מערכת נבי סמואל

 

מערכת נבי סמואל והתקפת הנגד התורכית

ערן תירוש

בדיוני מועצת המלחמה בוַורסאי נדונה שאלת ירושלים. יותר משהייתה יעד אסטרטגי, היא הייתה כלי בידיו של לויד ג'ורג לחיזוק טיעוניו לתגבור החזית המזרחית, בתקווה שהקיפאון במלחמה יישבר שם וכי הניצחון הוא בהישג יד. היה עליו לשכנע את מתנגדיו שסברו שהמאמץ העיקרי במלחמה צריך להתמקד בחזית המערבית, ולא במזרח. הוא ראה בהתקדמות חיל המשלוח המצרי בארץ-ישראל תקווה גדולה להבסת הצבא התורכי, והוצאת תורכיה מהמלחמה. הוא גם ראה בכיבוש ירושלים מנוף לחיזוק מורל החיילים בחזית והאזרחים בעורף.

התכנית הבריטית התבססה על ניצול העובדה שהצבא התורכי פוצל לשניים: הארמיה השמינית המוכה נסוגה למישור החוף וזו השביעית – לכיוון הרי ירושלים. באזור הגבעות השומם ונטול הדרכים שממזרח ללוד, נוצר טריז בין שתי הארמיות התורכיות, ולא הייתה בו עדיין נוכחות בריטית. תכניתו המקורית של אלנבי להמשך האופנסיבה התבססה על הצבת הקורפוס ה-21 בפיקוד הגנרל באלפין(Bulfin)  ועוד דיביזיה רכובה מול הארמיה התורכית השמינית במישור החוף, ועל הצבת הקורפוס המדברי הרכוב ועוד דיביזיית רגלים של הקורפוס ה-20 בפיקוד צ'טווד כנגד הארמיה התורכית השביעית בהרים. פקודות ברוח זו יצאו לכוחות במהלך ה-16 בנובמבר. לפי התכנית מטרת האופנסיבה הבריטית הייתה לתפוס קטע מכביש ירושלים-שכם, בסביבת אל-בירה ורמאללה שמצפון לירושלים. זאת כדי לנתק את קו-האספקה של הכוחות התורכיים בירושלים, ולאלץ אותם לסגת מזרחה לכיוון יריחו. כך קיווה אלנבי שירושלים תיפול לידיו ללא קרב וללא סיכון של פגיעה במקומותיה הקדושים.

אולם, לנוכח קשיי אספקה, התכנית לא הייתה ברת ביצוע, ולפיכך התעורר צורך בגיבוש תכנית מצומצמת יותר. נקבע כי הדיביזיה ה-54 (אשר כוח החלוץ שלה הגיע בשלב זה ליָבנה) ודיביזיית אנזק יחזיקו את הקו במישור החוף, ואילו ארבעת הדיביזיות: האוסטרלית הרכובה, היומנרי, ה-75 וה-52 יפעלו בהרים. גם תכנית זו השתנתה, לאחר שחלק מהכוחות כבר התחיל לנוע. לנוכח קשיי השטח ובשל אי-התאמתו לפעילות פרשים (ובנוסף, גם קשיי אספקה) ניתנה הפקודה לדיביזיה האוסטרלית הרכובה לחזור לאחור, לקרבת מרכזי האספקה. שלושת הדיביזיות האחרות, כולל דיביזיית היומנרי הרכובה, המשיכו במשימתם כמתוכנן. במהלך ה-15 בנובמבר יצאה הדיביזיה האוסטרלית הרכובה צפון-מזרחה, לעבר לטרון ואמעוס.

הדיביזיה נעה בגבול גבעות השפלה, בשטח קשה לתנועת פרשים, והתקדמה אך מעט במהלך אותו יום.  ממערב לרכס אבו-שושה התקדמה דיביזיית אנזק כמעט ללא התנגדות. רגימנט הפ.ק.א. ה-2 (של בריגדת הפ.ק.א. ה-1) ואיתו סוללת אינברנס (Inverness), נכנסו לרמלה בשעה 11:00. רגימנט הפ.ק.א. ה-1 התקדם לאורך כביש רמלה – ללוד ולכד טור תורכי בן כ-300 חיילים. הבריגדה הניו-זילנדית  עברה באותו זמן דרך ראשון-לציון והתקדמה לכביש יפו-ירושלים, ככל הנראה בסביבת צומת בית-דגן של היום.

במעלה ההר

כוונתו המקורית של אלנבי בשלב זה הייתה להיעצר, ולהמתין לביסוס קווי התחבורה, שנמתחו עד קצה גבול היכולת עקב ההתקדמות המואצת של  הכוחות הרכובים. אולם עקב מצבם הגרוע של התורכים הנסוגים באי סדר מוחלט, וחזיתם הפרוצה, החליט אלנבי לנצל הצלחה בטרם יתאוששו, ולעלות עם הקורפוס ה-21 לירושלים, ב-17 בנובמבר, אחרי יום מנוחה אחד. ב-18 נערכה קבוצת פקודות בקסטינה, שבה הציג אלנבי את תכניתו הכללית לכיבוש ירושלים.  כדי להימנע ככל האפשר מלחימה בתוך ירושלים, על מקומותיה הקדושים, נקבע היעד הסופי של המתקפה מצפון לעיר, על כביש ירושלים-שכם באזור רמאלה. לפי התוכנית הדיביזיה ה-75 תנוע לעבר ההרים, שמחציתה מדרום לכביש יפו-ירושלים וחלקה מצפונו. משמאלה תתקדם הדיביזיה הסקוטית ה-52 על ציר בית ליקיה, ודיביזיית היומנרי תעלה על ציר בית עור תחתא  ובית עור פוקא (בית חורון תחתון ועליון בהתאמה). לכוח סופחה  הבריגדה ה-3 של הדיביזיה האוסטרלית הרכובה, שתוכננה לנוע בחוד ולכבוש את לטרון וסביבותיה. אולם במחשבה שניה על קשיי התנועה הרכובה בהרים זרועי הטרשים והתלולים, התכנית שונתה למחרת והדיביזיה האוסטרלית נגרעה ממנה. אך האוסטרלים כבר יצאו לדרך לפי הפקודה המקורית שקיבלו, והשינוי בפקודה לא הגיע אליהם. כך יצאה הבריגדה הרכובה מעמק איילון בתנועת איגוף רחבה סביב לטרון ואמעוס ממערב. הרגימנט ה-9 שלה הגיע עד ליָאלו, שבעורף הקו התורכי, וכבש אותה. הבריגדה הרביעית הרכובה תקפה את הקו התורכי חזיתית. לפנות ערב הוסגה הדיביזיה האוסטרלית לאחור, על פי הפקודה, ולמחרת נכנסו חיילי דיביזיה 52 לכפר, שניטש על ידי התורכים הנסוגים.

ב-20 בנובמבר, במזג אוויר סוער, קר וגשום יצאו גם דיביזיות הקורפוס ה-21 למשימתם, במטרה להגיע לגב ההר צפונית לירושלים. הדיביזיה ה-52 הסקוטית כבשה את בית ליקיה, בית ענן, וקוביבה. הדיביזיה ה-75 עלתה משני צדי כביש יפו-ירושלים, עם חיילי הגורקה ההודים, המנוסים בלוחמה בשטחים הררים, מדרום לכביש, הם כבשו בהסתערות כידונים את סריס (שורש). והמשיכו על אף התנגדות עיקשת של התורכים, כשערפל כבד נסוך עליה, עד לקריית אל ענב (אבו גוש), שם חנתה בלילה במנזר 'גבירתנו של ארון הקודש'. דיביזיית היומנרי הרכובה עלתה מצפון לדיביזיה 52, בגשם שוטף ובקור, דרך בית-עור תחתא, ובית עור-פוקא, כשמגמת פניהם רכס זיתון. דרכם במעלה ההר הייתה קשה ביותר. הסוסים התקשו להתקדם בדרך הטרשית, והגמלים עם האספקה מעדו, עצרו מלכת כשרגלהם שבורות ומוביליהם המצרים נותרו אובדי עצות. בהמשך גם הסוסים לא יכלו להמשיך יותר במדרון הסלעי התלול, והם הוחזרו לאחור, עם מלווים.[1] למרות הקשיים, וההתנגדות התורכית העיקשת ברכס זיתון, הצליחו היומנרי לעלות לפסגתו, ולהגיע עד מבואות ביתוניה, אך לא עד אל בּירה, כמתוכנן. שישה ימים  הם החזיקו מעמד מול התקפות תורכיות חוזרות ונשנות, אך נאלצו לבסוף לסגת לבית עור פוקא.

ב-21 בחודש יצא כוח מדיביזיה 75 מקריית אל ענב צפון-מזרחה דרך בידוּ, ולפנות ערב השתלט על נבי סמואל, משלט החולש על הדרך לאל-בּירֶה. למחרת המשיך כוח מדיביזיה 75 לעבר אל-ג'יב, אך נתקל בהתנגדות קשה, וחייליה המותשים מהעייפות, ומהקור בשני ימי הלחימה הרצופים שקדמו, לא הצליחו לכבוש את הכפר. בינתיים התקדמה דיביזיה 52 הסקוטית, תוך כדי סלילת דרך מבית ליקיה לבידו, שתאפשר את העברת תותחיה. בהגיעה לבידו קיבלה הדיביזיה פקודה מגנרל באלפין, מפקד הקורפוס ה-21, לסייע לדיביזיה 75 שנעצרה באל ג'יב, אך גם ההתקפה המשולבת של יחידות משתי הדיביזיות ב-23 ו- 24 בנובמבר  לא צלחה. אל-ג'יב נשארה בידי התורכים, שמנעו בנחישות את התקדמות הבריטים לעבר כביש ירושלים שכם. פלקנהיין, המפקד הגרמני של הכוחות התורכים בארץ-ישראל, ניצל היטב את המצב הקשה אליו נקלעו התוקפים המותשים בתנועה ובלחימה במעלה הרי יהודה ה התלולים, ומנע מהם את השגת יעדם: חסימת כביש ירושלים שכם. הוא הבין שהתקדמות הכוחות הבריטים מזרחה מתחה את קווי האספקה שלהם יתר על המידה וסחטה את כוחם עד הסוף. ב-24 בחודש, הגיע באלפין למסקנה שהדיביזיות שלו, שמזה שלושה שבועות התקדמו ולחמו ברציפות וכמעט ללא הפסקה, הגיעו לקצה גבול יכולתן. הוא דווח על כך לאלנבי, שהורה לעצור בעמדות אליהן הגיעו, ולא להמשיך הלאה, למרות שהיעדים לא הושגו. בכך הסתיים הניסיון הראשון לתפוס את ירושלים. דיביזיית היומנרי המדוללת (שמנתה בשלב הזה כ-800 איש בלבד), נאלצה לסגת מרכס זיתון לבית עור תחתא שבתחתית המעלה, שם נערכה להגנה. בגלל דילדולה בכוח אדם היא לא נצמדה לדיביזיה  שמשאלה בקו, דיביזיה 54 שחנתה בשילטא (שילת), וכחמישה מיילים חשופים הפרידו ביניהן. פלקנהיין הבחין בפרצה ברצף הקו הבריטי בין בית עור תחתא ושילטא שחשפה את עורק האספקה הבריטי מלוד ורמלה לכוחות שבהרים, וכעבור מספר ימים הוא איים עליה.

 מתקפת הנגד התורכית

ב-25 בנובמבר החליט גנרל אלנבי על החלפת הקורפוס ה-21 בקו ההרים עם הקורפוס ה-20 הרענן. התורכים ניצלו זאת וב-27 בנובמבר פתחו בהתקפת נגד נמרצת לאורך כל הקו ובעיקר דרך פרצה שנוצרה בקו הבריטי עקב דילדול הכוחות. ההתקפה נערכה במקביל נגד הכוחות ברכס זיתון במזרח, דרך  שילטא ואל בורג' בשפלה הגבוהה, הלאה מערבה בגזרת דיביזיה 54 שהייתה פרושה במִידיה ובוילהלמה, ועד לבולד היל (Bald Hill) ויפה היל (Yaffa Hill)[2] בגזרת דיביזיית אנזק ובריגדת הגמלים. כוח מחץ תורכי, שנבחר במיוחד למשימה זו, יצא באותו יום מאזור מלבס דרומה וכבש את 'בולד היל' מידי בריגדת הגמלים, שפעלו שם רגלית. במפקדת הקורפוס נלקח עניין נפילת בולד-היל בחומרה יתרה תוך הפניית אצבע מאשימה לכיוון בריגדת הגמלים והאשמתם ביצירת המצב המסוכן בוילהלמה. הגנרל צ'ייטור, מפקד דיביזיית אנזק, הורה על כיבושה המידי מחדש. סמית, מפקד בריגדת הגמלים התעקש כי כוחותיו יטפלו בעניין היות שמדובר בעניין של כבוד והורה ללוטננט-קולונל לי (Lee) מהבטליון ה-4 לפעול עוד לפני רדת החשיכה ולהשיב את השטח אותו עזבו מוקדם יותר באותו יום. הכוח היחיד שעמד לרשות לי הייתה פלוגה 16 החבוטה שהכירה היטב את השטח והייתה חדורת רצון להשיבו לידיהם, מחוזקת מעט בכוחות קטנים אחרים של הבטליון. במקביל, הבטליון ה-2, שהיה בסלמה ככוח העתודה הדיביזיוני שוחרר מתפקיד זה ונע אל הגזרה הימנית החשופה של בריגדת הגמלים, מדרום ליפה-היל ועד וילהלמה. בהגיעם ליעדם החלו לחפור קווי חפירות רזרביים וקווי-תמיכה. לקראת 19.30 התקבלו דיווחי הסיירים על עמדות התורכים ובשעה 20.00 יצאה ההתקפה לדרכה. קו העמדות התורכי הראשון והנמוך יותר נלכד עד מהרה ולוחמי הבטליון ה-4 הגיעו סמוך לקו העמדות המקורי שלהם. העמדות מימין ומתחת לפסגת בולד-היל נכבשו בקרב כידונים בעוד וכוח אחר השתלט מחדש על אחת העמדות בסמוך ליפה-היל, מעט מדרום לגזרת הלחימה המרכזית. על גבעת בולד-היל עצמה הדברים התנהלו אחרת. ככל שרוכבי הגמלים עלו במעלה הגבעה כך התעצמה ההתנגדות התורכית. שתי העמדות שבקרבת פסגת הגבעה כוסו באש מקלעים רצחנית. הלחימה סמוך לפסגת הגבעה ארכה כשעה, כשהפסגה עוברת מיד ליד מספר פעמים. בשעה 21.15 הצטוו החיילים לסגת ולהתבסס בעמדות שאותן תפסו מחדש. לקראת 21.30 הסתיים טיהור קו העמדות הנמוך. התורכים ערכו במהלך הלילה מספר התקפות נגד קטנות על העמדות שנתפסו מחדש בידי הניו-זילנדים, אולם נהדפו באש מקלעים, חלקם מקלעים תורכים שנתפסו בעת הקרב.

עם אור ראשון של ה-28 בנובמבר גילו פטרולים כי התורכים החזיקו כעת את בולד-היל בכוח שהוערך כ-500 איש, שהיה חזק מכדי שהבטליון ה-4 יוכל להתמודד איתו לבדו. היה זה טריז ברצף הקו הבריטי בגזרה. גנרל סמית סבר כי ניתן לשלוט בטריז התורכי שיצר האויב בבולד-היל על-ידי אש משלושה כיוונים שונים. הוא הציע כי במקום לסכן חיילים נוספים בהתקפת חזיתית נוספת על הטריז התורכי יישמר קו העמדות הנוכחי בשליטה באש, בתנאי שיקבל סיוע ארטילרי. שובל וצ'ייטור השתכנעו, ונענו לבקשתו. בוילהלמה נבלמה ההתקפה התורכית על ידי כוח מדיביזיה 54.

 

הפירצה

לאחר כיבוש תחנת הצומת, אבו-שושה ורמלה ב-15-14 בנובמבר, נפער נתק בקו התורכי בין הארמיה השביעית בשדרת ההר, לבין הארמיה השמינית בשפלה ובמישור החוף, ונותק הקשר התחבורתי ביניהן. אך גם בקו הבריטי המתוח למדי שבין החוף וההר, נפערו פרצות. מרבית הכוחות הבריטיים בגזרה זו השתייכו באותו זמן לקורפוס ה-21, והיו אמורים להתחלף בכוחות רעננים מהקורפוס ה-20. המודיעין התורכי-גרמני זיהה את המהלך ופלקנהיין ראה בו נקודת תורפה שאותה יש לנצל. ב-27 בנובמבר הוא תקף ב'תפר' שבין דיביזיית היומנרי, שאמורה הייתה להתחלף,  והדיביזיה ה-54. רוב האנזקים היו באותו הזמן בשפלת החוף, למעט בריגדת הפ.ק.א. 4 שהייתה בקו מדרום לבית עור תחתא.  שובל נקרא להחיש תגבורת כדי לסגור את הפרצה. בריגדת הפ.ק.א. 3 יצאה בבהילות מדיראן (רחובות) להחליף את בריגדה 155 הסקוטית בגזרת אל-בורג' (גבעת הטיטורה שבמודיעין). שתי הבריגדות האוסטרליות נמצאו עכשיו בקו בין בית עור תחתא ואל בורג'.

עיקר המאמץ של מתקפת הנגד התורכית הופנה לבקעת אונו ולשיפולי שדרת ההר. שיאה היה באזור הפרצה סמוך לאל בורג'. הדיביזיה האוסטרלית שהייתה בהתארגנות ומנוחה במג'דל, נקראה בדחיפות לתגבר את הגזרה, ויחד איתה הגיע גם כוח מדיביזיה 52 שבדיוק ירד מהקו להתארגנות במישור החוף. ב-29 בנובמבר בריגדות הפרשים ה-3 וה-4 תפסו את הקו (ללא הסוסים, שנשלחו לרמלה). בריגדה 3 נפרסה מול שילטא ובריגדה 4 דרום מזרחה ממנה. בחצות הותקף המוצב הקדמי שלהם בהסתערות כידונים של כוח תורכי עדיף, תוך השלכת רימונים וצעקות "אללה!". האוסטרלים הצליחו להדוף לזמן מה את ההסתערות, אך זו התחדשה כעבור זמן מה ביתר שאת. לעזרת המגנים נחלצה פלוגת סקוטית מדיביזיה 52, שעברה במקרה במקום בדרכה להתארגנות, ורגימנט יומנרי גלוצ'סטר שהיה מסופח. עם סיוע ארטילרי מסוללת התותחים הקלים של הונג-קונג וסינגפור, באש רובים ומכונת ירייה הוצ'קס, אך עדיין עם נחיתות מספרית ניכרת, ההתקפה נהדפה. במחוות תודה לסקוטים מדיביזיה 52, שזה עתה ירדו מהקו לנופש, אחרי ימים ארוכים של לחימה ועבודה (סלילת דרכים) בהרים, בקור ובתנאים קשים, העניקו האוסטרלים ל'ג'קס' (כך כונו הסקוטים), חפיסות סיגריות.[3]

למחרת בבוקר נכנעו התורכים, 112 נלקחו בשבי ועשרות רבות נהרגו. מאוחר יותר נודע מפי השבויים שהם היו כוח מחץ מיוחד מהדיביזיות המובחרות ה-19 וה-20  שאומנו בגליציה על ידי קצינים גרמנים. הניצחון בקרב זה מנע את ניתוק דרך האספקה מרמלה ולוד אל ההרים. למחרת נערכו התקפות נגד תורכיות על בית עור תחתא ועל נבי סמואל, אך הן נבלמו תוך אבדות כבדות. התורכים התקיפו גם את עמדות בריגדת הפ.ק.א. ה-2 מספר פעמים במהלך שבוע הלחימה הזה.

ניתן היה לחוש מתוצאות התקפות הנגד האלה את חוסר הנחישות והרפיון של החייל התורכי, שנבעו מהשפעת התבוסות שנחלו התורכים מאז קרב באר-שבע, והקרבות שבעקבותיו. דוגמה להלך רוח זה בקֶרֶב התורכים הן תוצאות כמה מהקרבות שהתנהלו בגזרת האוסטרלים: מול קו העמדות החפורות שהוחזק על-ידי מייג'ור ברטון מהרג'ימנט ה-7 הייתה משוכת-צבר גדולה. באחד הלילות שמעו האוסטרלים את התורכים מאחורי משוכת-הצבר, כ-140 מטר מעמדותיהם. דקות לאחר-מכן, נשמעו קולות הקצינים התורכים הפוקדים על הכוח התורכי להסתער. לרשות ברטון היו רק 19 איש חמושים ב-15 רובים ושני מקלעי הוצ'קיס. למרות נתוני הפתיחה הנחותים, ואף שבמהלך הלחימה יצאו שני המקלעים מכלל פעולה, הצליח הכוח הזעיר למנוע מהתורכים להגיע לקו העמדות. עם עלות השחר הסתבר כי התוקפים נסוגו אל מחסה משוכת-הצבר אולם כעת הם היו חשופים משני אגפיהם לאש אוסטרלית מעמדות סמוכות יותר לנהר. מסך אש-מקלעים ואש רובים ניתך על הכוח התורכי. התורכים הניפו דגל לבן וברטון קיבל את כניעתם של 4 קצינים ו-194 חיילים עם 4 מקלעים ונשק רב.

באופן דומה, עמדה אחרת שהוחזקה על-ידי 30 רובאים ושני מקלעי הוצ'קיס הותקפה על-ידי כוח תורכי בן כ-200 איש. ההתקפה נבלמה, רבים מהתוקפים נהרגו וכ-150 תורכים נשבו. בליל ה-1 בדצמבר נכנעו 3 תורכים לחיילים מול אחת מעמדות הרגימנט ה-7. בתנועות ידיים הם הסבירו כי חלק מחבריהם מבקשים להיכנע. למרות אי-הבהירות והסכנה יצא קצין אוסטרלי ואיתו שני חיילים עם אחד העריקים התורכים אל מעבר לקו התורכי. הסתבר כי המידע היה נכון והאוסטרלים חזרו עם 24 תורכים  שבויים וביניהם קצין.

בליל ה-30 בנובמבר  תקף כוח תורכי את עמדות בריגדת הפ.ק.א. 3 (רגימנט 8) מצפון לאל-בורג'. ארבע התקפות נהדפו על-ידי הכוח אוסטרלי הזעיר. כוחות קטנים של יומנרי בריטים הצטרפו לאוסטרלים ואחריהם רגלים סקוטים שהגיעו למקום בעת שהתורכים נערכו להתקפה. קצין סקוטי צעיר בשם סטנלי הנרי בוגי (Stanly Henry Boughey ) תקף עם אנשיו את התורכים באמצעות רימונים והדף אותם לאחור, אך הוא נהרג במהלך הפעולה. על גבורתו ותושייתו בפעולה זו הוא זכה בעיטור צלב ויקטוריה אחרי מותו. הוא נקבר בעזה.[4] כעבור זמן מועט התורכים חידשו שוב את התקפתם, אך נתקלו בחומת-אש אוסטרלית-בריטית ונהדפו סופית, הרבה בשל חמת זעמם של הסקוטים שהיו אמורים כבר לרדת מהקו. התקפה זו הייתה המאמץ האחרון של התורכים לפרוץ את הקו הבריטי, וגם קץ הניסיון הבריטי לכתר את ירושלים על דרך שכם מכיוון צפון.

 

 

[1] בהתאם לתרגולת: מלווה אחד לכל ארבעה סוסים, מה שגרע כרבע מהכוח הלוחם.

[2] בולד היל- גת רימון,   יפה היל- מגשימים.

[3] H.S, Gullet, The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine 1917-1918, Angus&Robertson, Sydney' 1923,  p.505.

[4] Cyril Falls, Military Operations Egypt & Palestine, His Majesty's Stationery Office, 1930, pp.165-169.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *