גבול סיני 1905

מאה שנים לקו הגבול בין ישראל למצרים

גדעון ביגר

ב1 לאוקטובר 2006 מלאו מאה שנים להתווייתו בשטח של קו הגבול הראשון של מדינת ישראל – קו הגבול בינה לבין מצרים. קו זה, שהתווה להלכה בין מחוזות של האימפריה העות'מאנית שהין בשליטה בריטית (סיני) לבין מחוזות עות'מאניים אחרים (ירושלים וחיג'ז) הפך ברבות השנים להיות קו הגבול הבינלאומי בין מדינת ישראל ומצריים וזאת בעקבות הסכם השלום שנחתם בין המדינות בשנת 1979.
רבות עסקו בתהליכים השונים שעיצבו את קו הגבול והשפיעו על מיקומו. ראש וראשון להם היה משה ברור שבסדרת מאמרים ובפרקים בספר גולל את ההיבט הגיאוגרפי בקביעת קן הגבול1. לפניו עסק אוריאל הד2 בדיון המדיני פוליטי סביב משבר 1906. גבי ורבורג הוסיף את הממד המדיני- בינלאומי באירוע זה3 ואילו יורם דינשטיין4 עסק בהיבט המשפטי של קביעתו של קו הגבול הבינלאומי בין מדינת ישראל למצריים.
כאן ננסה לסקור בקצרה את התהליך כולו – מאז ראשית המאה העשרים ועד ימינו, תוך ניסיון לבחון את משמעות התהליך והשפעותיו האפשריות על התווית שאר גבולותיה של מדינת ישראל.
שלבים בהתוויית הגבול
אף שהדיון עוסק בפרק זמן קצר, במונחים של שינויים בגבולות של מדינות, הרי קו גבול זה התפתח בתשעה שלבים שונים.
1. קביעת קו בין האימפריה העות'מאנית למוחמד עלי ממצרים 1840
2. קו בין מצרים שבחסות בריטניה לאימפריה העות'מאנית – 1905
3. קו בין ארץ ישראל המנדטורית למצריים – 1919
4. קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל למצריים – 1949.
5. "הקו הירוק" – 1950
6. ביטול מעשי של הקו עקב מלחמת ששת הימים – 1967.
7. הסכם השלום וחזרה לקו המנדטורי – 1979-1982
8. הסכם עזה (ויריחו) 1994.
9. ההינתקות – 2005.

א. קו הגבול בין האימפריה העות'מאנית ומוחמד עלי ממצרים
בשנת 1840, אחרי סידרה של מאבקים צבאיים ודיפלומטיים בין הסולטאן העות'מאני לבין נציגו במצרים, מוחמד עלי, הסכים הסולטאן העות'מאני להעניק את ניהולה של מצרים למוחמד עלי ויורשיו. לצו הסולטאני (פירמן) צורפה מפה ובה נתחם לראשונה קו פוליטי במרחב . קו זה נמתח מראש מפרץ סואץ ועד לנקודה ממזרח לחאן יונס. משם נמתח קו צפוני מערבי עד לים התיכון וקו מזרחי שהוביל מזרחה עד לים המלח וממזרח לו. קו זה סימן את גבול השליטה המצרית לכיוון צפון מזרח. אף שלא הוזכרו שמות שטחים במסמך הסולטאני צוין על המפה השם פלסטין, שסומן מצפון לקו המתואר. מפה זו, שהופקה כחלק מהסכם לונדון שנחתם בשנת 1841 סימן לראשונה קו בין האימפריה העות'מאנית ומצרים והיה הראשון בשרשרת5. לקו זה אין כל משמעות כיום בשטח אך מיקומו הביא שנים לאחר מכן לרצון לשנותו ולקביעתו של קו חדש.
ב. קו ההפרדה המנהלי 1906
בשנת 1882 השתלטה בריטניה על מצרים, בעיקר כדי להבטיח את המעבר החופשי של אוניותיה בתעלת סואץ, שנפתחה לתנועה בשנת 1869. הנציגים הבריטיים שניהלו את מצרים חששו כי קו 1841 נותן אפשרות לאימפריה העות'מאנית להציב חיילים בסמוך לתעלה ולכן ביקשו להזיז ככל האפשר את הקו מזרחה, הרחק מתעלת סואץ. בשנת 1906, אחרי מהלך דיפלומטי משולב בלחץ צבאי הצליחה ממשלת בריטניה לאלץ את הסולטאן העות'מאני להכיר ב"קו הפרדה מנהלי בין המחוזות של סיני והמחוזות של חיג'ז וירושלים". קו זה, שהועבר בקו כמעט ישר מרפיח שעל חוף הים התיכון ועד לנקודה ממזרח לטאבה במפרץ עקבה, סומן בשטח על ידי משלחת משותפת בריטית – עות'מאנית ובכך נקבע לראשונה קו שהפך מאוחר יותר להיות קו גבול בינלאומי. גם בהסכם, עליו חתומים העות'מאנים ונציגי הממשלה המצרית, לא נזכרה ארץ ישראל – פלסטין כצד בהסכם אך למעשה סומן קו מדיני בדרומה של ארץ ישראל
ג. קו הגבול בין ארץ ישראל המנדטורית למצרים 1919
סיום מלחמת העולם הראשונה מצא את בריטניה שולטת משני צדי קו 1906. זאת לאחר המסע המלחמתי של הגנרל אלנבי בשנים 1917 –1918. אנשי משרד החוץ הבריטי ששהו בפריס בעת ועידת השלום ואנשי הממשל הבריטי במצרים דנו בינם לבין עצמם בשאלת תיחום הקו בין ארץ ישראל העתידית לבין מצרים. דיונים אלה התנהלו באביב 1919 ובסופם הוחלט לאמץ את קו 1906, בשינוי קטן לחוף מפרץ עקבה, כקו הגבול בין פלשתינה (א"י) לבין מצרים6. החלטה זו מעולם לא פורסמה ברבים אך מכאן ואילך החלו רשויות המיפוי של מצרים וארץ ישראל, שתיהן בשליטה בריטית, לסמן את הקו על גבי מפות ולכנותו "קו גבול בינלאומי". שם זה לא היה נכון כיון שקו בעל הגדרה מעין זו נוצר על ידי הסכם בין שתי מדינות ריבוניות משני עברי הקו ומצב זה לא התקיים לאורך קו זה. אם זאת, מכאן ואילך נשתרשה הדעה כי זה קו הגבול הדרום מערבי של ארץ ישראל. כל תכניות החלוקה שהוצעו בתקופת המנדט התייחסו לקו זה כקו קבוע ולא ניסו לשנותו.
ד. קווי שביתת הנשק בין ישראל למצרים 1949-50
במהלך מלחמת הקוממיות (1949-47) נוצר מצב בו מחד כוחות ישראליים עברו את הקו המנדטורי ופעלו ממערב לו ומאידך כוחות מצריים עברו אותו מזרחה והתבססו בראש גשר עד לנקודה מצפון לעזה. בעקבות לחץ בינלאומי נאלצו הכוחות הישראלים לחזור אל קו הגבול הבינלאומי בעוד שאחיזתם של הכוחות המצריים בשטח ממזרח לקו התאפשרה. עיקרון הבסיס לתיחום קו שביתת הנשק היה מיקום הכוחות בשטח בעת שהוכרזה הפסקת האש ב 13 לנובמבר 1948. מצרים וישראל חתמו על הסכם שביתת הנשק בו נקבע "קו שביתת הנשק" והוחלט כי "אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי" מטרתו של הקו הייתה "להתוות קו אשר מעבר לו לא ינועו הכוחות המזוינים של כל אחד מהצדדים". קו שביתת הנשק התווה שלא בדיוק על פי מצבת הכוחות כי אם בשל צרכים צבאיים מצריים. קו התחבורה הראשי בשטח שהוחזק בידי המצרים היה הכביש הראשי רפיח – עזה – אל מג'דל (אשקלון) והמצרים ביקשו להרחיק את צה"ל מכביש זה. כוחות צה"ל עזבו גם את גזרת הישוב בית חנון בה החזיקו וכן בגזרת בית הקברות בסמוך לרפיח. בהסכם נקבע כי "בגזרת עזה-רפיח יותווה קו שביתת הנשק על ידי קו המתחיל מן החוף במוצא ודי חסי, עובר מזרחה על פני דיר סונייד, חוצה את כביש עזה-אל מג'דל ומגיע עד לנקודה במרחק שלושה קילומטרים ממזרח לכביש. משם פונה דרומה במקביל אל כביש עזה-אל מג'דל ונמשך עד לגבול המצרי"7. אף שהדבר לא נאמר במפורש בהסכם , החליטו שני הצדדים כי קו הגבול המנדטורי יהווה קו שבית הנשק עד לקטע שהוזכר לעיל. לאורך קו זה, באזור ניצנה (עוג'ה אל חפיר) נקבע כי משני עברי הקו יוכרז אזור מפורז שתנועת כוחות צבאיים נאסרה בו לחלוטין. קו זה כמו שאר חלקי הקו, סומן על גבי מפות והיה חלק מההסכם שנחתם ברודוס שביוון ביום 24 לפברואר 1949.
ה. קביעת "הקו הירוק" 1950.
הסכם שביתת הנשק סימן קו על גבי מפות אולם לא היה לו כל ביטוי בשטח. כדי לסמנו בשטח כך שיהיה ברור לכל העובר במרחב, הוחלט כי משלחות משותפות, ישראליות ומצריות, יסמנו את קו שביתת הנשק וזאת בחסות נציגי האו"ם. תהליך זה התבצע במהלך המחצית השניה של 1949 ותחילת 1950. במהלכו נתברר למתווי הקו כי הסכמי רודוס אינם מקובלים על אנשי השטח שביקשו להכניס שינויים באשר למיקום המדויק של הקו , וזאת בעיקר בשל צרכים צבאיים מקומיים. המצרים טענו כי קו שיסומן 3 ק"מ מהכביש בדרום השטח, ליד הכפר עבאסן, יחשוף את כוחותיהם לאפשרות פגיעה ישראלית בשל השטח המישורי, החשוף , שאיננו נותן מסתור לרכבים הנעים בכביש. מאידך העלו הידרולוגים ישראליים את הבקשה להחזיק בכל ודי חסי (נחל שיקמה), בשל היותו נוח ומתאים לבניית מאגר למי שיטפונות שיעזרו לפיתוח יישובי חקלאי באזור. בהסכמת שני הצדדים ובאישור נציג האו"ם החליטו הצדדים לשנות את מיקומו של קו שביתת הנשק. הקטע הצפוני הוזז דרומה, למרחק של כ 1.5 ק"מ מנחל שיקמה . על המפה הותווה קו חדש, ששורטט כקו ישר מחוף הים ועד לכביש עזה – מג'דל. בשל שינוי זה הועתק הקו דרומה מהכפר דיר סנייד, ששיטחו נשאר במדינת ישראל. על שטח הכפר נבנה מאוחר יותר קיבוץ ארז. בתמורה הוסט קו הגבול באזור עבאסן דרומית מזרחית ושורטט כך שהוא נמצא כ 5 ק"מ מהכביש (במקום שלושה שבהסכם)8. קו זה ,שכונה מאוחר יותר "קו הסכם המפקדים" שורטט על מפות בקנה מידה של 1:1000000 בעפרון שעווה ירוק ומכאן כינויו "הקו הירוק" . קו זה שימש כקו שביתת הנשק בין השנים 1950-1967 (להוציא את התקופה בא שהה צה"ל בסיני בזמן ואחרי מבצע קדש 1957-56).
ו. ביטול מעשי של הקו 1967-1982
במהלך מלחמת ששת הימים – יוני 1967, השתלט צה"ל על כל השטח ממערב לקו שביתת הנשק ועד לתעלת סואץ. מדינת ישראל ניהלה שטח זה כשטח הנתון תחת ממשל צבאי אך ביצעה בו גם פעולות התיישבות יזומות ובהן ההתיישבות ברצועת עזה – חבל קטיף, נצרים, כפר דרום, ובסיני – היאחזות הנח"ל בסיני, אופירה, די זהב, נביעות ומעל לכל בנית העיר וחבל ההתיישבות בימית. אף שלמעשה בוטל קו הגבול ולא היה כל מחסום על מעבר חפשי לסיני וממנה הקפידה ממשלת ישראל לא לצרף אליה רשמית כל שטח שאליו הגיעו כוחות צה"ל. מדינת ישראל החזיקה בשטח זה גם לאחר מלחמת יום כיפור – 1973 ורק שיחות השלום עם מצריים (1982-77) הביאו לסיום שליטת ישראל ממערב לקו הבינלאומי של תקופת המנדט.
ז. הסכם השלום 1982
הסכם השלום עם מצרים קבע כי ישראל תיסוג מחצי האי סיני עד לקו הבינלאומי שהיה נהוג בתקופת המנדט בין ארץ ישראל למצרים. הסכמה עקרונית זו הביאה לפירוקם של כל הישובים האזרחיים שהוקמו מעבר לקו זה, השאירה את "רצועת עזה" בשליטה ישראלית והביאה למחלוקות רבות באשר לקביעת מיקומו המדויק של קו זה ובעיקר בכל הנוגע למיקום הקו באזור טאבה. רק בוררות בינלאומית פסקה בעניין ובסופה של בוררות זו נקבע מיקומו המדויק של קו הגבול, לאורכו הוצבו אבני גבול ומאוחר יותר מצרים בנתה גדר סימון בין אבני הגבול. הן מדינת ישראל והן מצרים סללו כביש לאורך הגבול, כל אחת בצידה.
בכך חזר ויוצב קו הגבול , שקיבל עתה לראשונה את ההגדרה האמיתית של קו גבול בינלאומי, לאורך הקו המנדטורי. ישראל לא חזרה לקו שהיה קיים ערב מלחמת ששת הימים (הקו המכונה "קו הרביעי ביוני 1967") כיון שהמשיכה להחזיק ברצועת עזה תחת השלטון הצבאי.

ח. הסכם עזה (ויריחו) מאי 1994
באביב 1994 נחתם הסכם בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ובו הועברה לידי הפלסטינים השליטה האזרחית והביטחונית על חלק גדול מרצועת עזה, להוציא השטחים שהיו מיושבים ומעובדים על ידי יהודים9. הסכם זה שירטט למעשה מחדש את הקו המפריד בין מדינת ישראל לרצועת עזה ( "הקו הירוק" שכונה בהסכם קו התיחום – Delimitation line) ודן בניהול השטח שמעבר לקו זה. לא היה להלכה כל שינוי במיקומו של הקו אם כי היו מעט חריגות מהקו שסומן על מפות שביתת הנשק משנת 1950.
ט. ההינתקות החד צדדית 2005.
בקיץ 2005 בצעה מדינת ישראל מהלך חד צדדי ובו פינתה מרצועת עזה את כל הכוחות הצבאיים ופירקה את כל הישובים היהודיים שהיו בה. בשלב מסוים הועלה רצון בישראל לשמור בידיה רצועה צרה מצדו המזרחי של קו הגבול הבינלאומי בין מצרים לרצועת עזה ("ציר פילדלפי"), אך בסופו של עניין ישראל השאירה את כל השטח לרשות הפלסטינית. תהליך זה, שלא היה כרוך בכל הסכם עם הרשות הפלסטינית, קיבע מחדש את מעמדו של "הקו הירוק" מול רצועת עזה כקו שמדינת ישראל רואה בו את קו הגבול העתידי בינה לבין המדינה הפלסטינית שתקום ברצועה. התיחום המדויק של נסיגת כוחות צה"ל ופירוק הישובים תאם את קו ההסכמות שהושג ב"הסכם המפקדים" משנת 1950 וכל פעולה צבאית או אזרחית ישראלית שנעשתה מעבר לקו זה לא שינתה את מיקומו ומהותו – קו התיחום של מדינת ישראל.
סיכום
פרק זמן של מאה שנים הוא פרק זמן קצר בהתפתחותן של מדינות וגבולותיהם אך תולדות קו הגבול בין ארץ ישראל למצרים מציגות כמה תובנות להבנת תהליכי העבר ואולי לראיה עתידית של המשך תהליך עיצובם של גבולות ישראל.
1. במהלך השנים נוצרו והותוו בשטח קווים שעוצבו בעבר כוחן עימם גם לעתיד. קווי תיחום שאף שלא היו קווי גבול בינלאומיים רשמיים הרי שהם הביאו ליצירת קווים מעין אלה בהמשך. שני סוגי הקווים הם הקו המנדטורי (שעוצב על פי הקו המנהלי מ 1906) שכונה "קו הגבול הבינלאומי", וקו שביתת הנשק – "הקו הירוק". בסופו של עניין, אף שקווים אלה נקבעו כקווים זמניים למטרות אלה ואחרות – הם שקבעו את תיחומה של מדינת ישראל וכל פעולה צבאית או אזרחית, הן של מדינת ישראל והן של מצרים שנעשו מעבר לקווים הללו סופה שהתבטלה ולא היה לה כל משמעות בקביעה הסופית של מיקום הקו. כך בהסכם השלום עם מצרים וכך בהתנתקות הישראלית מרצועת עזה.
2. בהסכם השלום עם מצרים ולמעשה גם ב"התנתקות" נקבע "מודל תיחום" בו קו ההתייחסות הוא בדיוק הקו שנקבע בעבר ולא יעשו בו כל שינויים. זאת בשוני ממודלים אחרים המאפשרים שינויים בקווי העבר למען התאימם לקווי ההווה. "המודל המצרי" שהשפיע גם על המהלכים מול רצועת עזה קובע כי שום תהליך שינוי גיאוגרפי שנעשה בשטח, ובעיקר פעולות התיישבות אזרחיות והקמת מתקנים צבאיים, לא תשנה את מיקום הקו גם אם עברו שנים הרבה ופני השטח נשתנו. נראה כי בעתיד תצטרך מדינת ישראל להתמודד מול מודל זה בדיוניה העתידיים על קביעת הגבול בינה לבין סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית שכולן יכולות לתבוע את אימוץ "המודל המצרי".
3. הרעיון שטופח במשך שנים הרבה בו "ההתיישבות קובעת את תחום הריבונות" ו – "להב המחרשה יקבע את מיקום קו הגבול" לא הוכחה כנכונה בכל הנוגע לגבול הדרומי של מדינת ישראל. קווי עבר מקריים, אינטרסים ומהלכים צבאיים ושאיפות אימפריאליות זרות קבעו יותר מכל את מיקומו המדויק של קו הגבול ונראה כי פני השטח, מבנה דמוגרפי – יישובי, תשתיות מרחביות ועוד – בכולם לא היה כל התחשבות בעת שנקבע

New Picture (43)

קו הגבול הדרומי של מדינת ישראל

New Picture (34)

קו הירוק 1950

ה
New Picture (44)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *