היום שאחרי… ראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל

 

היום שאחרי… ראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל

1917- 1920

מנהל שטחי האויב הכבושים

O.E.T.A. – Occupation Enemy Territory Administration

יוסי צ'רני

א. מבנה הממשל הצבאי

הממשל הבריטי המרכזי של ארץ-ישראל הוקם במספר שלבים בשלהי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בשלבים הראשונים חפפה את הממשל את התקדמות חיל המשלוח המצרי ForceEgyptian Expeditionary בכיבוש ארץ ישראל בין השנים 1917- 1918.

עקב התקדמותו המהירה של הכיבוש והרחבתו, נקבעו הסדרים חדשים של מבנה הממשל עד שהמצב התייצב. עוזרים אדמיניסטרטיביים מונו תחת פיקודו של האדמיניסטראטור הראשי בפועל וזאת במגמה לשמר את המצב הקיים ולהתערב מעט ככל שניתן בחיי האזרחים. כאשר הסתיימה המלחמה, שטחי האויב הכבושים חולקו לאזורי שלטון כיבוש צבאי נפרדים ובראש כל אחד מהם עמדה אדמיניסטרציה. הגנרל אלנבי, מונה לאדמיניסטראטור הראשי על שטחי האויב הכבושים, בנוסף לתפקידו כמפקד העליון של הכוחות הבריטיים והסמכות העליונה בעניינים צבאיים ואזרחיים. הוא היה כפוף למשרד המלחמה, ומאז הקמת הממשל הצבאי, בדצמבר 1917 פעל מטעם בריטניה ובעלות בריתה, מעצמות ההסכמה. משרד המלחמה היה ממונה גם על הממשל החדש שהוקם.

שטחי האויב הכבושים (ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון), חולקו לארבעה אזורי ממשל צבאי: השטח הדרומי (O. E. T. A – South), זהה פחות או יותר עם שטחה של ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן, נוהל על ידי אדמיניסטרציה בריטית. השטח המערבי זהה פחות או יותר לשטחה של לבנון והחוף הסורי, נוהל עלי ידי אדמיניסטרציה צרפתית. השטח המזרחי שכלל את המחוזות ששכנו מזרחית לשטח הדרומי והשטח המערבי (עבר הירדן וסוריה), נוהל על ידי אדמיניסטרציה ערבית, במשותף עם קציני קישור בריטיים וצרפתיים. השטח הצפוני נוהל על ידי אדמיניסטרציה צרפתית.

האדמיניסטרציה ופעולותיה התבססו על החוק הבינלאומי, עם ההתאמות הנחוצות.

בדו"ח הועדה המלכותית (Palestine Royal Commission) – ועדת פיל, צוין:

"הכלל המקובל להנהלה צבאית של שטח נכבש הוא לשמור על המצב הקיים (סטאטוס קוו), להימנע מהנהגת שינויים בולטים בחוקי הארץ או באופן השימוש בהם, ולנהל את המדינה עד כמה שאפשר בלי להפריע לחיי הצבור עד למינוי ממשלת קבע."[1]

משנסתיימה המערכה הצבאית בחודש אוקטובר 1918, הועברה האחריות על הממשל הצבאי למשרד החוץ. כתוצאה מכך היה אלנבי כפוף לשני משרדים בלונדון. לפיכך החל לדווח גם למשרד החוץ על נושאים בעלי אופי פוליטי, מסחרי ובינלאומי. הקשר עם משרד החוץ התקיים באמצעות קצין פוליטי ראשי, שהיה נציגו של משרד החוץ והיה אחראי לנושאים הפוליטיים ולמעשה שימש כקצין מודיעין. לאלנבי היה כפוף ראש המטה, שהיה גם האדמיניסטראטור הראשי והיה אחראי על מחלקות הממשל השונות ועל המושלים הצבאיים. בשלב מאוחר יותר תפקיד כפול זה התפצל לשניים: ראש מטה ואדמיניסטראטור ראשי.

ב. מבנה הממשל הצבאי בארץ ישראל – שטח האויב הכבוש – דרום (South) O.E.T.A.

באפריל 1918 הוקם הממשל הצבאי בארץ ישראל בלא לקבוע הסדר ביחס לעתידה של הארץ. ובינתיים היה צורך להמשיך בשיטת השלטון התורכי.[2] שכן, המערכת האדמיניסטרטיבית התורכית הייתה המתאימה ביותר, לתנאים המקומיים. הממשל הצבאי, אשר התבסס כאמור על המערכת התורכית, הביא עמו ניסיון ניהולי, ארגוני ואדמיניסטרטיבי רב, שהתעצב במשך שנים רבות במערכת האדמיניסטרטיבית של מושבות האימפריה הבריטית.

נעשו כל הפעולות המתאימות שהשירותים לאזרחים ימשכו, ושמחלקות הממשל ימשיכו לפעול. הקפדה הסטטוס קוו הייתה גם מסיבה פוליטית – מניעת חשד של מדינות ההסכמה, בעיקר צרפת, בדבר כוונותיה של בריטניה באזור ובעיקר בארץ ישראל. מגמה זו נמשכה עד לחתימת הסכם שביתת הנשק ב-31 באוקטובר 1918.

השטח הדרומי התחלק לארבעה מחוזות. בראש כל מחוז עמד מושל צבאי שהיה אחראי בפני הממשל המרכזי. בירושלים נבנתה מערכת אדמיניסטרטיבית נפרדת.

מונה מושל עצמאי לירושלים אשר היה כפוף ישירות לאלנבי ובמקביל לאדמיניסטראטור הראשי.

ג. נפילת הממשל הצבאי והקמת הממשל האזרחי

הפקידים הבריטיים הבכירים בממשל הצבאי היו קצינים אשר שירתו בצבא. לרובם לא היה כל ניסיון קודם בממשל קולוניאלי. הם ראו את שהותם בארץ כזמנית הושפעו מאד מהפקידים הערבים והסורים שחלקם שירתו בממשל התורכי.

דאגתו העיקרית של אלנבי, עם סיום המלחמה, הייתה: להעביר את פלשתינה במצב טוב. בהתאם לכך עוצבה מדיניות הממשל הצבאי. האירועים במזרח התיכון לאחר המלחמה היו מורכבים ומסובכים עבור הבריטים. כך – המשך תמיכת לונדון בציונות אשר הייתה בעייתית על פי תפיסת אלנבי וקציניו שכן, השאיפות הפוליטיות של הציונים עמדו בקונפליקט ישיר עם האינטרסים הבריטים במזרח התיכון.

המשך המדיניות הפרו-ציונית של הממשלה הבריטית והכישלון של הממשל הצבאי להשפיע על לונדון לשנות את מדיניותה, תרמו לרגשות האנטי ציוניים של הפקידות הבריטית בארץ. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה חילוקי דעות בינם לבין ההנהגה הציונית. הציונים גילו איבה לממשל הצבאי. הם ראו את הממשל כאנטי ציוני ואף כאנטי יהודי. כל זאת בשעה שהמנדט על ארץ ישראל לא אושר עדיין רשמית והיה נתון לעיון בידי מדינות ההסכמה.

הקונפליקט היהודי-ערבי המשיך להתגבר. המצב בארץ הורע. בלונדון ובירושלים ניסו להרגיע את הרוחות. בתחילת שנת 1920 התקיימו בירושלים שתי הפגנות ערבים. ברקע עמדו הידיעות שהגיעו מדמשק על כך שב-7 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הסורי על פייסל כמלך סוריה הגדולה העצמאית. בתחילת אפריל החלו הערבים בהכנות להפגנה שלישית בירושלים במהלך חגיגות נבי מוסה. במהלך חודש מרץ פעילותם של הלאומנים הערבים גברה.

בסוף מרץ, נציגי ה'ליגה להגנה יהודית', ובראשם ז'בוטינסקי ורוטנברג, ביקשו מהשלטונות רשות לשאת נשק מחשש לאלימות בתקופת חגיגות נבי מוסה. רונלד סטורס, מושל ירושלים דחה את הבקשה, אולם הבטיח שיינקטו צעדי מנע.

ב-4 באפריל התקיימה ההפגנה השלישית שנמשכה ארבעה ימים. המפגינים הערביים השתוללו, בזזו והרגו תשעה אנשים, מתוכם חמישה יהודים. מאתיים ארבעים וארבעה איש נפצעו, מתוכם מאתיים ואחד עשר יהודים. התגובה המיידית של הציבור היהודי הייתה של זעזוע זעם וכאב.

תוצאות מרחיקות לכת היו למאורעות בירושלים בקרב היהודים, הבריטים והערבים. האירועים החמורים הביאו לתגובה חריפה מצד לונדון. משרד החוץ נטה לקבל את עמדת הציונים. קרזון, שר החוץ, למרות השקפותיו האנטי ציוניות, לא התרשם לטובה מטיפולו של הממשל במהומות וכתב זאת לאלנבי. מעמדו של הממשל המשיך להתערער וימיו היו ספורים.

קולונל מיינרצהאגן, הזהיר מראש את אלנבי, בולס ואחרים על אפשרות פרוץ המהומות בירושלים. ולמרות זאת השלטונות לא נערכו בהתאם ולא נקטו אמצעי זהירות ומנע.

בעקבות המהומות כתב מיינרצהאגן דו"ח סודי אל קרזון ובו ציין שהממשל הוא אנטי ציוני וקציני הממשל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם אנטי ציוניים. הממשל הוזהר מפני המהומות אך לא נקט בצעדי מנע מתאימים.

אלנבי הגיב בחריפות על האשמותיו של מיינרצהאגן, הוא כתב לקרזון שאיננו מקבל את הדעה שהממשל הוא אנטי ציוני. הוא טען שהמצב מורכב והיה צורך לנהוג באי משוא פנים כלפי כל המגזרים בארץ. חוסר הביטחון לגבי העתיד גרמו למתיחות, אשר התפרצה והביאה לאירועים אלה.

בסוף אפריל 1920, כשהגיע לועידת סאן-רמו, הגיע ללויד ג'ורג' העתק ממזכרו של מיינרצהאגן. האיגרת ללא ספק, השפיעה על החלטתם של לויד ג'ורג' ובלפור, שהגיע זמנו של הממשל הצבאי ויש להקים ממשל אזרחי. הם החליטו למנות את הרברט סמואל, היהודי, לנציב עליון ראשון בארץ ישראל.

הריב הקשה בין אלנבי לבין מיינרצהאגן, הביא לפיטוריו של האחרון. שניהם היו מרוצים. אלנבי על כך שהביא לפיטוריו של הקצין הפוליטי הראשי, ומיינרצהאגן על כך שסייע להחלפת הממשל הצבאי באזרחי.

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

  1. הרצאת הועדה המלכותית לפלשתינה (א"י), מסמך פרלמנטרי 5479, 1937.
  2. אוליצקי יוסף, מפזורה – למדינה, אחיאסף, ירושלים, 1959.
  3. מקובר רחלה, שלטון ומינהל בארץ ישראל, 1925 – 1917, יד בן-צבי, ירושלים, 1988.
  4. ארכיון המדינה הבריטי (National Archives London), עיקר החומר הנוגע לארץ ישראלנמצא בסדרות: CO / 733 , FO / 371.
  5. Wasserstein Bernard, The British in the Mandatory Government and the Arab-Jewish Conflict in 1917 – 1927, Royal Historical Society, London, 1978.

 

 

 

[1] הרצאת הועדה המלכותית לפלשתינה (א"י), מסמך פרלמנטרי 5479, 1937, פרק ו', ע' 108.

[2] הרצאת הועדה המלכותית…, ע' 109.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *