פגישה מרגשת

 "את אחי אני מחפש"

אבי נבון

באחד מימי נובמבר 2007, ימים ספורים לאחר מסע השחזור שערכו פרשים אוסטרלים לקרב על באר שבע, צלצל הטלפון בביתו של אבי נבון בלהב, ממארגני המסע. המסע היה אירוע ססגוני לרגל 90 שנה לכיבוש העיר מידי התורכים, בו השתתפו 60 פרשים אוסטרלים על מדיהם ונשקם מאותה תקופה, מסע שהסתיים במצעד מרשים ברחובות העיר ובהסתערות רכובה, וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב בארץ ובחו"ל. על קו הטלפון היה עוזי כהן-גלויברמן, אדם מבוגר, כנראה דתי, שאולי אינו מכיר את עולם התקשורת והאינטרנט, אך בכל זאת נחשף באיחור מה לאירוע המתוקשר. וזה סיפורו:
אבי, שכבר אינו בין החיים, נולד בירושלים. הוא היה ילד כבן שמונה בימי מלחמת העולם הראשונה. אביו, הסבא שלי, גם הוא יליד ירושלים, גר בעיר העתיקה, והיה חייב בגיוס לצבא התורכי, אך לא התגייס. מחשש שיבואו לחפשו, הכין לעצמו מסתור בעליית הגג שבביתו, שם הסתתר כל אותם ימים סוערים, שבמהלכם ערכו התורכים חיפושים וחטפו כל גבר בגיל מתאים לעבודות הצבא. כאשר סבי שהה במסתור נהג אבי לעלות מדי לילה בסולם אל הגג, להרים שני רעפים ולהעביר לו מבעד לפתח אוכל ליממה הקרובה ולפנות את הלכלוך.
והנה הגיע היום הגדול בו שוחררה העיר מעול התורכים, וצבא בריטי נכנס לירושלים. באותו יום (ה-9 בדצמבר 1917), אשר בבוקרו הגיש ראש העירייה את כתב הכניעה, החלו כוחות בריטים ואנזק להיכנס לעיר, כדי לוודא שאכן הצבא התורכי ברח ועזב אותה.
השמועה על בריחת התורכים וכניסת הבריטים התפשטה בעיר. אבי, הילד, עלה אל מקום המסתור ואמר לסבי: "אבא, התורכים ברחו, האנגלים בעיר. אתה יכול כבר לרדת מהגג". סבא שהיה תשוש מישיבתו הממושכת בעליית הגג, ירד בקושי וניסה להתאושש בחדר. בערבו של אותו היום נשמעה דפיקה בדלת הבית. אבי ניגש לדלת והציץ החוצה בחשש שמא התורכים זוממים לתפוס תושבים ולקחת איתם. בחוץ עמד חייל מוזר, לא תורכי. מדיו היו שונים וכובע רחב שוליים על ראשו שאל אותו אבי באידיש "מה אתה מחפש?" והחייל השיב באותה שפה: "כאן גר יוסף כהן?". אבי, הילד, המופתע לחלוטין אישר זאת, ואז הוסיף החייל ושאל: "אתה לבטח בנו?". "ומי אתה?" שאל הילד, והחייל האוסטרלי, צעיר כבן 18-17 שנים, הסביר: "יוסף כהן הוא אחי". אבי, הילד, נדהם. לא רק שלא הכירו, הוא מעולם לא שמע על קיומו של אחיו של אבא. הוא רץ אל תוך הבית וסיפר לאביו שבחוץ עומד חייל שכך הוא טוען…
סבא מיהר אל הדלת. שני הגברים עמדו זה מול זה, האחד בבגדי יהודי חרדי בירושלים, השני במדי הצבא האוסטרלי. ברגע שמבטיהם הצטלבו הם נפלו האחד בזרועות השני בחיבוק חם וחזק, כשאבי, הילד, ניצב משתאה לידם כמסרב להאמין. סבי התפנה לרגע והסביר לו: זה אחי, יונה, מאותו חלק במשפחתי שנסע לאוסטרליה. כדי להרגיע את הילד פנה אליו החייל והעניק לו מטבע של גרוש. הילד הסתכל על המטבע. הוא מעולם לא ראה דבר כזה. בדק ואמר לאביו: "איזה מין אח זה, עושה ממני צחוק, ונותן לי מטבע עם חור, שבטח אינה שווה כלום". הדוד נראה מרוצה מחכמת הילד: "בוא, אחליף לך למטבע בלי חור", ונתן לו שילינג…
כל אותו הלילה ישבו וסיפרו איש לאחיו את הקורות אותם. יונה סיפר על חלק המשפחה שהיגר לאוסטרליה, על מעשיהם שם, על קשיי התקשורת שמנעה מהם לעמוד בקשר עם האח השני, שעזב את הבית באירופה ועלה לירושלים. יוסף סיפר כיצד רצו לדעת על גורל האח שבאוסטרליה, אך אפילו את כתובתו לא ידעו. הם דיברו על הוריהם – מרדכי-יקותיאל ושושא. כך ישבו כל הלילה, סיפרו, דיברו, התרגשו, בכו, ועדכנו אחד את השני על מי שנולד ומי שנפטר, ועל כל מה שעבר עליהם במשך שנים של ניתוק. הכול, מלבד החלפת כתובות. כשהגיע הבוקר אמר יונה ליוסף: עלי לחזור ליחידה שלי. בבוקר עלינו להיות ערוכים. אנו ממשיכים בדרכנו ליריחו ולמעברות הירדן". עוד חיבוק ועוד מבט, והחייל הלך…
מאז אותו יום איש במשפחה לא יודע מה עלה בגורלו. הקשר לא חודש מעולם. האם עבר יונה החייל את יתר חודשי המלחמה בשלום? או שמא נפצע? או נהרג? שמו איננו ברשימות הנופלים ולא ברשימת הקבורים בבתי הקברות הצבאיים. האם חזר לאוסטרליה? ומה עלה בגורלו שם?
יוסף, האח הירושלמי, חזר לשגרת חייו ולדאגות היום-יום. קשר מכתבים לא נוצר, אוסטרליה של תחילת המאה העשרים הייתה מאוד רחוקה. עשרות שנים חלפו ושני האחים כבר אינם בין החיים. רק הסיפור נותר במשפחה. נכדו של יוסף, עוזי, בעל משפחה משל עצמו, חי היום ביישוב חרדי מחוץ לירושלים. כשקרא בעיתון על האוסטרלים שבאו לשחזר את כיבוש באר שבע, נזכר בסיפור, צלצל לאבי נבון וביקש את עזרתו לגלות מה עלה בגורלו של אחי-סבו, החייל האוסטרלי יונה כהן-גלויברמן, מיום כיבוש ירושלים".
סיפורו של עוזי כהן-גלויברמן ובקשתו לאתר את צאצאי המשפחה, התפרסמו גם בבטאון הפרשים באוסטרליה, 'The Spur', ב-2010, אך עד היום לא נענתה ולא נמצא קצה חוט.

'שריעה', ספינת האוצר בכנרת – סקר משלחת חברת 'ים יפוא'  ב- 2012

רשימה זאת סוקרת את עיקרי התחקיר על קורות הספינה ומהלך האירועים שהביאו להטבעתה של ספינת הקיטור'שריעה'

צבי בן-אברהם

לקראת סוף שנת 1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר קרבות עקובים מדם באזור עזה, באר שבע והדרום, נערכו הכוחות הבריטים בראשות גנרל אלנבי למתקפה האחרונה והמכרעת על כוחות הצבא העות'מאני אשר שלטו באותה העת באזור (תחת פיקודו של גנרל אוטו לימן פון סנדרס הגרמני.) בספטמבר 1918 המשיכו הבריטים צפונה לאחר קרבות עזה ובאר שבע ופרצו בשני ראשי חץ ובעזרת כוחות רגליים וחיל פרשים את החזית העות'ומאנית המערבית דרך אזור השרון במרכז הארץ והר חברון. הם הצליחו להפתיע את הטורקים. הפריצה הבריטית הייתה דרך מגידו לעמק יזרעאל, עפולה ובית שאן בקרב שלימים נקרא קרב מגידו וקרב צמח ונחשב לקרב הפרשים האחרון בהיסטוריה. בתוך כמה ימים הבקיעו הבריטים את הקווים העות'מאניים בסיוע חיל האוויר הבריטי שהיה בעליונות אווירית מובהקת עם מטוסי "בריסטול" חדישים כנגד המטוסים הגרמנים (מטוסי אלבטרוס) אשר נלחמו תחת הכוחות העות'מאניים. חיל האוויר הבריטי שיתק את קווי התקשורת והפציץ שיירות וכוחות עות'מאנים שנסוגו. אחרי קרבות מגידו וכיבוש תחנת הרכבת בצמח (רכבת העמק חיפה\צמח) התנהלו שני קרבות נוספים ב-21 בספטמבר 1918 התרחש הקרב בנחל תרצה, וב-24 בספטמבר 1918 נכבשה חיפה ע"י כוחותיו של גנרל אלנבי. כך התקרבה לקיצה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הסיום הפורמאלי היה עם כיבוש דמשק ע"י הכוחות הבריטים ב-30 בספטמבר 1918. זמן קצר לאחר מכן נכנעה האימפריה העות'מאנית.

New Picture (1)
המזח בתחנת הרכבת צמח ממטוס סיור מבט מערבה לאורך החוף הדרומי של הכנרת

 מזמן הקרבות באזור מגידו, צמח ואזור דרום הכינרת קיימות עדויות על הטבעה של כלי שייט עות'מאנים בכנרת, אשר שייטו בים בשירות הצבא העות'מאני. מיתוס טברייני עתיק יומין מספר כי הכוחות העות'מאניים במזח תחנת הרכבת בצמח העמיסו על סיפונה של ספינת קיטור טורקית בשם "שריעה" את ארגז מטבעות זהב שיועדו למשכורות למשרתי הצבא הטורקי, ויצאו לכיוון צפון הכינרת. על פי עדויות שניגבו במהלך התחקיר על השריעה, ידוע כי מטוסי סיור דו כנפיים בריטים מדגם "בריסטול"  שחגו מעל הכינרת במהלך הקרבות הללו, הם הפציצו את הספינה "שריעה" והטביעו אותה בצפון ים כנרת ובסמוך לנמל עין גב.  קיימות עדויות על הטבעה של כלי שיט נוסף קטן יותר שנשרף כליל מאש מקלעים. המיתוס על אוצר הזהב בכנרת השתרש ברבות השנים בטבריה וסביבתה.

New Picture (2)

תחנת הרכבת והמזח בצמח וכן שדה התעופה הגרמני במקום. התמונה צולמה ע"י טייס או משקיף גרמני בין 1917 ל – 1918 , שדה התעופה הגרמני עותומאני היה ממוקם מעט דרומית לתחנת הרכבת בצמח הניראת במרכז. צוותי האוויר הגרמנים מוקמו בקיבוץ דגניה ראשון הקיבוצים בישראל בנוסד ב – 1910 על אדמות הכפר אום ג'וני.

בשנת 1957 נערך מיפוי של קרקעית הכנרת על ידי אוניברסיטת חיפה בהשתתפות אבנר רבן. הספינה 'שריעה' נתגלתה לראשונה בעומק 15 מטרים אל מול חופי הבטיחה, אולם בשל הקרבה לגבול הסורי לא בוצעה בדיקה יסודית בספינה באותה העת. בסוף שנות ה-80 הוחלט לערוך חפירה מסודרת בספינה על ידי אוניברסיטת חיפה בראשותו של פרופ' אבנר רבן. נמצאו מספר חרבות עות'מאניות ולוח עם שם הספינה 'שריעה' אולם האוצר לא אותר ולא נמצא. שנים ארוכות ניסו אנשים שונים חלקם מוכרים וחלקם אנונימיים לצלול ולחפש אחר האוצר, ולחשוף את המיתוס האבוד בכנרת.ברבותהשניםאבדמיקומהשלהספינה'שריעה'. לאחרונה,לאחראיתורהמחדש ע"ירונישדהמחברת'יםיפוא' נערכהצלילתסקרלספינההטורקיתהטבועה. בסקרצולמותמונותווידאוראשונותשלהספינה'שריעה' הטבועהעלקרקעיתהכנרתמשנת 1918.  מפאתתנאיראותקשיםבמיוחדומפאתהבוץהרבשנסחףומרחףבשכבההעליונהשלהכנרתנערכההצלילהבתנאיראותקשיםביותרדברשהקשהעלהצילום.

New Picture

מבט רום על הגדה הדרומית של ים כנרת, מצח ומוצא הירדן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *