ההיערכות התורכית-גרמנית

ההיערכות התורכית-גרמנית בתחילת 1917 לקראת  המערכה בארץ-ישראל

שנת 1917 הייתה שנה של התגוששות דמים באירופה ללא הכרעה, בין מעצמות ההסכמה (בריטניה הגדולה ובנות בריתה מחבר העמים הבריטי וצרפת),לבין מעצמות הציר (גרמניה, אוסטרו-הונגריה,תורכיה). הצדדים, מותשים ממלחמת החפירות המתמשכת בחזית המערבית, התחילו לחשוב על שינוי בתפיסה האסטרטגית שפעלו בה עד עכשיו, תפיסה של ריכוז כוח  גדול כוח בזירה העיקרית בצרפת. מאז התקפת הנפל בגליפולי באוגוסט 1915 התנהל בקבינט המלחמה בלונדון ויכוח נוקב בין התומכים בפתיחת חזית נוספת ובין המתנגדים
לה. בהדרגה התבסס כוחם של ה"מזרחיים". הם טענו, שיש לפתח את המאמץ המשני במזרחו של אגן הים התיכון. כנגדם טענו ה"מערביים", שיש להמשיך ולחזק את חזית צרפת. לויד ג'ורג', ראש  ממשלת בריטניה, תמך ב"מזרחיים" ובהקמת חיל משלוח שירחיק את התורכים מתעלת סואץ, יגרש אותם מסיני ויתקדם לארץ-ישראל.

תחילתה של שנת 1917 לא הייתה טובה לתורכים: בעיראק נחלו תבוסה עם נפילתם של בגדד, כרבלה והמקומות הקדושים לאסלאם. בחצי-האי ערב הציתו סוכנים בריטיים, בראשותו של לורנס, את "המרד הערבי". המורדים תקפו משמרות תורכיים ושיבשו את קווי האספקה שלהם. הגרמנים, שאומנו למשימות עצמאיות, התייחסו אל התורכים בזלזול, דבר שהשפיע על קבלת החלטות ועל רמת התפקוד של הגייסות (כפי שכתב ווייויל, הביוגרף של אלנבי: "כשם ששפכו הגרמנים שמן במכונת המלחמה התורכית, כך זרו הם חול על גלגליה"). הדבר קיבל ביטוי חריף בתככים ובמחלוקות שפרצו בין הקצינים התורכיים לבין הגרמנים, ובמיוחד בסכסוך על חלוקת הסמכויות בין פון-פלקנהיים וג'מאל פאשה.

אולם חלום ההתפשטות מזרחה של גרמניה עלה בקנה אחד עם התפיסה הפאן-איסלאמית של הסולטן עבדול חאמיד ועם התפיסה הפאן-תורכית של התורכים הצעירים, שבשנת 1908 תפסו בפועל את השלטון בתורכיה. הכיבוש מחדש של בגדד ושל המקומות הקדושים לאיסלאם בעיראק, מיזג את שאיפותיהם הטריטוריאליות של הגרמנים, את השאיפות הדתיות של הסולטן את השאיפות הלאומיות של התורכים הצעירים. על אף החיכוכים בצמרתה צבא, נוצר כר פעולה משותף, שאפשר את הפעלת הצבא האדיר. המרשל הפרוסי פון-פלקנהיין, שהיה ראש המטה הכללי הגדול באירופה עד שהודח באוגוסט 1916, לאחר כישלון מערכת ורדן, קיבל במאי 1917 את הפיקוד בחזית המזרחית הגרמנית, והתחיל להזרים כוחות, אספקה ומשאבים רבים לחאלב שבצפון סוריה. הכוח אורגן במסגרת "הקורפוס הגרמני האסיאתי"("פשה"2 ), והארמיה התורכית השביעית. מטעמי סודיות כונה הכוח 'אילדרים'('מכת ברק' בתורכית). מטרתוהמוצהרת הייתה לכבוש מחדש את בגדד, שנפלה זמן קצר קודם לכן בידי הבריטים. מטה ה"אילדרים" מנה שישים וחמישה קצינים גרמנים ותשעה קצינים תורכים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *