עם היהודים במושבות הדרום

עם היהודים במושבות הדרום

מתוך הספר 'נתיב אנזק בארץ-ישראל' מאת: עזרא פימנטל

כשנה אחרי גליפולי פגשו האנזקים בשנית את היהודים. אך הפעם כאזרחים גאים במושבותיהם המוריקות בדרום הארץ. הם התלבשו וחיו בסגנון אירופי, עובדי כפיים ושוחרי תרבות, התגוררו בבתים מטופחים אדומי גגות ומוקפים בגינות פורחות. המפגש עם האנשים מסבירי הפנים האלה, ועם הנערות המצחקקות, היה לאנזקים משב רוח רענן. אחרי חצי שנה של מסע מפרך במדבר החול האין סופי של סיני, מישורי הלס של צפון הנגב ובתי הבוץ העלובים בכפרים הערביים, הם שמחו לראות מראות המזכירים להם את מולדתם, הם גם הופתעו לא מעט מהמושבות היהודיות אליהן הגיעו: גדרה, רחובות, נס-ציונה וראשון-לציון, שלא הופיעו במפות שהיו ברשותם, והיו שונות כל כך במראן המטופח לעומת הכפרים הערבים המגובבים והמוזנחים.
מפגשי הפרשים עם מושבות יהודה לוּווּ בגילויי שמחה ומראות מרגשים. התושבים, גברים, נשים וטף התקהלו מסביב לסוסים וקיבלו את רוכביהם בקריאות שמחה, וגם בקושי אפשרו להם להתקדם. נשמעו ברכות בעברית, רוסית ואנגלית, ואף התגלו קשרי משפחה בין הפרשים לתושבים.
החייל האוסטרלי המכנה עצמו 'Camp Follower' מתאר את מושבות הדרום :
שלוש המושבות היהודיות של ראשון, ואדי האנין ודיראן (רחובות) מרוחקות אחת מהשנייה כשלושה מיילים בינות לגבעות החול. בריגדת הפ.ק.א. ה-1 והניו-זילנדים העדיפו את ראשון (לציון), שם נמצאים יקבי היין הגדולים בעולם; והבחורות היפות ביותר בארץ-ישראל. דיראן, בה הנערות היו מחוזרות על-ידי חיילי מפקדת הקורפוס המדברי הרכוב, בדומה לראשון, כפר גדול, כמעט עיר, עם חיי חברה תוססים. שם היהודים עורכים אסיפות פוליטיות, והבנות לבושות באופנת פאריס.
אך הבירגדה השנייה הייתה נאמנה למושבה הצנועה ואדי הנין (נס ציונה). ואדי הנין היא ארקדיה קטנה וצנועה בין גבעות ובקעות יפהפיות וריחניות, עם פרדסים, חורשות ומטעי שקדים. בראשית האביב המושבה מתכסה בתפארת פריחה ורודה ולבנה, ואחרי זמן בניחוח פריחת התפוזים.

לוטננט קולונל גיא פאולסC.Guy Powles) ) מי שפיקד על הבריגדה הניוזילנדית מתאר את ההפתעה שנגלתה לעיני חיילי הרגימנט ה-1 של הפרשים הקלים האוסטרלים:
כפר מודרני עם בתים וגגות רעפים אדומים כה שונים מהארכיטקטורה המזרחית שטוחת הגגות לה התרגלו אנשינו. עלה רצון לשפשף את העיניים מחשש שזהו חלום מה גם שכפר כזה לא הופיע כלל במפותינו: במקומו רשומות היו המילים חרבת דוראן (או הבאר של דוראן). מצאנו שעיר הגנים החדשה היא המושבה היהודית רחובות Rechoboth, שנוסדה בשנת 1890 על ידי יהודים רוסים, ומפורסמת עכשיו במטעי השקדים שלה."

ברחובות

ביומן המלחמה של בריגדת הפרשים הקלים ה-1 נכתב: "הבריגדה עזבה את יבנה ב 0745 בכוונה להשקות בזרנוגה Zernukha)) אך מאחר שאספקת המים בדיראן ((New Deiran הקולוניה היהודית הייתה טובה בהרבה, הבריגדה חלפה על פני זרנוגה והגיעה לניו דיראן ב- 0950." גאלט (Gullet), היסטוריון הרשמי של הצבא האוסטרלי מוסיף: "כאן מצאו האוסטרלים מים טובים בשפע עם משאבה עובדת לעומת זרנוגה עם באר האנטיליה". אף ועד המושבה מדווח: "באותה שעה נכנס לבית המכונה של באר המושבה מכונן אנגלי ועוזריו והחלו לעבוד על המכונה והמשאבה ולהספיק מים להצבא האנגלי".
ב-14 בנובמבר 1917, נכנסו חיילי בריגדת הפרשים הקלים האוסטרלים ה-1 לרחובות ושחררוה מעול התורכים. יומיים אחר כך קבע שובל, מפקד 'הקורפוס המדברי הרכוב' (Desert Mounted Corps) את מפקדתו בביתו של אלעזר סלוצקין ושהה במושבה עד סוף אפריל 1918. היה זה פרק הזמן הארוך ביותר בו שהתה המפקדה במקום אחד בכל המערכה.
החייל ג'.מ. בקסטר (J.M. Baxter), מסקוודרון המקלעים ה-20 (Twentieth Machine-Gun Squadron) כותב:
…מגיעים לדוראן בחמש וחצי בבוקר ה-18 נובמבר 1917 הציפיות שאלה הם הפרדסים הנהדרים ששמעו עליהם נענו וכשהתקרבו לדוראן, חלפנו על פני פרדס אחר פרדס, עם עצים שכרעו תחת כובד מאות תפוזי יפו הטעימים. כל אחד רכש כפי יכולתו לשאת ואלה שהמזומנים לא היה בידם עשו עסקות בארטר, וכך הגיעו קופסאות הבולי-ביף למזוויהם של התושבים המקומיים. דוראן הייתה כפר מתוכנן היטב שבתיו בתי אבן עם גגות רעפים אדומים, עם רהוט עדכני , עם וילונות תחרה לבנה יפים בחלונות. אחד יכול היה כמעט להשלות את עצמו שהוא בבית. והאשליה כמעט הפכה למציאות למראה הנערות הצעירות לבושות Frock העומדות בפתח הבית עם חיוכים לבביים ונשים זקנות אימהיות קורנות בהנאה, מגישות אשכולות ענבים לרוכבים שחלפו על פניהן.

מאהלים הוקמו בין הפרדסים, שבהם השתכנו הרוכבים לפי הגדודים והחטיבות, ונרקמו קשרים עסקיים וחברתיים. החקלאים סיפקו לחיילים מוצרים טריים, ביחוד פרי הדר, שטעמו לחיכם כמעדנים, במיוחד אחרי חודשים ארוכים שבהם ניזונו רק מקופסאות שימורים ומביסקוויטים.

על רחובות ותושביה כותב גאלט:
היהודים הללו מדוראן ומוואדי חנין, דוברי השפות המרובות, היו לקהילות הראשונות של האדם האירופי הלבן. הם לבשו ביגוד אירופי וחיו חיים מערביים, אותם לא ראו אוסטרלים וניו-זלנדים מאז עזבו את בתיהם בתחילת המלחמה שלוש שנים לפני כן. בכפרים מיעטו בדיבור אנגלית, אך שפה משותפת כמעט שלא הייתה נחוצה על מנת להפגיש בין יהודים נלהבים ופרשים בודדים. ומיד החל קשר, שאופיין בחיבה, ושנקטע רק בסוף המלחמה. היישובים היהודיים דאגו לאספקה של פירות שונים ויינות, בעוד שלחם, אפילו בהתחלה, ניתן היה להשגה במחיר שאינו חרג מיכולות האוסטרלים המשתכרים היטב. כבר באמצע נובמבר, התפוזים שבמטעים המפורסמים, המתפרשים מדוראן ועד יפו ומעבר לה, היו שטופי זהב, ונאכלו בתאווה רבה על ידי הגברים. יין שימח לבב כל חייל לאה ששפר עליו מזלו והצליח להשיגו. ואפילו התחושה של רחובות ישרים, בתים אדומי הגגות, גינות חן, פרדסים נרחבים וכרמים לאורך גבעות חול, הסבו אושר ללמודי המלחמה הפשוטים הללו."
מפקדתו של שובל התמקמה בבית סלוצקין שברחובות, משם הוא ניהל את הקורפוס שלו במשך חמישה וחצי חודשים. שם גם התמסר מעט להנאות החיים, שקד על טיפוח הגינה בחזית הבניין, כתב לאשתו, וגם אירגן תחרויות ספורט ומירוצים. בבית העם התקימו מסיבות משותפות לצעירי המושבה ולחיילים, ששרו ורקדו יחדיו ולפעמים גם החיילים התארחו בבתים. את חג המולד חגגו החיילים בבית העם ברחובות, ובראשון לציון נערכה להם באולם בית הספר מסיבת חנוכה משותפת.
על היחס החם בין התושבים לכוח האוסטרלי מעיד מכתב שנשלח לגנרל שובל ע"י ועד המושבה ב-אוגוסט 1918 ושהיה תלוי וממוסגר במשרדו:

Sir
No statutes, no monuments do we, wandering sons of Israel, exist in honor of the men we cherish whose memories we are eager to preserve for our descendents. Being homeless we possess no ground to build upon. All that we do have is a book – our history. In the annals of this history of ours we are anxious to have you inscribed among the friends and benefactors of our people.
We trust you will kindly flavor us by accepting this document as a token of our sentiments of love and gratitude.
Very sincerely
Yours
Members of the local committee:
A. Eisenberg
E. Harlap
J. S. Miller
עץ הזית ברחובות
לצד האירוע המתוקשר של שחזור הקרב על באר-שבע ב-2007, התרחש אירוע צדדי ברחובות, לכבוד נכדתו של גנרל שובל, פט מק-פרסון, שהשתתפה בשיחזור. כתב על כך אבי נבון בבטאון העמותה, בעקבות מידע שקיבל מרחלי רוגל:
כחודש לאחר כיבוש באר שבע הגיע גנרל שובל בראש אנשיו לסביבת רחובות, וקבע בה את מפקדתו בבית משפחת סלוצקין. בינו לבין אנשי המושבה נוצרו קשרי ידידות. בסוף ינואר 1918 חגגו ברחובות את ט"ו בשבט, ובמהלך הנשף הזמין אהרון אייזנברג את המפקד האוסטרלי להצטרף אליו למחרת לטקס הנטיעות. "נאמר אצלנו 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ" – הסביר לגנרל. "את החלק הראשון כבר עשיתם. עכשיו הגיע הזמן לטעת". למרות הגשם הצטרף גנרל שובל לנוטעים, ושתל במו ידיו שתיל של זית ברחבת בית העם. מאוחר יותר התבטא: "זהו הכבוד הגדול ביותר לו זכיתי בימי חיי – לטעת עץ זית בארץ הקודש".
בחודשים הבאים דאג להגיע אל "העץ שלו" וללוות את קליטתו וצמיחתו.
המלחמה התקדמה, וגנרל שובל עזב בקיץ את המושבה ויצא בראש אוגדתו צפונה. חלפה שנה, הלחימה נגמרה. יום אחד הופיע אורח במושבה – גנרל שובל. תוך לחיצות הידיים והחיבוקים ביקש הגנרל לגשת לראות את "העץ שלו". אנשי המושבה נחרדו. הם ידעו היטב שהעץ מזמן לא קיים. אחת העגלות שעברה דרסה אותו, שברה את הגזע, וזהו. אין עץ. אבל איך אומרים זאת לגנרל? מישהו הגיב במהירות: קודם תסור לארוחת צהריים, ואחריה ניגש לעץ. בעוד הגנרל מתארח לארוחת צהריים גויסו כמה צעירים להציל את כבוד המושבה: "יצאו ומצאו עץ זית כבן שנה, העבירו אותו ושתלו אותו במהירות במקום". כאשר נגמרה הארוחה, יכלו המארחים ללוות את הגנרל לבית העם. עץ זית בן שנה עמד במקום, וגומתו מושקית כהלכה. שובל התפעל ממצב העץ, נפרד ונסע לארצו. כבודה של רחובות ניצל.
חלפו 25 שנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיע כומר צבאי לבקר את החיילים האוסטרלים שהוצבו בארץ ישראל. כשהתפנה מתפקידיו, הגיע לרחובות, והביא דרישת שלום מגנרל שובל, שכבר היה גימלאי בן קרוב ל-80. מלבד פריסות שלום ביקש ממנו הגנרל לבקר את עץ הזית, ולדווח לו על גודלו ומצבו. אנשי המושבה נחרדו שוב. כמו בעבר, גם הפעם העץ נרמס ונעלם. מה לעשות? זה לא פשוט להעתיק עץ בן 25, ובכלל, לא נראה היה שאפשר לרמות פעם נוספת. "לא נוכל לשקר לך" – הסבירו לכומר המופתע – "כך וכך עשינו בעבר, אבל עכשיו אנחנו מספרים את האמת: העץ איננו, אבל אנחנו מאוד לא רוצים להעציב את ידידנו הגנרל, שנפשו נקשרה כל-כך לעץ שנטע במו ידיו". הכומר הבין, והסכים לשתף פעולה. הוא ראה עץ אחר בגיל דומה, והבטיח לתאר את העץ באוזני הגנרל, מבלי להזכיר היכן ראה את הזית. וכך היה".
חלפו עוד 65 שנה, רחבת בית העם שופצה לאחרונה (2003), וכוסתה בריצוף חדש שעוצב בצורת מבוך, להנאת הציבור. שמעה זאת ישראלה קומפטון ז"ל, מי ששימרה את אתרי העיר וסיפוריה, והציעה למשפצים להוסיף לתכנון שני עצי זית בצדי הרחבה, לזכרם של הזיתים של גנרל שובל. והדבר הזה אכן בוצע.
רחלי רוגל, שהיתה מעורבת בשיפוץ הרחבה ונטיעתם המחודשת של עצי הזית, שמעה בתקשורת על השתתפות נכדתו של גנרל שובל במשלחת, והחליטה שזו הזדמנות לארח את נציגת המשפחה, ולגלות לה את כל האמת על השתלשלות הדבר. פט מק-פרסון, הנכדה בת ה-70, הוזמנה לרחובות, וכשהסתיים שחזור ההסתערות על באר שבע התקיימה הפגישה. הרחובותים סיפרו לה את כל הסיפור על עצי הזית. פט שמעה בהבנה, ובסיום הביקור כיבדו אנשי רחובות את נכדת הגנרל בדרך המרגשת ביותר שיכלו: היא נטעה עץ זית נוסף ברחובות, בשם המשפחה, לזכרו של גנרל הנרי שובל, ידיד המושבה.

בנס ציונה

בדומה לרחובות, גם בנס ציונה חנו האוסטרלים בחורף 1917, אלא שכאן הייתה זו הבריגדה הפ.ק.א. השנייה והמטה שלה, שזכו ליחס חם לא פחות מצד התושבים. נאווה סמל, ילידת נס-ציונה, כותבת בספרה 'חתונה אוסטרלית' :
לאחר תבוסת התורכחם התמקמו מטה החטיבה וחיל המצב במושבה ויחסי ידידות נרקמו בין הנס ציונים לבין גנרל רייר, מפקדם חובב המקרא, שנהג לדקלם פסוקים על עם התנ"ך שנתקבץ מארבע כנפות תבל כדי לגאול את מולדתו הקדומה. חייליו חיבבו את הלחם הטרי שנאפה במיוחד בשבילם בתנורים שבחצרות נס ציונה…, רק מכירת אלכוהול לאוסטרלים נאסרה בתכלית האיסור, אם כי נמצאו דרכים יצירתיות לעקוף את המהמורה. ייתכן גם שבקנטינה של הצבא הבריטי יפגוש רוס פרקינסון (סבא של כלתה האוסטרלית של סמל) איזה פרש אוסטרלי ותיק, לבוש מדי צמר, נעול מגפי עור, חבוש כובע זקור נוצה עם סמל מפורזל של קנגרו, וחזהו מעוטר בהצלב באשפות עור מלאות כדורים. הקשיש מיחידת הפרשים, שנחשבה אז למקבילה המפוארת של סיירת מטכ"ל או השייטת, יפליג בזיכרונותיו אל החגיגה הבלתי נשכחת שנערכה ב'גבעת האהבה' לרגל כיבוש ירושלים, ואל נאומו של הגנרל רייר, שלא שכח להזכיר לנוכחים את הצהרת בלפור, שניתנה יומיים בדיוק אחרי כיבוש באר-שבע בידי האוסטרלים – קרב שכל ילד אוסטרלי לומד עליו בשיעורי היסטוריה – וזאת בתמורה לתמיכתה הגורפת של התנועה הציונית בבעלות הברית."

החייל האוסטרלי המכנה עצמו'Camp Follower' כותב על המסיבה המשותפת לחיילים ולתושבים בנס ציונה:
בריגדת הפ.ק.א. השנייה חנתה בנס ציונה (ואדי הנין) בדצמבר 1917, בזמן שירושלים נפלה בידי הבריטים. לרגל האירוע הזמינו התושבים את הבריגדיר (גנרל רייר) ומטהו למסיבה, שבה נישאו נאומים. הבריגדיר וקציניו ישבו ליד שולחן כבוד באולם גדול, ולידם אבות המושבה ונכבדיה. הבנות מתופפות ברגליהן בציפיה לריקוד, יושבות בשורה לאורך הקיר, ואמותיהן לאורך הקיר שממול, סידור נוח למדי לקצינים הצעירים והנלהבים, שעמדו יחד עם צעירי המושבה, וכך יכלו לבחור בת זוג לריקוד ללא צורך לבקש זאת ממלוותיהן המבוגרות.
מנהל בית הספר המלומד בירך ברוסית רהוטה את מלך אנגליה, את הבריגדיר רייר, את הצבא הבריטי, את הצבא האוסטרלי ואת הבריטים בכלל (הישגינו הלשוניים הידהימו את האוסטרלים לכשנחזור הביתה. אין ביננו אחד שלא יודע לומר לחם, יין ודרלינג בכל שפות המזרח והמערב). הוא הזכיר בדבריו את מבשרי החירות הבריטיים כגון קרומוול, לורד ביירון וגלדסטון.
אחריו קם הבריגדיר, שהיה במיטבו. ברומזו לצלבנים ולמלכם ריצ'ארד הוא התיחס לרגשות שלנו כנוצרים שבאים לסלק מארץ הקודש את הכופרים. שטף דיבורו המתלהב והקולח הביא אותו עד כדי חבטה בשולחן, אך הוא גם ידע לנגן על הנימים הדתיים והפטריוטיים של שומעיו, עד כדי כך שנשות המושבה בקושי יכלו להסתיר את דמעותיהן. העובדה שהן לא הבינו מילה באנגלית היא עדות לכושר הביטוי המעולה ולאשיותו הכריזמטית של הבריגדיר. את נאומו הוא סיכם בפאתוס מליצי, כשהכריז:"ארץ ישראל נכבשה, ירושלים נתפסה בעזרת האל, אך בעיקר בעזרת הצבא הבריטי". אחר כך רקדנו, היה מאוד שמח, אך הייתה אחדות דעים שלדבר רוסית זה קל יותר מאשר ריקוד רוסי עם נערה יהודית נחמדה. למען האמת זה היה מביך.
בהמשך כותב ה-' 'Camp Followerעל ה'בת הקטנה מוואדי הנין' (Little bint of Wadi Hanin), ילדה ערבייה, כנראה יתומה או נטושה, בת 7 או 8, שבאה למחנה לקבץ מזון ולבקש מחסה. הם חיפשו את הוריה ואת ביתה בכל הסביבה, אך ללא תוצאות. החיילים טיפלו בה במסירות, ולפני שעזבו את המקום בדרכם להרי ירושלים, הם הביאו אותה למנזר ביפו והשאירו אותה שם בחסות אם המנזר. אכן, עדות מרגשת על הפן האנושי של החיילים האוסטרלים.
גאלט מוסיף על הבילויים המשותפים בשעות הפנאי של החיילים האוסטרלים
ובני המושבות:
בימי ראשון אחרי הצהריים באו בני המושבה במיטב מחלצותיהם [כנראה במוצאי שבת] לבקר במחנה ולשתות תה עם החיילים. אחרי החודשים הארוכים והמפרכים שעברו בבדידות במדבר, היו המפגשים עם המשפחות, הנשים והילדים, לימים המאושרים ביותר שידעו הפרשים מאז נחיתתם במצרים (שנתיים וחצי קודם לכן). קשרי ידידות חמים נרקמו ביניהם, והפרשים אף אהבו לחזר בשפות שונות אחרי הנערות היהודיות ולהתחבב עליהן, אך בהצלחה מועטה בלבד. היהודים, למרות מחסומי תרבות, שפה ואמונה, התלהבו מ'האוסטרלים על הסוסים הגדולים'.

בהמשך הוא כותב על היום שבו עזבו האנזקים את האזור להמשך משימותיהם ועל הפרדות המרגשות:

בבוקר עזיבתם את האזור להמשך משימותיהם, בעודם מתארגנים ליציאה, הציף אותם המון אדם, משפחות יהודיות, שהיו מודאגות מהצפוי להם בלחימה לקראתה הם יוצאים. כל משפחה נפרדה בדמעות מהחייל 'שלה', העניקה לו שי פרדה קטן וברָכָה שאלוהים ישמור עליו. רבים מהם היו מאוד דתיים, והיה מרגש לראות אחדים מתפללים למענם".

בפתח תקווה

גם בפתח תקווה פגשו הפרשים האוסטרלים את היהודים, אך כאן הפגישה הייתה חפוזה, ולא השאירה רושם כלשהו על אף אחד מהצדדים, למעט על מספר נערים. כותב על כך יואל סימקין, שהיה אחד מהם:
עם קבוצת נערים שקיבלו בראשית נובמבר 1917 את פני הפרשים האוסטרלים שבאו לראשונה לפתח תקווה, נמנו, לפי מיטב זכרוני, משה דנקנר ז"ל אחי המנוח אברשה, ואני… יש לקחת בחשבון שהמושבה הייתה בימים ההם במצוקה נוראה, ובלב התושבים קיננה תקווה שהאנגלים יבואו ויגאלו אותם ממצוקותיהם. והנה נפוצה בוקר אחד ידיעה שהנס מתקרב. האנגלים באים! היות ובּתי הורינו היו בימים ההם הקרובים ביותר ל"חוֹזרזּוּר", רצנו כחץ מקשת לקבל את פניהם.
ואמנם, עמלנו לא היה לשווא! באנו וראינו כעשרה פרשים אוסטרלים, חבושים כובעים משונים שהתקרבו למושבה…. הובלנו אותם בצהלה למרכז המושבה. היינו בטוחים שסבלנו בא לקצו.
למעשה השמחה הייתה מוקדמת מידי. האנגלים (האוסטרלים) שהו זמן-מה בפתח תקווה ועזבו. התורכים שבו ופתח- תקווה הייתה שוב בקו האש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *