המיפוי עות'מאני

המיפוי הטופוגרפי העות'מאני בארץ-ישראל 1917-1918

דב גביש

המיפוי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית היה בדרך כלל נחלתם של נוסעים, חוקרים ותושבים יודעי תורת המדידה. לאחר דורות של התעניינות מקראית ודתית בארץ הקודש, נפתחה ארץ-ישראל במאה הי"ט בפני מחקר וביקורת מדעיים ועמם החלה גם תקופה כרטוגרפית חדשה. משלחות של נוסעים עצמאיים ואגודות בעלות זיקה מקראית החלו לפקוד את הארץ ולמפותה. מפות רבות נערכו בארץ על-ידי בני לאומים שונים, כמעט מכל מדינה מתקדמת. הם עבדו באופן אקראי, מקוטע לפי תחומי ענין שרירותיים, ללא שיטה וללא קשר בין מבצעי המדידה האחרים. שני מבצעי המדידה הטופוגרפית המשמעותיים ביותר, מפת נפולאון (1799) ומפת הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל (1872-1880) יצרו לכאורה תשתית כרטוגרפית לתיאום ולהכוונה של מערכת מדידות, אך בהעדר רשות מקומית למדידות ולמיפוי נמשך הביזור ללא יד מכוונת. בשלל המפות שהלך ונערם עם הזמן לא נפקד מקומם של העות'מאנים, אבל המצאי הכרטוגרפי העות'מאני אינו מוכר ברבים ונוצר הרושם שהעות'מאנים לא מיפו בארץ. יתרה מזאת, רווחת הטעות שבמלחמת העולם הראשונה מיפו הגרמנים את הארץ ואחריהם באו הבריטים. על העות'מאנים כלל לא מדברים. אבל הסדר היה שונה. יחידת המיפוי הצבאית הראשונה הייתה הבריטית,[1] לאחריה –  העות'מאנית ובאיחור רב הגיעו הגרמנים.[2]

הסיבות לאי המודעות למערכת המיפוי העות'מאנית נובעות בעיקר מהיעדר מידע מקצועי בכתובים והיעדר מחקר בתולדות המיפוי העות'מאני ושלוחותיו באימפריה. אף על פי כן, המידע המועט שנחשף על מפות עות'מאניות בארץ ישראל מעיד שהרשויות נחלצו למיפוי כאשר נדרשו למבצעים מוגדרים. על פי ממצאי המיפוי בארץ נראה שאפשר לחלקם לשלוש קטגוריות נוחות: א. מיפוי למטרות הנדסיות;[3] ב. מיפוי קדסטרי; [4] ג. מיפוי טופוגרפי.[5] החלוקה הזאת היא מדגמית ושרירותית בלבד, מפני שמיפוי מסוג אחד יכול לשרת גם מטרות בתחומים אחרים.

המיפוי הטופוגרפי העות'מאני הצבאי היה בקנה-מידה 1:200,000 והחל בארץ בשנת 1917 כאשר השטח שמדרום לקו ים המלח – עזה כבר היה בידי הבריטים. אף על פי כן, יש מידע – אמנם קלוש – על מיפוי מפורט יותר, שבחלקו נמצא בספרות ההיסטוריה העות'מאנית של מלחמת העולם הראשונה.

מיסוד המיפוי העות'מאני

המטה הכללי של הצבא העות'מאני הקים בשנת 1909 מחלקה למדידות ולמיפוי. כוח-אדם וציוד רב, בעיקר בהמות-משא, גויסו כדי לענות במהירות האפשרית על הצרכים הכרטוגרפיים שהתעוררו ברחבי האימפריה. הטורקים פעלו בהשראה מקצועית צרפתית ובשנת 1910 החלו בעבודה. הם בחרו למפות את רחבי האימפריה בהיטל בונה (Bonne), המתאים למיפוי שטחים בקווי הרוחב הבינוניים. הם ערכו תצפיות אסטרונומיות לקביעת המיקום ברשת הגאוגרפית וקבעו את המרידיאן העובר דרך מסגד איה סופיה באיסטנבול כקו האורך המרכזי. המפות הראשונות נערכו ברשת הגאוגרפית ביחידות של grad. זאת החלוקה העשרונית של רשת המעלות ל- g400, כפי שמקובל על הצרפתים, במקום החלוקה ל º360 המקובלת ברחבי העולם. מחמת גודלו של השטח שהיה בשליטה עות'מאנית נערכו העות'מאנים למדידות ולמיפוי בעזרת רשת טריאנגולציה חפוזה מהמעלה השנייה, היינו ברמת דיוק פחותה במקצת מזו הנדרשת ברמה הגבוהה ביותר.[6]

העות'מאנים מדדו שטחים נרחבים בתורכיה האירופית, אנטוליה, הקווקז, חופי הים-השחור, מיצר הדרדנלים, מדינה שבחיג'אז, סוריה וארץ-ישראל. כמקובל בצבאות העולם, הם גם הסבו לתורכית מפות שנאספו ממקורות זרים.סדרת המפות העיקרית של העות'מאנים היתה, כאמור, המפה הטופוגרפיות בקנה-מידה 1:200,000.

מפות 1:200,000

בשנת 1916 הגיעו המודדים העות'מאנים לאזורנו ובצעו מדידות טריאנגולציה מסוריה ועד לחג'אז. צוותי המיפוי עברו לארץ-ישראל לאחר השלמת המיפוי באזור מדינה שבחיג'אז בקנה-מידה 1:25,000 ו-1:50,000. בשנת 1917 הם עבדו על 12 גיליונות מהם חמישה בארץ-ישראל. מהאביב ועד אמצע הקיץ הכינו את התשתית המתמטית של רשת הטריאנגולציה, מדדו בסתיו ובחורף עיבדו באיסטנבול את הנתונים והכינו את גיליונות השדה למיפוי והפקה.

אין בידנו מידע כמה צוותי מודדים עות'מאנים עבדו בארץ. הם החלו לעבוד, בימי המלחמה ובתנאים ששררו אז בארץ, על גיליונות ירושלים ועזה שהיו חיוניים עד מאד בעבורם. באותה העת היו הבריטים כבר בשערי עזה. המודדים העות'מאנים קטעו את עבודתם בגיליון שכם בשנת 1918, ערב הנסיגה הכללית מפני הבריטים. בזמן המצומצם שעמד לרשותם הם מדדו ומיפו בעבור הגליונות של עזה, ירושלים [קודס שֶריף], חיפה, יפו ושכם [נבלוס] בקנה-מידה 1:200,000. הם לא מיפו את הרמה ממזרח לים-המלח, גם לא השלימו את גיליון דמשק מחמת רדיפות השבטים הערביים, ובנובמבר 1918 חזרו לאיסטנבול.

גיליונות המפה הנמצאים ברשותנו חסרים את מקרא המפות. שמות המקומות נרשמו בתורכית ובאותיות ערביות, אך כאשר הצרפתים אימצו את המפות לאחר המלחמה הם המירו את הטקסט העות'מאני בצרפתי. המפות צבעוניות, מצטיינות בתיאור תבליט פני השטח, שהתבטא בתוויה של קוי-צורה. אין לדעת עד כמה הספיקו המפות הללו לסייע ליחידות העות'מאניות שלחמו בארץ ונראה שרובן נשלמו ונדפסו לאחר המלחמה, שכן, הבריטים כלל לא הזכירו אותן בפרסומיהם הצבאיים. אבל יש בידינו להסיק שעם בוא יחידת המיפוי הגרמנית לארץ היא הפיקה כמה מהמפות העות'מאניות וגם הסתמכה עליהן במפותיה.

גרסות המפות

מוכרות לנו שלוש גרסאות של גליונות המפה הטופוגרפית 1:200,000, כולן צבעוניות ועל פניהן לא נדפס סריג צבאי. לדוגמא, גליון מפת ירושלים [ [Küdüs ילמד על הגליונות של המפות האחרות:

New Picture (122)

איור 1: גליון "קודס שֶריף", 1:200,000

 

א. קודס שֶריף, בתורכית, נדפסה בבית הדפוס של המטה הכללי העות'מאני בשנת 1334 [1918].

ב. קודס שֶריף, בתורכית, יצאה לאור ב-20 באפריל 1918 בעריכת ובהדפסת יחידת המיפוי של הצבא הגרמני, שפעלה אז בנצרת: Druck Vermess. –Abt. 27 (Nr.119) , Blatt Jerusalem. כאשר המפה יצאה לאור באפריל 1918 נערכו העות'מאנים ושותפיהם הגרמנים מצפון לקו הירקון – עוג'ה שבערבת יריחו, לאחר הנסיגות מירושלים, יפו ויריחו.

ג. Jerusalem, בצרפתית, יצאה לאור באוקטובר 1919 בעריכה ובהדפסת היחידה הגאוגרפית של צבא צרפת, בדמשק: Reproduction par le Geographique de l'Armee, de la carte de reconnaissance de l'E. M. Ottoman הצרפתים הוציאו לאור את המפה העות'מאנית גם בשנת 1926.

מפת "ירושלים" העות'מאנית מקיפה גם את ים המלח. בכל גרסה של המפה מתואר הים באופן גראפי שונה ובחלק מהגרסות הוכנס חידוש. קווי הצורה המתארים את קווי הגובה שמתחת לפני הים התיכון, הודפסו בצבע כחול, כדי להבדילם מקווי הצורה המתארים את קווי הגובה שמעל לפני הים.

סיוע למיפוי הגרמני

על המיפוי הטופוגרפי העות'מאני בארץ יש לנו גם מידע עקיף, כמו למשל מידע על המקורות של המיפוי הגרמני. פלוגת המיפוי הגרמנית הגיעה לארץ ב-12 באוקטובר 1917,[7] התמקמה בירושלים ובלחץ האירועים נאלצה לסגת לנצרת ולהשתמש במפות של אחרים, כמו של הקרן הבריטית ((P.E.F. מלפני כ-40 שנה ומיפוי היחידה העות'מאנית. המידע הזה נרשם בגלוי בשולי כמה מהמפות הגרמניות. לדוגמה, במקורות למפת "ג'וליס" הגרמנית (גליון 77), בקנה-מידה 1:50,000, מיום 14 ביוני 1918, נרשם שהמפה מבוססת על מפת הקרן הבריטית, מפה עות'מאנית בקנה-מידה 1:100,000 ותצלומי-אוויר.

New Picture (119)

איור 2: מקורות מפת ג'וליס הגרמנית 1:50,000, 14.6.1918

 

עדות אחרת על המיפוי העות'מאני נמצאת בספרו של קולונל חוסין חוסני אמיר [ארקילת], ששרת במטה אגד הארמיות "ילדרים" מיולי 1917 והיה ראש מטה הארמיה התשיעית העות'מאנית ביוני 1918.[8] הוא סיפר על מרשל פלנקנהיין, שברידתו אל החזית מחברון לדהריה בדרך חדשה לכיוון תל שריעה, עצר בנקודת תצפית ראס א-נקב, (היום: אשכולות), בנקודת טריאנגולציה טובה מאד שיכולה הייתה לשרת את יחידת המיפוי העות'מאנית. בבדיקה כרטוגרפית נמצא שהייתה זאת נקודה ברשת הטריאנגולציה של הקרן הבריטית ושרתה גם את המודדים העות'מאנים.

New Picture (120)

איור 3: אשכולות, עמדת התצפית בראס א-נקב

איור 3: אשכולות, עמדת התצפית בראס א-נקב

 

אם לא די בכך, אזי בנספח לספרו הביא חוסין חוסני סדרת מפות שהוכנו לשם כתיבת ההיסטוריה הרשמית של הצבא העות'מאני. יש מקום להניח שהמפות היו מבוססות על חומר כרטוגרפי אמיתי שהיה בשימוש במלחמה. כדוגמא ראו את מפת ההערכות באזור שבו נערך הכנס, בין דהריה לאבו-חוף ותל שריעה.

New Picture (121)

איור 4: מפת המערכה: דהריה – אבו חוף – תל שריעה

 

[1]     7th Field Survey Company R.E.

[2]     Vermessungs-Abteilung 27

[3]      ד' גביש וא' בן-פורת, 'מפות עמק החולה – סמן דרך במיפוי עות'מאני בארץ-ישראל', קתדרה 109 (תשרי תשס"ד), עמ' 131-138.

[4]      ד' גביש ור' קרק, "המיפוי הקדסטרי של ארץ-ישראל בשנים 1928-1858", קרקע 37, (דצמבר 1993), עמ' 31-43.

[5]     ד' גביש, ציפור האדם באופקנו: הטיסות הראשונות לארץ-ישראל 1913-1914, ירושלים 2003, עמ' 54-55.

[6]      Özkale, E. and Şenler, M.R., Haritaci Mehmet  Şevki Paşa ve Türk Haritcilik Tarihi (1919 ylna kadar), (Ankara 1980) II Bölüm; (an abridgement of "A Summary of ten Years of Efforts Regarding Turkish Cartography" by Mehmet  Şevki Paşa) (Ankara 1980), part 2. (Turkish)

 

[7]      'The Military Cartographic Effort in the Sinai-Palestine Campaign', Y. Sheffy & S. Shai (ed.) The First World War: Middle Eastern Perspective, Proceedings of the Israeli-Turkish International Colloquy, IDF- Department of History, The Institute for Military History and Israel Society for Military History, Tel-Aviv University (April 2000), pp. 205-206.

[8]     Hüseyin Hüsnī Emir, Yidrim 1917/18, Istanbul Matbaa, 1921, p. 70.  (תורכית עות'מאנית)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *