשיר נשלח מאוניברסיטת טובינגן, ביחד עם  רופא שיתפעלו,  הרמן קוטנר Hermann Küttner)).

New Picture (103)

פרופ' רנטגן במעבדתו

 הצבא הבריטי היה מהראשונים  שהשתמש ביחידת רנטגן קבועה בבתי החולים שדה. במלחמת הנהר (הנילוס). ב 1898 במערכה זו Surgeon-Major J.C. Battersby  ביצע כ-60  בדיקות רנטגן   בנפגעים בריטים   בבקתת חימר.  בהמשך השתמשו הבריטים במכשירי רנטגן גם במלחמת העולם הראשונה בחזית עזה.

New Picture (99)

מרפאת רנטגן בבקתת החימר ב'מלחמת הנהר'

New Picture (97)

מתקן למילוי מצברים למכשיר הרנטגן ב'מלחמת הנהר'

 

New Picture (85)

בית חולים שדה בדיר אל-באלח

 

כירורגיית החזה

בשנת  1896 Stephen Paget פרסם את סיפרו   Surgery of the Chest", ובו טען כי  כירורגיית בית החזה הגיעה לקצה יכולתה. הצהרה זו  תמכה בזו של Billroth, הכירורג המפורסם, שכמה שנים קודם  התריע כי מנתח אשר  ינסה לתפור  פצע בלב " לבטח יאבד את יוקרתו בעיני עמיתיו" למרות זאת, ממש באותה שנה בה פורסם הספר  (1896), בפרנקפורט ,Rehn  Ludwig   קצין הוסאר שהפך למנתח  הצליח לתפור פצע לבבי חודר, בכך לא רק הזים את הקביעה הזאת, אלא גם פרץ את הדרך   לכירורגיה הקרויה כיום כירוכגיית לב-כלי דם  (cardiovascular surgery). קדם להם מנתח  אמריקני שחורDr. Daniel Hale Williams אשר ניתח  ב-9 ליולי 1893  צעיר בשם James Cornish  בבית החולים Provident Hospital in Chicago עם פצע דקירה בלבו .51 יום לאחר הניתוח הצעיר חזר לביתו וחי עוד 50  שנה.       פחות מעשרים שנה לאחר הניסיונות הראשונים פרצה מלחמת העולם הראשונה,  שבה הוכנס לשימוש נשק חדש  שכלל בין היתר מקלעים (מכונות ירייה ) אוטומטיים  ופגזים נפיצים,   שגרמו לפציעות חודרניות במהירות נמוכה יחסית. אלה העלו  בצורה ניכרת את נפגעי  בית החזה  שנותרו  בחיים ופונו לתחנות איסוף (תאג"דים ). דו"ח המופיע בהיסטוריה הרשמית הבריטית  יודע לציין תחנת איסוף כזו בה נמנו 123 נפגעים מסוג זה שמהם אחד בלבד שרד עם רסיס בלבו . קציני הרפואה ומוריהם  שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה היו בני המאה התשע עשרה .  הן המורים, כתלמידיהם קציני הרפואה, חונכו על ברכי התודעה כי לנוכח פציעות בית חזה-לב  חודרניות  מאומה לא ניתן לביצוע . לקראת שלהי המלחמה השתנתה הגישה, תודות לקומץ רופאים בעלי תעוזה, אשר ביצעו ניתוחים תחת אילוצי חירום, בתנאים לא תנאים, ללא  אנטיביוטיקה, ללא בנק דם, חדרי ניתוח מאובזרים, ללא א.ק.ג., רנטגן משוכלל, מכונות לב ריאה ואפילו ללא תאורה נאותה. רופאים אלה ניתחו במצבים נואשים ובעזרת ידע ורפואה קונבנציונאליים  גילו תושייה ותעוזה, הוכיחו כי ניתן להציל נפגעי חזה ולב  וסללו את הדרך  לענף כירורגי חדש . אחד המפורסמים, מבין אותו קומץ רופאים  מנתחים  אמיצים , שהוזכרו בפתיח  הוא ג'ורג'  גריי טורנר,  אשר  ביצע את אחד הניסיונות הראשונים להרחקת קליע מלבו של פצוע בקרב קמבריי 1917. טורנר תיאר את המיקרה  רק בשנת 1940, הפצוע היה אז עדיין חי  ולפי עדות המנתח: "היה תשוש יותר ממטלות מלחמת העולם השניה מאשר מפציעתו בראשונה "   מנתח אחר  ג'יימס ג'ונסטון אברהם , James Johnston Abraham (1876-1963). רופא,מנתח וסופר, ששירת בחזית עזה עם  צבאות אלנבי.  להלן תיאור מספרו, "Surgeon's journey": " לפני המלחמה הוא עסק  בשליחות מיסיונרית ובזכות שליטתו  הטובה בערבית ,הוא הוצב באחד מבתי החולים שלנו, בחזית המצרית. משם הוא נשלח אלינו לקנטרה, עקב מחלת חום. כשראיתיו באוהל המיון, זיהיתי את מקור החום, שהיה אויבי הוותיק – הטיפוס.

New Picture (84)

אוהל הרנטגן במלחמת העולם הראשונה

 

New Picture (89)

לוטננט-קולונל ד"ר ג'יימס

New Picture (114)

ג'ונסטון אברהם

 

 

 

 

 

 
דיווחתי אודותיו לקולונל, ויחדיו החלטנו  להעבירו לחדר-בידוד מאחורי הקווים, תחת פיקודו של סגן ה. נורט. הוראות  ברורות ניתנו לשני חיילים סדירים שהופקדו על שמירתו,  שלא להניחו לנפשו  אף לרגע, משום שכידוע ,חולי טיפוס עלולים ללקות בהזיות ולקום ממיטתם . למחרת, בשעה 7 בבוקר, הוזעקתי למיטת הקצין, שם מצאתיו שוכב וחיוך נסוך על פניו, החובש הסיר את השמיכה וחשף  את חזה הקצין. הבחנתי בחתך באורך  כאינטש וחצי  במרווח הבין-צלעי שלישי-רביעי משמאל. עם כל נשיפה נפלטו מהחתך בועות אוויר. "מי עולל לך זאת?" שאלתי. "אני בעצמי" ענה מחייך. "מדוע?" "משום שאינני ראוי לחיות, הפגנתי פחדנות בפני האויב" ענה. "שטויות ",מחיתי, "מה עשית ?" "נעצתי אולר בלבי", ענה בקור רוח. "הוא בפנים כעת ". הסיפור נשמע  כה דמיוני , עד לכדי פקפוק. העמסנו אותו  על אלונקה והבאנוהו לבקתת הרנטגן . עם פיתוח  סרטי הצילום, נצפה בבירור אולר צבאי כפוף להב  מונח  בבית החזה, מאחורי הלב,  מעל הטרפש (דיאפרגמה). היה ברור שהשארת האולר במצב הנתון, קטלני ומאידך גיסא, ניתוח  בחולה  טיפוס, עם חום  מעל 104 מעלות פרנהייט (C400 (, מהווה בעיה בעלת סיכון ניכר ביותר .

New Picture (115)

חובשים תורכיים בשעת פנאי

 

מסילת הברזל בסיני

המסילה מקנטרה לאל-עריש

ישבתי באוהל חדר האוכל לאחר ארוחת הבוקר, איש לא יכול היה לייעץ לי, הייתי המנתח  המומחה היחידי. הקולונל היה איש מינהלה, וראה את המצב מבחינה אדמיניסטרטיבית  בלבד. נמצא כי בעת האירוע, נותר החולה לבדו כעשר דקות, בין חילופי משמרת הלילה והבוקר . שני החיילים הסדירים ששמרו עליו, הושמו במחבוש, באשמת אי-שמירה כנדרש. הקולונל הודיע  כי אם הקצין ישרוד, הוא יועמד לדין צבאי  על ניסיון אובדני, בזאת כנראה בא על סיפוקו  ומיצה את תפקידו, לטעמו . כעת היה מתפקידי להמשיך. "ובכן" אמר  נבה, "הוא עלול למות אם תנתחו ,אך הוא לבטח ימות, או מטיפוס או מהסכין ,אם לא תנתחו". לב הקצין והסכין שהוצאה ממנו ידעתי כי הצדק איתו אלא שסירבתי להודות  בכך . "לך קל לדבר" רטנתי. "סליחה חבר " מלמל, והזעם הרגעי שלי חלף . ובכן נגשנו למלאכה. פתחתי את דופן בית החזה  ומצאתי את תמט הריאה, קיוויתי למצוא את האולר מאחוריה, אך ללא ביטחון. שכן ערכת  רנטגן – השדה  לא הייתה אמינה עד כדי להבחין בין הימצאות  האולר, שם או בדופן כפורת הלב(פריקרדיום). החדרתי את ידי הכסויה מאחורי הריאה. הוא לא היה שם. נבה ,סיפר לי  לאחר מכן, כי החוורתי כסיד. "מה מצבו ?" שאלתי את המרדים . תחנת העמסת פצועים על רכבת "די חיוני" ענה. "המשך, סיר !" "נאלֵץ לפתוח את כפורת הלב " אמרתי לנבה . "בוודאי "ענה נבה, "אך נראה לי מוזר  שאינני מצליח  להבחין בו בקרע או פציעה". "גם  לי" עניתי.  "הבה נמשיך". בצעתי חתך בכפורת הלב, העטיפה בה נתון הלב  כמו תפוח  בשקית נייר, ושנית בחיי נוכחתי לנגד עיני בלב פועם. הרחבתי בעדינות את שולי החתך –  ולא מצאתי מאומה. החדרתי בזהירות את אצבעותיי מאחורי הלב והרמתיו קדימה. חשתיו כציפור מפרפרת  בכף ידי. עדיין שום דבר. פתאום נתקלה  קצה קמיצתי במשהו מחודד – הלהב! "תפסתי אותו" צעקתי תוך אנחת רווחה. הוא נשלף בקלות יחסית ,אולר צבאי  רגיל עם ניצב חום ולהב בודד. "מצוין " הפטיר נבה. בימים ההם, מנתחים לא ראו לב פועם, ועל אחת כמה וכמה לא ניתחוהו בחופשיות, אלא רק  כעבור שלושים שנה. הייתה זו אפוא הרפתקה יוצאת דופן. החולה עמד בניתוח בצורה משביעת רצון. במשך השבוע  לאחריו, היינו מלאי תיקווה, אך חומו לא ירד.  ביום השמיני  נפטר מטיפוס . אירוע זה הישרה עלינו אווירת נכאים  למספר ימים. מוזר, שכן היינו עדים למספר כה רב של פטירות במהלך מחצית השנה שקדמה. הנפטר ,השתייך לחיל הסקוטי ,לכן קברנו אותו בטכס צבאי  מלא, בלוויית נגינת חמת חלילים. בצעדי אחרי ארונו לעבר בית  הקברות  הצבאי שלנו במדבר הפתוח, תהיתי מה עלי לכתוב להוריו הקשישים בסקוטלנד, אודות בנם יחידם . ונחזור לרגע  למיודענו הד"ר James Johnston Abraham, באופן מיקרי ביותר, בצד התורכי באותה עת ובאותה סביבה, שירת רופא  מפורסם אחר: ד"ר ווילהלם היס ג'וניור  (1863-1934)  {אגב ,גם אביו  היה אנטום מפורסם מאד },  מגלה  המקלעת  בלב הקרויה על שמו:Bundle of His . זוהי  אלומה עצבית ,המוליכה את הפעימה  החשמלית לשריר הלב . במאמר  רפואי משנת 1980 ,תיארו  קרובצקי וגריגוריב, פצע דקירה בלב ,עם פגיעה במקלעת  ע"ש היס . וכך נסגר לו מעגל .   התאבדויות במלחמות נתונים אנקדטולים, ממלחה"ע ה-1 וה-2   מעידים  כי התאבדות חיילים הייתה מוכרת . רוברט גרייבס   בספרו  "Goodbye to All That" מעיד כי החייל   הראשון  וכן האחרון טרם עזיבתו שפגש בחזית  המערבית,  התאבדו  (השניים כלל לא היו קרביים ). בין 1914-1918   הצבא בריטי  איתר  80000  חיילים (2%  מאלה בשירות פעיל )  שסבלו מהלם קרב . מספר רב יותר של חיילים שגילו  תסמינים דומים  סווגו כ" מפברקים" ונשלחו חזרה לחזית ,חלקם התאבד. ובמעבר חד לימינו אלה : ב 2005 אירעו 22 מקרי התאבדות בקרב חיילי ארה"ב השוהים  בעיראק, הסטטיסטית משמעותו,  13.5 מיקרי התאבדות ל 100.000 חיילים. על פי מודל -1914-1945 היחס המקובל הוא 10.5 ל-000001 1 , פירושו המעשי ,הוא כי  התאבדו 5  ,מעבר .ל- 17 הצפויים .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *