"קום התנדב לגדוד העברי" שירי מלחמת העולם הראשונה

שירי מלחמת העולם הראשונה

נחומי הר ציון

מתוך: הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון, בהוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בא"י, 2010, עמ' 92

קבוצת השירים הנקראת "שירי מלחמת העולם הראשונה" נראית בעייתית, כאשר רוצים למקם אותה ברצף תולדות הזמר העברי. רוב שירי הזמר בתקופת טרום-המדינה, מסוּוָגים לפי שירי העליות הציוניות: שירי העלייה ראשונה, העלייה השנייה ועוד, או לנושאים, מבצעים ותת-תקופות בתולדות היישוב העברי: "חומה ומגדל", ההעפלה ועוד. תקופת מלחמת העולם הראשונה, 1918-1914, באה בכרונולוגיה של ארץ-ישראל אחרי גלי העלייה השנייה ועדיין לפני העלייה השלישית, שתחילתה בהגעת האנייה "רוסלאן", ב-19 בדצמבר 1919. לכן, אין לשירי מלחמה זו מקום מוגדר ברצף תולדות זמר העברי. יתרה מכך, בעייתיות גדולה מזו היא עצם מהותה של קבוצת שירים זו. תפוס ושאל בן-אדם מן היישוב: "אלו שירים אתה מכיר ממלחמת העולם הראשונה? או: "אלו שירים מתקַשרים אצלך למלחמה זו?" ותיתקל בסימני שאלה ובהרמת גבה. היותר בקיאים בתחום הזֶמר העברי יציינו, אולי, שירים בודדים המשתייכים לקבוצה זו, אבל רוב חובבי הזמר לא יֵדעו לעשות זאת. ניתן לומר, שרוב שירי המלחמה הזו נשתכחו, כמעט נעלמו, אפילו הפכו אֶזוטריים ונדירים, שייכים ל"יודעי ח"ן" ולהיסטוריונים של הזמר העברי, ואינם מצורפים לאוספים ולמקבצים של ערבי-זמר, הן בערבֵי שירת-רבים והן במופעים. ניתן לשעֵר, שהסיבה העיקרית לכך היא שהם שירים של "זמן" ו"מקומות" – מעין "שירי סיטואציה", הקשורים במלחמה עצמה, באירועיה ובהקשריה. במיוחד הדברים אמורים לגבי השירים העבריים, או אלה שהושרו על ידי אנשי היישוב באותה תקופה, ו/או על ידי אלה שהשתתפו במלחמה. מכאן, שלשירים אלה היה קיום מוגבל ומסווג, הם משתייכים ל"זמן ביניים" ברצף הכללי של תולדות הזמר העברי ומנותקים מהנָרָטיב הציוני, הקובע את סדר היום וסדר העדיפויות של חטיבות השירים בזמר זה.העברי. השערה זו תיבחן בהמשך, תוך שימוש בדוגמאות רלוונטיות לנושא זה.

 בנוסף לכך, ברצוני להתייחס לגבולות הזמן בשירי המלחמות. יש שירים הנכתבים לפני תחילת המלחמה ומאפיינים את האווירה "לקראת", תוך ציוּן ההכנות למלחמה ואווירת המתח והציפייה שלפני פרוץ הקרבות; ויש שירים הנוצָרים לאחר המלחמה ומתארים את התוצאות, את אווירת הכאב והסבל, או לחֲלופין: את ההסכמות, הרוגע והשלווה שלאחר הקרבות. "חריגות" כאלה נוכל למצוא גם בשירי המלחמה שאנו עוסקים בה.

 סוגי השירים: באשר לשירים שנכתבו והושרו במלחמה עצמה – הם תואמים בתוכניהם ובמרכיביהם את אפיוני כלל שירי המלחמות וסוגיהם: * שירים צבאיים באופיים באופיָם ובעלילתם, שיש בהם תיאורי קרבות, פעילות והתרחשויות מלחמתיות וכד'. * קריאה להצטרף למלחמה, לאחוז בנשק ולהילחם למען המולדת, האומה, האידאל וכד'. * שירי הווי והתנהגות חברתית הכוללים, בדרך כלל, שימוש במונחים ובמושגים בעָגָה של המסגרת המקומית או האוניברסלית. * שירי זיכרון, אישיים או כללים, לנופלים במלחמה.

מורשת הזמר שקדם לשנות המלחמה: בשנים אלה, שרו בארץ את שירי העליות הראשונה והשנייה, שירים בעלי אופי ציוני, שירי עלייה והתיישבות, ביניהם השירים: "במחרשתי", "שאו ציונה נס ודגל", "יה חי חַי לי לי", "השבועה" (שבועת פועלי ציון), "בשדמות בית לחם" ורבים אחרים.
כן פורסמו והושרו משיריהם של משוררי התקופה:

  • חיים נחמן ביאליק: "אל הציפור", "ביום קיץ יום חום", "הכניסיני תחת כנפך" ועוד.
  • שאול טשרניחובסקי: "ניטשו צללים", "אני מאמין" (שׂחקי, שׂחקי) ועוד.
  • נפתלי הרץ אימבר: "הלאה ירדן" ו"התקווה".
  • יצחק קצנלסון: "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ועוד.
  • מקום כבוד שמור לקדיש יהודה סילמן, מראשוני "אחוזת בית", שמאוחר יותר בנה את ביתו בירושלים. בין השירים שחיבר אז: "שָׁם שועלים יש", "עשׂרה ציונים", "ילדה ילדתי", "פז כולה" ועוד.

לאלה נוסיף את השירים העבריים שנלמדו והושרו בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב הקטנה, והופצו לכל פינות היישוב העברי, למשל, "ניצנים" (פה בארץ חמדת אבות), שהושר בלחן יידישאי יידי ונפוץ החל מפסח תרע"ב (1912); או בבתי הספר ובסמינר למורים בירושלים, ועוד רבים אחרים; וכן נציין, כדוגמה בלבד, את "יד ענוגה", שכבר ב-1913 היה מושר בגליל, בלחן ערבי.

 מהי ראשוניוּתם של שירי מלחמת העולם הראשונה?
 חטיבת השירים העוסקים בצבא ובחיילים היא מן הגדולות בקבוצות הנושא בזמר העברי, בכלל. היא כוללת:
א. שירים מתקופת טרום-מדינה: אירועי שתי מלחמות העולם ושנות המאורעות תרפ"ח-תרפ"ט (1929-1928) ותרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936).
ב. שירי-זמר משנות המדינה – מִקוּם המדינה ואילך: נכללים בה שירי המלחמות והמִבצעים הצבאיים, מחד גיסא, ושירי הלהקות הצבאיות, מאידך גיסא.
אם נבחן חטיבה זו במבט כרונולוגי-היסטורי, נוכל לקבוע ששירי מלחמת העולם הראשונה הם מן הראשונים בין שירי הצבא בעידן הציוני החדש, שראשיתו בעלייה הראשונה בשנת 1882. קדמו להם שירים מהמאה ה-19 ומימי ראשית הציונות, ואין אלה שירים העוסקים דווקא במלחמות וקרבות, אלא שירים ציוניים אידאולוגיים, או שירי ילדים ושירי משחק, שבהם נמצאים מרכיבים מלחמתיים ומיליטנטיים, כמו: כלֵי-זין, משמרות, חרבות, נשק, קני רובים, כדורים ועוד מיני אביזרים הפוגעים, פוצעים והורגים.
למרות מעלת הראשוניות לה זכו שירי מלחמת העולם הראשונה, לא שָׁפַר גורלם והם לא שרדו, כפי שכבר נכתב ופורט במבוא למאמר זה.

 מקורות לחני השירים
 אם בזמר העברי עסקינן, כלומר, בשירים עבריים, במקורות הלחנים, בסגנונם ובאופייָם,ובאופיָם, ובחלק העברי-יהודי במלחמת העולם הראשונה, שהיה די חבוי ומזערי – נוכל לציין כמאפיין מוזיקלי מרכזי את העובדה, שהלחנים ברובם זרים ונשאלו למטרות שימושיות כגון: זִמרת-הווי, העלאת המורל ושימוש חברתי. חלק גדול מהשירים, ואולי רובם, הם "גִרסאות כיסוי" לשירים לועזיים, כלומר, כתיבת מילים חדשות ללחן של שיר קיים. נבהיר מעט הליך זה: מחבר התמליל העברי בוחר שיר זר, מנתק את הלחן מהתמליל ו"מדביק" לו מילים חדשות, בדרך כלל בהתאמה למשקל התמליל ולקצבו. לעתים גרסת התמליל העברי קרובה לנושא או לרעיון השיר הלועזי המקורי, ולעתים היא חדשה ומנותקת לגמרי מכל הֶקשֵר לגרסה המקורית.
מכיוון שרוב הלחנים זרים, יש רק שירים מעטים שהולחנו על ידי מלחינים ארץ-ישראלים. נבליט נקודה זאת ונציין, שבשנות המלחמה חיו ופעלו בארץ מעט מאוד יוצרים מוזיקלים, מוזיקליים, והבולטים שביניהם היו שניים: אברהם צבי אידלזון, שחי ויצר בירושלים, בבתי ספר ובסמינר למורים, וחנינא קַרצֶ'בסקי, שחי בתל-אביב, ועבד ולימד בגימנסיה "הרצליה" ובסמינר לווינסקי.לוינסקי.

 "המעפילים" ו"אל ראש ההר"
 נמחיש את חלקם של היוצרים המקומיים בשיר "המעפילים", שנכתב והולחן בארץ. רבים משייכים אותו בטעות לתקופת ההעפלה, העלייה הבלתי לגאלית לֵגָלית לפני קום המדינה, והוא מוכר יותר לפי האתחלתא שלו, "אל ראש ההר". הוא חוּבר בשנת תרע"ט (1919), שנת סיום השלטון התורכי בארץ-ישראל. היישוב היהודי בארץ שמח על ניצחונם של האנגלים וסיום השלטון התורכי בארץ. לוין קיפניס ביטא זאת בשני שירי חירות וגאולה ש"הולבשו" על לחנים עממיים קיימים:

האחד הוא "המשיח", שנכתב אחרי כניסתו של גנרל אלנבי לירושלים, בעקבות השיר היִידי "אז משיח וועט קומען":
"לָראשונה יבוא אליהו,
זה הנביא שְׁליח-אֵל,
יִתקע שופר על הר גבוה:
'פַּנו דרך לַגואל!'
המשיח הִנֵה בא,
הידד, הידד הנה בא!"

השני, "עוּרה ישראל", נכתב בראשית ימי העלייה השלישית, על פי ניגון חסידי ששמע קיפניס מפי ידיד ירושלמי:
"עוּרה, עוּרה, ישראל!
עוּרה, עוּרה עוּר, עם סגולה!
הַקשיבו נא! הקשיבו נא!
בשמֵי שמים קול שופר המנַסֵר!
הו, שורו נא, הו, שורו נא!
על הֶהרים נאווּ רגלֵי המבַשֵׂר!"

 השיר היותר מפורסם ונפוץ, "המעפילים", בא לעולם בעקבות טיול לילי של קבוצת "המכבי" מירושלים לשולי מדבר יהודה, מזרחה לעיר. בלילה, כשעלו חזרה לבמת ההר הירושלמית, עצרו ליד אחת הפסגות הקשות לטיפוס, שרק שלושה הצליחו להגיע לראשה, ביניהם המשורר הצעיר. מדריך הטיול, פרופ' אליעזר סוקניק, לימים ארכיאולוג ידוע-שם ורב-פעלים, ביקש מלוין קיפניס שיתעד את המאורע בשיר נמרץ. קיפניס ניאות, והתוצאה הייתה:
"אֶל ראש ההר! אֶל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לִפדויי שֶׁבי?
מעֵבֶר הר, הן זה מכבר,
רומזת לנו אֶרץ צֶבי:
העפילו, העפילו!
אֶל ראש ההר העפילו!…"
…ועוד שלושה בתים, פחות מוכרים ופחות מושרים. שלושה מלחינים נרתמו להצלחת השיר: אברהם-צבי אידלזון, פואה פּוּאה גרינשפון וחנינא קרצ'בסקי, שלַחֲנוֹ הקָליט והנמרץ "תפס" יותר מהלחנים האחרים ונותר במאגר שירי הזמר המושרים במשך שנים רבות.

 מן הים הכללי
כאן נפַתֵחַ ונמחיש את שקבענו בראשית הפרק הקודם, בדבר האפיונים המוזיקליים של השירים ושאיבתם ממקורות זרים.
אינקי פּינקי פַּרלֶווּ, ובמקור: Hinky Dinky Parley Voo
הראשון, ומהמפורסמים שבהם, היה מושר במלחמת העולם על ידי חיילים בריטים, צרפתים וגרמנים. כך גם גלגולו של השיר, מבלדה גרמנית על שלושה חיילים עד שיר צרפתי על העלמה מאַרמֶנטייֶר ((Mademoiselle from Armentieres, Parlez-vous, וכך הוא מצוי גם בגלגולים העבריים. הבלדה הגרמנית התגלגלה לפזמון עממי ודי וולגרי, והגיעה גם אלינו כ"שלושה גרמנים":
"שלושה גרמנים את הרַיינוּס חצו – פַּרלֶווּ
ולַפונדק הם נכנסו –
אינקי פינקי פַּרלֶווּ.
'פונדקאי, תן לנו את בִּתךָ! – פרלוו
אנחנו רוצים —– אותה.'
'בִּתי עודנה צעירה – פרלוו
ולא יפֶה —– אותה!'
'אבא, אינני צעירה – פרלוו
אותי כל השכונה —–,'
שלושה גרמנים את הריינוס חצו – פרלוו
ולגרמניה הם חזרו."

 יותר וולגרי מזה הוא הגלגול הצרפתי. להלן קטע מהגרסה ששרו החיילים הבריטיים במלחמה, במקור, בלי תרגום:

"Oh, Madmoiselle from Armentieres – Parlez-yous
She never heard of underwear
And so she wore her bottom bare
– – – – – – – – –
As soon she's spy a Colonel's brass
She'd take off her skirt and roll in the grass".

לגרסאות אלו נוספה גם תרומה ישראלית, בתהליך הפולקלורי של גלגולי השיר. גרסה אחת, שמקורה בבית הספר החקלאי "מִקווֶה מִקוֶה ישראל":
"גימנזיסט חָלַב פרה – פרלוו
משך זנב במקום פִּטמָה.
במקום פטמה משך זנב
יצא לו קקה – לא חלב."

את הגרסה השנייה תרם חיים חפר בשיר "בחולות", במופע "תל אביב הקטנה" ב-1959, במלאת לתל-אביב חמישים שנה:
"היה זה בַּחֲצות הלֵיל – בחולות
כשזוג יָצא לו לטייל – בחולות
ועל ראשו מגבעת קש
ולִשׂפָתיה טעם דבש
וּכשחיבק אותה ממש
בהולֶם לבבה הוא חש – בחולות."

כך השיר מתפתח, עוברים שלושה דורות, ומגיע הבית האחרון, המסַכֵּם:
"עוד יש מקום לאהבה – בחולות
תֵדעו לכם שזאת מִצווה – בחולות
הזמן עובר מהר כל כך
והוא הרֵי אוהב אותָך
אל החולות לכו אם כך
לפני שאיזו עיר תצמח – בחולות."

Waltzing Matilda
שיר זה איננו ההמנון האוסטרלי, הוא לא נכתב על שמה של נערה אוסטרלית, וגם לא על שמה של הנסיכה מטילדה, בתו של הנרי הראשון, מלך בריטניה. באוסטרליה יש לשם מטילדה משמעות מיוחדת: זה שמו של תרמיל גב וגם כינוי – שם נרדף לאישה המלווה את בעלה הנודד במרחבי הארץ-יבשת. ועוד: מטילדה "המהלכת" או "המרקדת" הוא כינוי למי שהולך או רוקד ו"מטילדה" על גבו. את המילים חיבר ב-1895 המשורר א"ב (בַּנג'ו) פַּטֶרסוֹן, שהתאימו ללַחַן-עם, קרוב לוודאי סקוטי. השיר נפוץ במהירות והחל להישמע ולהילמד מפה לאוזן, החלו לחבר וריאציות על מילות השיר והתגלגלו סיפורים על מקום חיבורו והדמויות הנזכרות בו.
השיר היה בהתחלה נחלתם הבלעדית של האוסטרלים, והם שרו אותו במלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה הם הפיצו אותו באירופה וביתר הארצות בהן לחמו יחד יחד, במסגרת צבאות חבר העמים הבריטי.
ב-1977, במשאל-עם על קביעת ההמנון האוסטרלי, זכתה "מטילדה" במקום השני (!), ומילותיו של השיר מופיעות בעמודים האחרונים של הַדרכון האוסטרלי.

"Once a jolly swagman sat beside the billabong,
Under the shade of a Coolabah tree,
And he sang as he sat and waited till his billy boiled:
Who'll come a waltzing matilda with me.
Waltzing matilda, waltzing matilda,
Who'll come a waltzing matilda with me.
And he sang as he sat and waited till his billy boiled:
Who'll come a waltzing matilda with me".

 להלן, עוד מספר שירים זרים שהושרו במלחמה על ידי חיילי בריטניה, ומתנדבי היישוב העברי אימצו אותם בלשון המקורית, קרי, אנגלית:

It's a long way to Tipperary
It's a long way to Tipperary,
It's a long way to go.
It's a long way to Tipperary,
To the sweetest girl I know.
Goodbye Piccadilly,
Farewell Leicester Square,
It's a long long way to Tipperary,
But my heart lies there.
Yoy are my Sunshine
Yoy are my Sunshine
My only sunshine,
You make me happy
When skies are grey.
You'll never know, dear,
How much I love you.
Please don't take my sunshine away.

דווקא לשיר זה, שהגיע מארצות-הברית, הייתה עדנה בתנועות הנוער שלנו החל משנות ה-40, ואי-משם צץ לו תרגום עברי:
"אַתְּ קֶרן אור לי, אַתְּ קרן אור לי,
אַת לי תאירי ביום אָפֵל.
לָעַד אזכּורה אהבָתי לָך,
אַת קרן אור בודֵדה בערפל."
(מי שיודע מי תרגם – שימסור למחבר או למערכת, בתודה).

וכן שרו גם את "We are marching to Georgia", שזכה, ככל הידוע, לגרסאות באנגלית וביידיש, אך הן אינן בידיי.

Bless them all
"Bless ’em all, bless’em all, bless ’em all,
The long and the short and the tall,
Bless all the sergeants and W.O. ones,
Bless all the corp'ral sand their blinking sons
– – – – – – – –
So cheer up my lads, Bless ’em all".

גם כאן, ראוי להוסיף שהשיר המברך הזה זכה אצלנו לגרסת "איפכא מסתברא", ובשנות מלחמת העולם השנייה, כשהמנדט הבריטי עוד היה מעלֵינו ובתוכֵנו, קיבלו הבריטים את "ברכת" היישוב העברי וכוחות המגן בגרסה:
"פאק דֶם אוֹל, פאק דֶם אוֹל, פאק דֶם אוֹל,
צריך את הבריטים לָמוֹל,
לחתוך את האֶרי, לשפוך עליו שֶׁרי,
ואז להריע בקול."
וחוזר חלילה… (והיו עוד בתים, שבתעתיק העברי הם גסים פחות).

לילי מרלן
זהו אחרון השירים בפרק זה. הוא הושר במלחמת העולם השנייה, אבל מקורו במלחמה "שלנו": השיר "לילי מרלן" חובר ב-1915, בשם "העלמה מתחת לפנס". כתב אותו חייל גרמני בן 22, בשם הנס לייפּ, הוא נשאר נטול-לחן עד 1938, ואז, ערב מלחמת העולם השנייה, הולחן בידי נוֹרבֶּרט שוּלצֶה. השיר "גויס" "גויַס" למלחמה, התפרסם באירופה והפך לשירם של החיילים משני צדי המתרס – הגרמנים וחיילי בנות הברית כאחד – והפך ל"סמלה המסחרי" של המלחמה, במיוחד בביצועה של מרלן דיטריך. ניתֵן רק "טעימה" מהשיר:

"Vor der Kaserne,
Vor dem grossen Tor,
Stand eine Laterne
Und steht sie noch davor.
So woll'n wir uns da wieder she'n
Bei der Laterne wollen wir steh'n
Wie einst Lili Marleen."

מישהו ממתנדבי היישוב העברי לצבא הבריטי הבחין בכוח הטמון בו, "גייר" אותו במהירות, הפך את "לילי" הגרמנית ל"נילי" העברית, ו"הכשיר" אותו כשיר להיות שיר עברי:

 "רוח סתיו נושבת, פנס רחוב דועך,
חיש אֶל הרכבת כל הגדוד הולך.
זיו עינייך הַבָּהיר
מבֵּין אלפי בנות העיר,
אני זוכר, נילי, אני זוכר, נילי."

 הנה כי כן, רואים אנו שכל השירים שנזכרו כאן הם שירים לועזיים, המילים, הלחנים וההֶקשֵׁרים זרים אף כיום, אבל הם שרדו בכוח חיוּניותם מדור לדור והייתה – ועדיין יש – להם עדנה, גם אם יש בהם ניחוח נוסטלגי. שירים אלה אינם קשורים לאירוע מסוים או לסיטואציה חולפת, וגם אם הם קשורים לדמויות או למקומות – הם הפכו לנכס של קבע, זכו למעמד מכובד של "שיר-עם", ושינֵי הזמן לא יכלו להם והם עדיין מוכרים ומושרים.

ננסה לבחון מה קרה לשירים המקומיים שהושרו בעת המלחמה בארץ, ובתוך כך נעמוד על מידת הישרדותם.

 מה שרו בארץ בשנות המלחמה?

 והימים ימי שלטון האימפריה העות'מאנית, העות'מָנית והתורכי אז בארץ. לכן, בחיי היום-יום ובהתנהגויות התרבותיות בכלל, ובשירי-הזמר בפרט, יש התייחסות ראשונית וברורה לשליט, לתרבותו, לאמצעי התקשורת שלו ולשׂפתו. בשיר הנקרא "אָמָן דוקטור" (בבקשה, הרופא) מבקש בחור הבא להיבדק לקראת גיוסו לצבא התורכי: "דוקטור, אני לא מתאים לצבא,שחרר אותימהשירות."
שיר אחר, היתולי ו"פּוּשטי" בתוכנו, הוא "אָמָן דַטראנג'י" (בבקשה, הטוחן), המספר על נערה ענייה ענייה, שבאה לטחנת הקמח כדי לטחון שק גרעיני חיטה, ואין לה כסף. היא מבקשת מהטוחן שבמקום כסף תגיש לו את לחייה הוורודות, והוא מסרב; היא מציעה את שפתיה האדומות, והוא מסרב; היא מציעה את כתפיה הלבנות, והוא מסרב; היא מציעה את זרועותיה העדינות – וכך השיר ממשיך הלאה ויש לשער שבסוף הגרעינים נטחנו…
כן מוצאים אנו שיר שבח והַלֵל לסולטן עַבּד אֶל-חָמיד, על נדיבותו וטוב לבו, ושיר אחר על גבורה וחירות, שהיה הִמנון התורכים הצעירים במלחמת תורכיה בבלקן, שיר שתורגם לעברית בידי דוד ילין.

ועד שיר תלונה המושר בלדינו

"Para que me pario Madre?" – "הוי, אִמי, כי יְלִדתיני":

 "למה זה, הו, למה, אימא?
לָעולם הבאת אותי?
טוב למות ולא ללכת
להיות חיל תורכי.
במדים אותי הלבישו,
הרובה אפוף עשן.
כל מי שיָצא לדרך –
לא חזר עוד חי לכאן!"

שנות המלחמה הביאו אתן איתן זמנים ואירועים קשים ליישוב בארץ-ישראל, כגון מכת הארבֶּה הקשָׁה ב-1915 (אז נכתב והושר שיר על "הארבֶּה המנַתֵר") וגירוש היהודים מתל-אביב ב-1917. בין כל התגובות, הראשונות והמאוחרות יותר, בולט אחד מאמצעי הביטוי הקלים, העממיים והפופולריים – הזֶמר. בשנים אלה, חובר והושר בארץ השיר "אין כוח לסבול", או בשמו האחר – "לחופש". קדיש יהודה סילמן תרגם את המילים של לייב יפה לעברית, והלחן [היה לחן] רוסי הרוסי הושר בקצב של שיר לֶכת:

 "אין כוח לסבול עוד, לָשֵׂאת את העול,
החֶרפּה וייסורי הנֶפש.
ליבתי הדוויה שואגת בקול:
לחופש, לחופש, לחופש!
הוי, מי בעולם עוד יידָמֶה אליי,
בעָניי, בשִׁברי וּבשֵׂאתי?
ונפשי מה תִכלֶה לקרוא: עודי חי!
בביתי, בביתי, בביתי.
נודֵד, מעוּנֶה ונרדף כל היום,
בחימה, בשִׂנאה יוקדת.
מה חַמָּה, מה קדושה וִיקָ
ה ללאום
מולדת, מולדת, מולדת!"

ובמעבר חד, כנהוג במחוזותינו, נקנח סעיף זה בשיר מסוף המלחמה, שיר הווי, שיש בו גם אוי-וַי לא נעים, אך מוגש בהומור, "ידידי החלוץ" (במלעֵיל), שכרגיל, מחברו אינו ידוע ולחנו לקוח מאחד מניגוני "חד גדיא" שהלחין פירוז'ניקוב:

"דידי הֶחָלוץ הלך אֶשתָּקַד לצבא,
ילדה יפָה, מאוד נאָה, השאיר במושבה.
בא אוסטרלי גְּבַה-קומה, עִם סוס אביר דוהֵר
ונוצה שלל צבעים אֶת ראשו תפָאֵר. /2

    האוסטרלי רוב שוקולד הביא מן הקַנטין  להיכנס מעט פנימה בבית זה, 4 שורות
וגם לרכּוב על סוסתו את הילדה הִזמין.
הלילות בהירים, יפים, כרמים ישנם לרוב,
ואִם ברד או גשם רד – האוהל הוא קרוב. /2
הֶחלוץ שב מן המדבר, יפֶה וּמצוחצח,
מקושט וּמגולח למושבה הלך.
'אִמרי נא לי, יפתי, חבריי סיפרו,
שעִם אוסטרלים – גם ביום וּבלילות תטיילי.' /2
ברוב חכמה וּברוב חן ענתה לו הנאווה:  כנ"ל
'איני דומה כלל, דודי, לִבנות המושבהז
ועִם אוסטרלים, כמובן, אין לי עֵסֶק כלל,
ורק דיבה הוציא עליי רֵעֲך הנָבָל.' /2
ידידי אֶל הגדוד חזר,
בעיניו היגון.
חבר אל חבר רז סיפר:
אָכַל מִסכֵּן חֶרבּון!"

זהו, אלה שירֵי "המקום" ו"הזמן", שנשארו בתיקי האספנים והחוקרים ואפילו ברשתות השידור. האם הם נחלת העם? האם הם שרדו ומושרים? איך אומר הביטוי התורכי? – יוֹק!

כעת אנו מגיעים לשירי היחידות העבריות שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במלחמה, בשלב הראשון ובשלב האחרון – בשנתה האחרונה.

 "עוד בגדוד נהגי הפּרדות"

 כאשר העוסקים בתולדות היישוב העברי אומרים "הגדוד", מתכוונים בדרך כלל ל"גדוד העבודה", אבל יש המכוונים ל"גדודים העבריים", ורק מעטים מכנים כך, בקיצור, את "גדוד נֶהָגֵי הפְּרֵדות". הרעיון להקמת "הגדוד" נֶהֱגָה עוד בדצמבר 1914, על ידי זאב ז'בוטינסקי, ונתמך על ידי יוסף טרומפלדור. מטרתו מטרתם הייתה להקים יחידה לוחמת שתסייע לבריטים לכבוש את ארץ-ישראל. עם הקמתו, ב-1 באפריל 1915, הוא זכה להיקרא "גדוד הפְּרָדות של ציוֹן" (Zion Mule Corps), והייתה זו, בעצם, יחידת תובלה בעלת 650 לוחמים יהודים, בפיקודו של קולונל ג'ון פּיטֶרסון, שטרומפלדור היה סגנו. "הגדוד" פורק במאי 1916, ובעצם שימש בסיס להקמת "הגדודים העבריים", שנתיים לאחר מכן.
בזמר העברי לא זכה "הגדוד" לנתח משמעותי, אך נזכיר שהפרדות חָברו לחמור, שהוא גם קרוב משפחה [להוסיף] ביולוגי וגם מרכיב אחד ביצירתו של בן כלאיים זה.
להקת הנח"ל, בתכניתה ה-13 "בדרך כלל", בדצמבר 1959, שרה את שירם של דן אלמגור ואלכסנדר (סשה) ארגוב "החמור נושא בעול", שהפך מאוחר יותר ל"חמור קופץ בראש":

 "עוד ב'גדוד נֶהָגֵי הפְּרָדות'
הוא צעד בפסיעות מדודות,
והוביל אחריו את הטור
וזכה לציוּן ועיטור.
נהגו הפְּרָדות אז ללחוש:
'הוא תמיד קופץ בראש!'"

ורק סטייה קלה – חמורנו מלַווה גם את המלחמה הבאה, צמוד לכוח היהודי הלוחם:

"כשיצאה 'הבריגדה' לַחול –
הוא צעד במדבר הגדול
והוביל על גבו הכּחוּשמְכָלים וּפגזים, כַּדָרוּש.
וידעו 'הגנה' וגם פו"ש:

הוא תמיד קופץ בראש!"

 ועם זאת, לא נוותר על שיר יפה ומרגש ששרו ב"גדוד נהגי הפרדות" – "לילות בהירים", את שאת מילותיו כתב יצחק לבני ללחן רוסי, המתגעגע ומתרפק על המכוֹרה, והן הושרו, כמובן, במִלעֵיל, בהברה אשכנזית:

"לילות בהירים, שחקים מזהירים,
עיניים אפלות בָּאופל בלילות.
ברכי נפשי אותם, לבי יִגְהָיוּ,
מארץ מולדת בשירה יֶאֱתָיוּ!
נשרים צחורים, נשרים טהורים –
אשרֵי גורלם, דרור לָמוֹ עולם.
ברכי נפשי…
ירדן, כינרת, גלי תפארת,
רוחות מה רכים, ריחות מה זכים.
ברכי נפשי…"

 "קום התנדב לגדוד"

 ומ"הגדוד" ל"גדודים". "הגדודים העבריים" הספיקו עוד "לתפוס" את קצֵה המלחמה, בשנתה האחרונה, ולמלא את חלקו של היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמה, בכלל, ובתמיכה בצבא הבריטי, בפרט. אחרי שהושגה הסכמה בין זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור ובין ראשי משרד ההגנה הבריטי, הוקם "הגדוד", שזכה לשם "The Jewish Regiment", והורכב למעשה משלושה גדודים: 38 – "הלונדוני", 39 – "האמריקני", ו-40 – "הארצישראלי", "הגדוד של קלעי המלך" (Battalion of the Royal Fusiliers), בפיקודו של אליעזר מרגולין. גדוד 38 יצא לדרכו ולמשימותיו ב-2 בפברואר 1918, גדוד 39 כלל חיילים מיהדות ארצות-הברית ויוזמיו היו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, וגדוד 40 קם אחרי שהבריטים נכנסו לארץ-ישראל וכלל צעירים מתנועת הפועלים ותלמידים מבתי ספר תיכוניים ומגימנסיה "הרצליה".

"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת"

שיר זה הוא תרומתו של גדוד 39, "האמריקני", שהגיע לארץ בסוף המלחמה, ואנשיו עסקו, בעיקר, בשמירה על קווי הרכבת ותחנותיה. בין השירים ששרו היה שיר חֵשֶׁק אֶרוטי ביידיש. מילותיו של יוסף רוֹלניק חוברו ללחן עממי, ואחד החיילים, שמעון דוד יָפֶה, תרגם אותן לעברית:

 "אכַבֶּה לי את הַנֵר
וָאַעַל על מִשכָּבי –
עוד מעט ועוד זְעֵיר
יבוא בחיר לבבי.
בין הרים ובין סלעים
טס הוא ברכבת,
וּמכל הבחורים
אותו אני אוהבת.
– – – – – – –
רק כותנתי לִבשָׂרי,
דלתי לו פתחתי,
חיש ליטף את צַוָארי
וַיִצנח על מיטתי.שהלילה יֶאֱרַך –
זהו כל רצוני.
תמיד ישְׂרור אופל כך
כל עוד הוא במעוני."

 ולשיר זה יש גם אֶפּילוג יצירתי: גננות ירושלמיות שמעו את השיר וגילו את הפוטנציאל הטמון בו, ניפו ממנו את ביטויי הזימה והחֵשֶׁק והשאירו שתי שורות לטובת שיר הילדים הפעלתני, שהצטרף ב-1921 למאגר השירים העבריים ולריקודי המעגל בשיטת "בן לוקח בת":

"בין הרים וּבין סלעים
טָסָה הרכבת,
וּמכל הילדים
אותְךָ אני אוהבת."

תרומה נוספת הייתה לגדוד האמריקני, שחייליו הביאו שירון בשם "שירי הגדוד", בעריכת סמל יוסף ל' כהן, ותוך כך אנו למֵדים מה שרו ב"גדודים". נדפסו בו שירים מוכרים מהעליות הראשונות; כמובן, "התקווה", ההמנון הלאומי; ועוד שיר, שיש לו היבט פיקנטי:

 בַּשְׂרוּ שָׁם

זו הכותרת המהוגנת לשיר שמתחיל במילים "יהודי, זַיִן קַח", גרסה עברית לאתחלתא האנגלית "Johny, get your gun", שבאה בעקבות השיר האמריקני "Over there".

"יהודי, זַיִן קַח, זין קח, זין קח!
להילחם צֵא אָח, צא חיש אח, צא חיש אח!
לאור וָחופש צר אורב,
קום והילחם באויב!"

 בגלל השורה הפותחת, הבעייתית משהו, נדפס בשירון רק הפזמון:

"בַּשְׂרוּ שָׁם, בשרו שם,
הָעיזו, הָריעו, צַלצֵלו שָם!
כי העִברים באים,
העברים נעים,
מתכוננים לעֵבֶר שם!ֻ- – – – – – – –
ועד שיקיץ קץ –
על המשמר נעמוד שם!"

עיר, שהמוזרוּת והמבוכה הקלה שגורם הפתיח לתמליל בימינו, עוררו שמץ של אי-הבנה גם בשירון מ-1918, כי כבר אז יצאה האות השביעית הלגיטימית מהקשרה הלשוני הבלעדי.
נציין עוד שני שירים שהושרו ב"גדודים" ונכתבו ללחנים זרים, בימים של הלחנה עברית מוגבלת וסלקטיבית.

שיר אחד הוא "כאשר הבחורים באים לרחובות":
"כאשר הבחורים, הבחורים באים לרחובות
כל הבחורות, הבחורות פותחות את החלונות."
נשמע מוכר? כן, במשהו, כי באופן אסוציאטיבי, מוזיקלי, הוא מזכיר את השיר "צֶאנה, צֶאנה הבנות וּראֶינה", שבא לעולם ב-1941, במלחמת העולם השנייה, כשהמילים והלחן עבריים מקוריים.

השיר השני הוא "גֵ'ם וקונסרבים" (ריבה ושימורים), שכדאי להכלילו באוסף שלנו משני טעמים: הראשון, משום שהוא מעיד על התפריט החדגוני והמַשמים של חיילינו בחזית (ואולי הוא בבחינת הקדמה ל"לוּף" הצה"לי, שיכַכֵב שיכַכֵּב כעבור שלושה עשורים?); והשני, גלגולו של שֵם השיר שהשתבש והסתבך, ועקב מעברוֹ מפה לאוזן ומחזית לחזית, הוא הפך ל…"צֶ'רלי קַצֶ'רלי".
"אריה, אריה"
ואולם, השיר הידוע ביותר, שהוא גם "שיר הנושא" לפרק זה ולמאמר כולו, "אריה, אריה", נכתב ברכבת שנסעו בה מתנדבֵי היישוב לקנטרה, מצרים. מצריים. כתב אותו אריה רובינשטיין, בוגר מחזור ד' של גימנסיה "הרצליה", שהיה הרוח החיה וה"ממונה" על המורל הגבוה של החבר'ה.
כנהוג אז, בחר לו אריה, כבסיס המוזיקלי, את השיר האמריקני "My Bonnie", שהיה אז מושר ומוכר לכולם:

"My Bonnie lies over the ocean,
My Bonnie lies over the sea,
My Bonnie lies over the ocean,
Oh, bring back my Bonnie to me".

צאו וראו כמה מעלות לשיר זה עלינו? אריה רובינשטיין לא רק "מגייר" את בּוֹנִי האמריקני, אלא גם מנציח את עצמו בשׂדה הזֶמר; גם מספר לנו את עוללות הגדוד שלו: הנסיעות, התפריט, מקומות השהייה והלחימה ומילות היום-יום בעגה המיוחדת של אז; גם מזכיר את מפקד "הגדודים" ואת אחד ממנהיגי היישוב; וגם מעצב "סיסמת גיוס" ותמיכה במשימה החשובה של לוחמי היישוב העברי:
"אריה, אריה,
קום הִתנַדֵב לגדוד העברי!
התנַדַבתי וָאֵרֵד מצריימה,
בְּרכֶּבת שחורה כְּפחם,
שחור וּמכוסה כולי פיח
סוף-סוף הגעתי לשם.
אריה, אריה…
בהַלמִיָה הגישו בשׂר,
לא היה ביותר טרי,
התאוננתי בפני מרגולין השׂר,
וַיאמר: 'אֱכול ותהיה בריא!'
אריה, אריה…
פעם באתי לתל-אביב,
עמוס עם כל ה'פוּל-פַּאק'.
ירדתי לרחוב הרצל,
פגשתי באדון שפרינצק.
אריה, אריה…
ומאין בא יהודי?
אולי מסַלְט בחזית?
הרי אתה משלנו,
תן לי סיגריה אנגלית.
אריה, אריה…"
ולשיר זה עוד מספר בתים.

ומה שרו בארץ אחרי המלחמה?

 סקרנו בפתיח את גבולות הזמן של שירי המלחמה, ומתוך כך הותר לנו לחרוג מגבולות הזמן של הסכמי הפסקת האש, שנחתמו עם סיומה. מה שמעניין אותנו הוא לא רק המצב שנתהווה ב"שש אחרי המלחמה", אלא תוצאות המלחמה הייחודיות לתושבי ארץ-ישראל. האם התמלאו משאלותיהם של מי ששרו "אין כוח לסבול עוד, לָשֵׂאת את העול", והגיעו לשלווה? האם התגשמו ציפיותיהם של המזמרים "ונפשי מה תִכלֶה לקרוא: עודי חי! / בביתי, בביתי, בביתי"? והאם נתממש החזון להקמת הבית הלאומי שהבטיח לורד ג'יימס בלפור, בהצהרתו ב-2 בנובמבר 1919, ובעקבות כך שרו העברים בציון "מה חַמָּה, מה קדושה וִיקָרה ללאום / מולדת, מולדת, מולדת"?
נוכל לציין שהמשאלה העיקרית התמלאה: הסתיים השלטון התורכי בארץ-ישראל, ועם כניסתו של גנרל אלנבי בראש צבאות בריטניה לירושלים, עלו לראש מצעדי הפזמונים בארץ שירי גאולה ופעמי-משיח, שחלקם כבר נזכרו במאמרנו. אם יעזור לנו אלוהינו את התקווה להקמת בית לאומי לעם היהודי ביטא המשורר הירושלמי, קדיש יהודה סילמן, שכתב את שירו בהשראת שיר יידי של זינדל נַיימן מקולומיאה ולחן עממי "ווען דו וואָלסט געווען דער בורא-עולם" (לוּ הייתָ בורא העולם). סילמן פִּרסֵם את שירו ביום אישור המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, כ"ח בתמוז תרפ"ב, 24 ביולי 1922, בקוּנטרֵס קטן ועליו הכותרת הכתובה כאן, בתוספת כתובית לקהל היעד – "שיר לעם", ובו תכנית וסדר יום לממשלת המדינה שאוֹ-טוֹ-טוֹ עומדת לקום:

"אִם יעזור לנו אלוהינו,
תֵדעו מה נעשה?
אִם יעזור לנו אלוהינו,
תֵדעו מה נבנֶה?
נִבנֶה, נבנה ערים ומושבות,
בית לאומי לָעַד;
– – – – – –
נייבש ביצות, נייער יערות…
נכבוש כבישים, נָסול מסילות…
נסדר קבוצות, מושבים, ניסיונות
ניסי ניסיונות לעד;  [תוספת]
נעַבֵּד תקציבים על פי שבע קרנות
דפיציטים – אף לא אחד!…   [כנ"ל]
בתי ספר, גימנסיות, אף אוניברסיטה,
תרבות עברית לעד,
נלַמֵד במופלא, נחַנֵך על-פי שיטה שיטה,
"עמי הארץ" – אף לא אחד!…   [כנ"ל]
נקים דור, יִלמַד, הרבה יִתעַמֵל…
כל בר-בֵּי-רב יתפַּלסֵף בַּמדע, בְּפוּלמוּס,
עַם ספרותי לעד…
נהַדֵס 'הֲדָסוֹת', נבריא, נתחזק,
אחיות צעירות לעד…
אף נִפרֶה, אף נִרבֶּה, 'שישה בַּכָּרֵס',
נגדיל העם לעד…"
והוא מסכם חזונו השירי בהצהרת מילוי משאלות:
"לקראת מנדט, גיל בן, שיר בת, ועוז יֵעוֹר:
בא גד! מזל טוב לעד!
וּתקופת זיו האביב וחיֵי אור וּדרו
בוא תבוא – בעבודת כל אחד!"
"הבה נגילה"

ומה מתאים יותר לסיום מאמרנו מהשיר העברי הנפוץ ביותר בעולם, ואחד השירים הנפוצים ביותר, בכלל שירי העם, שמתחבר לאחד הימים השׂמחים בתולדות ארץ-ישראל – יום סיום השלטון התורכי והֶחָלַת המנדט הבריטי בארץ (מי בכלל זכר באייר תש"ח, מאי 1948, ששלושים שנה לפני כן הייתה ביישוב העברי שמחה כל כך גדולה לרגל ראשית ימי הבריטים בארץ)? בשנת תרע"ט (1919) חוגגים ברחבי הארץ, ובמיוחד בירושלים, את יום השחרור והגאולה מהעול התורכי. כדי לבטא את השמחה מצפים אנשי היישוב הישן גם לשיר-זֶמר, שיבטא את פורקן היצרים ושמחת הלב. מענה לציפיות אלה מביא המלחין, המורה והמוזיקולוג הירושלמי, אברהם צבי אידלזון, שבוחר ניגון מחצר חסידי סדיגורה, ו"מלביש" עליו את מילות השיר, בהשראת הפסוק "זה היום עשָׂה ה' נגילה ונִשְׂמְחָה בו", מתפילת ה"הַלֵל", המוכרת לנו, בעיקר מליל "הסדר" בערב חג הפסח:

"הבה נגילה (3) ונשמחה!
הבה נרננה (2) ל-ל-ל- נרננה!
עורו, עורו, אחים!
עורו נא, אחים, בלב שמח /4
עורו נא, אחים (2) בלב שמח!"
אכן, אלה מילות השיר, בלי שיבושים ובלי "מוכרחים להיות שמח"!

 חתימה

הנה כי כן, תמה מסכת שירי המלחמה העולמית הראשונה. אולי לא הצלחנו להבין מדוע "נעלמו" הרבה שירים ונשכחו כלא היו, אך התוודענו אליהם וקשרנו אותם למקורות חיבורם. ואולי לא היו השירים מעולם? כן, היו גם היו! אולם כדרכו של אוקיאנוס אוקיָנוס השירים שעצום ורב הוא, נטמעו בשטף הֶעצום של שירֵי-זֶמר, ולצערנו, רבים לא צלחו את גלי הזמן וסופותיו, אבל חלקם – ונקווה שהחשובים והיפים ביניהם! – שׂרדו ונשארו במאגר שירֵי הארץ הזאת.

להרחבה:

* הכהן, אליהו (תשס"ג-2003), "עשר השנים הראשונות – משירי ירושלים בראשית תקופת  המנדט – תרע"ח-תרפ"ח", ב: בן-אריה, יהושע (עורך) ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת. יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 498-473.

* רבינא, מנשה (1953), החייל במוסיקה היהודית והעולמית. המרכז לתרבות, תל-אביב.

* שחר, נתן (1994), "שירי צבא בזמר העברי. 1949-1882", ב: כיוונים 7 (44), טבת תשנ"ה, דצמבר 1994, עמ' 98-79.

* "קום, התנדב לגדוד העברי" (2009), תכנית ז' במארז "שרתי לך ארצי", מתכונת DVD, בהפקת רשות השידור, הערוץ הראשון, בשיתוף NMC יונייטד.

* לעניין "לילי מרלן": חדשות בן-עזר (כתב-עת מקוון, 2009), גיליונות: 443 (11 במאי), 444 (14 במאי), 445 (18 במאי), 446 (21 במאי), 448 (28 במאי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *