המערכה בסיני ותעלת סואץ ב-1916

   המזרח התיכון ערב המלחמה

המערכה על חצי האי סיני ועל ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הייתה חלק מהחזית המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה. המערכה החלה עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן של מעצמות המרכז באוקטובר 1914, ובנסיון העות'מאנים לכבוש את תעלת סואץ בראשית 1915 שהסתיים בכישלון. בתקופה שבין ינואר 1915 לאפריל 1916 חלה הפוגה במערכה שבמהלכה הבריטים הקימו מאחזים בצידה המזרחי של תעלת סואץ, והעמיקו את חדירתם לתוך סיני בניסיון למנוע התקפות נוספות על התעלה. באפריל 1916 נערך מסע מלחמה שני של האימפריה העות'מאנית לעבר תעלת סואץ, שהגיע לקיצו בקרב רומני. לאחר מכן החלה התקדמות בריטית לכיוון ארץ ישראל. במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, אך התקדמותו נהדפה בקרב עזה הראשון והשני (אפריל 1917). באוקטובר 1917 הובקעו קווי ההגנה העות'מאניים בקרב באר שבע ולאחר מכן נערכה התקדמות בריטית מהירה שהביאה לכיבוש עזה, קרב יפו ואשר שיאה בכיבוש ירושלים בדצמבר 1917. בתקופה שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918 חלה הפוגה נוספת במלחמה, במהלכה נקבע קו הגבול בין הכוחות הבריטיים והעות'מאניים באמצעה של ארץ ישראל, במה שכונה 'קו שתי העוג'ות'. בספטמבר 1918 הובקעו קוי ההגנה העות'מאניים בקרב מגידו, ובקרב הפריצה נכבשה צפון ארץ ישראל, לבנון וסוריה.מערכה זו הייתה בעלת חשיבות היסטורית לעמי האזור. המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי. במהלך המלחמה ניתנו הבטחות של עצמאות לעמי האזור: ליהודים, במסגרת הצהרת בלפור, ולערבים, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון‏[1]. בכך הפכו השאיפות הלאומיות של שני הצדדים לגלויות – צעד משמעותי ביצירת הסכסוך הישראלי-ערבי. בסוף המלחמה חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים על פי הסכם סייקס פיקו, שנחתם במהלך המלחמה, וועידת סן רמו.

800px-Camel_Corps_at_Beersheba_1915

פרוץ המלחמה ב-28 ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי בעת ביקור בסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה, על ידי מתנקשים סרבים. אירוע זה נחשב לעילה המיידית לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שכן הוא הוביל לסדרה של מהלכים שהביאו לפרוץ מלחמה כוללת בין מעצמות המרכז שכללו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה, האימפריה העות'מאנית ובולגריה, לבין מעצמות ההסכמה שכללו את האימפריה הרוסית, צרפת והאימפריה הבריטית שאליהם הצטרפו בשלבים מאוחרים יותר איטליה, יפן וארצות הברית. מלחמת העולם הראשונה נמשכה ארבע שנים, בין השנים 1914-1918, והתקיימה בחמש חזיתות עיקריות: החזית המערבית (שכללה את צרפת וארצות השפלה), החזית המזרחית (שכללה את מזרח אירופה, גבול האימפריה הרוסית), החזית האיטלקית (שהתחוללה בין איטליה לאוסטרו-הונגריה וגרמניה), חזית הבלקן והחזית המזרח תיכונית. הזירה הים תיכונית של המלחמה (הקרויה גם החזית הדרומית) כללה את החזיתות שבהם הייתה מעורבת האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בזירה זאת המשך לסדרה של מלחמות כושלות בהם הייתה מעורבת האימפריה בשנים שקדמו למלחמה: מלחמת קרים (1856-1853 בין העות'מאנים לרוסים), המלחמה האיטלקית-עות'מאנית (1911 – מלחמה בה איטליה כבשה את לוב), ומלחמת הבלקן הראשונה (1912-1913 במסגרתה איבדו העות'מאנים שטחים נרחבים בבלקן). להשתתפותה של האימפריה העות'מאנית במלחמה הייתה חשיבות עבור מעצמות המרכז בכך שהיא הביאה להשבתת הנמלים הרוסיים בים השחור (עקב שליטת העות'מאנים במצרי הדרדנלים), היא הביא להקלה של הלחץ על גרמניה ואוסטריה בחזית המערבית בשל החזיתות הנוספות שנפתחו מול רוסיה ובריטניה. עבור בריטניה וצרפת הזירה הים תיכונית של המלחמה היוותה אפשרות להרחיב את ההתפשטות הקולוניאלית שלהם על ידי כיבוש שטחיה הנרחבים של האימפריה העות'מאנית המתפוררת. הזירה הים תיכונית כללה מספר מערכות מרכזיות: • סגירת מצרי הדרדנלים על ידי העות'מאנים (ובכך ניתוק של הנמלים הרוסיים בים השחור, וניסיון פלישה בריטי לגליפולי במטרה לפתוח את המצרים • מערכה בקווקז בין העות'מאנים לרוסים • מערכה בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה במסופוטמיה • ניסיונות כיבוש עות'מאניים של תעלת סואץ על מנת לנתק את בריטניה ממושבת הכתר, הודו • המרד הערבי בחג'אז • כיבוש ארץ ישראל וסוריה על ידי בריטניה הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. מאפייני המערכה המערכה במזרח התיכון נחשבה על ידי רבים בתור 'הצגה משנית' לזירה המרכזית של המלחמה – הזירה האירופית. אולם להתפתחות המערכה במזרח התיכון הייתה השפעה על הזירה המרכזית: עצם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז היה השג גרמני משום שהוא הביא לפתיחת חזיתות נוספות נגד מדינות ההסכמה, בעיקר נגד בריטניה ורוסיה, והפעיל לחץ על נתיבי האספקה שלהן – על תעלת סואץ, על שדות הנפט במסופוטמיה ועל הדרדנלים. מנגד, בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, כאשר המלחמה באירופה נקלעה למבוי סתום השתמשו מדינות ההסכמה במערכה במזרח התיכון כדרך להחליש את גרמניה על ידי מיטוט בנות בריתה, וכן כדרך להעלאת המוראל. מנגד למערכה הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המזרח התיכון: המערכה הביאה לסוף שלטונה של האימפריה העות'מאנית בת 400 השנה. כתוצאה מהמלחמה חולקו כיבושי מדינות ההסכמה במזרח התיכון בין בריטניה וצרפת, בשלב הראשון, ובשלבים מאוחרים יותר נוצרו חלק ממדינות המזרח התיכון דהיום. היסטוריונים רבים מייחסים את תחילתה של הלאומנות הערבית המודרנית למלחמת העולם הראשונה (בשל המרד הערבי, ומכתבי פייצל-מקמהון). הצהרת בלפור והמנדט הבריטי בארץ ישראל החישו את הפעילות הציונית, ולאחר המלחמה הציונות יכלה לראשונה להכריז על רצונה להקמת בית לאומי בארץ ישראל. תוצאה נוספת של ההסכמים בעקבות המלחמה הייתה עלייתן של הציונות והלאומיות הערבית על מסלול התנגשות.

חשיבות המים במערכה במדבר

הקושי המרכזי בזירת סיני של המערכה היה העברת צבא גדול דרך מדבר שבו מקורות המים והמזון דלים. בהתאם לכך מסעות המלחמה הן של העות'מאנים והן של הכוחות הבריטיים נאלצו להיצמד לנתיבי תנועה בקרבת בארות. מסע המלחמה העות'מאני הראשון לתעלת סואץ נסמך ברובו על בארות שניזונו ממי גשמים ולכן היה הכרח לקיים אותו בחורף. לעומת זאת הצבא הבריטי, אשר איכות מי הבארות בסיני לא עמדה בתנאי הסניטציה שהציב לעצמו, נסמך על צינור מים שהונח בסיני בצמוד לכוחות המתקדמים, וכן על העברת מים בעזרת מסילת רכבת שנסללה לצורך המתקפה. שני הצדדים לא בחלו בחבלה בבארות: בחלקה הראשון של המערכה הבריטים חסמו או שאבו לחלוטין בארות על מנת שלא ישמשו את הצבא העות'מאני התוקף, ואילו בחלקה השני של המערכה, כאשר הצבא העות'מאני החל נסוג, במקרים רבים הוא חיבל בבארות ואף הרעיל את מימיהן.

Asluj_watering

המלחמה בים

במהלך כל מלחמת העולם הראשונה נהנו מדינות ההסכמה משליטה בים התיכון. שליטה זאת אפשרה לכוחות הבריטיים להפגיז מן הים את ערי הנמל לאורך חופי ארץ ישראל וסוריה. השליטה הימית הבריטית הכריחה את העות'מאנים לבחור בנתיב מסע רחוק מהחוף בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ. בנוסף, פעילותן של ספינות בריטיות באלכסנדרטה, ששימש את העות'מאנים כתחנת מעבר בדרך מטורקיה לארץ ישראל, הכריחה את העות'מאנים להשתמש בנתיב ארוך וקשה יותר למעבר כציר העברת כוחות ואספקה בין טורקיה לחזית ארץ ישראל וסיני. במקביל פעלו משחתות צרפתיות ובריטיות גם לחופי הים האדום ומנעו התבססות עות'מאנית לחופיו. השליטה הימית הבריטית עוררה חשש בקרב הפיקוד העות'מאני בפני פלישה מן הים, חשש שאומנם לא התממש אך דרש הצבה של כוחות צבא לאורך חופי הים התיכון. בפיקוד הבריטי אומנם נשקלו במהלך המלחמה מספר תוכניות שכללו הנחתת כוחות מן הים, ואולם תוכניות אלו, לאור כישלון הנחיתה הימית בגליפולי, לא יצאו אל הפועל. החשש ממתקפות מהים שימש את העות'מאנים כעילה בבואם לגרש תושבים בערים לאורך החוף, כפי שנעשה בגירוש תל אביב ב-1917. בנוסף השתמשו הבריטים בספינות על מנת להתקשר עם סוכניהם לאורך רצועת החוף של הים התיכון, ובין היתר התקשרו עם רשת הריגול היהודית ניל"י באמצעות ספינות שעגנו ליד חוף עתלית. מנגד הפעילו הגרמנים צוללות רבות במימי הים התיכון. צוללות אלו הגיעו בחלקן בשיט מהים הצפוני, דרך מצר גיברלטר, ועד הים התיכון, ובחלקן נשלחו ברכבות לאנטוליה והורכבו שם. למרות שצוללות אלו לא יכלו להתמודד פנים אל פנים עם משחתות של מדינות ההסכמה, ובכך לערער על השליטה שלהם בימים, לצוללות הגרמניות היו הצלחות רבות בטיבוע אוניות אספקה בריטיות, דבר שהביא לאובדן גדול של כוח אדם וציוד ולעיכובים בהתקדמות הפלישה הבריטית לסיני. שיטת הלחימה בצוללות הייתה חיפוש אחר בסיסי הצוללות באיים ולאורך החופים של אסיה הקטנה והים האגאי. המלחמה באוויר החל מתחילת מלחמת העולם הראשונה, נהנו הכוחות הבריטיים במצרים מסיוע מטוסים, שאפשרו תצפיות מוקדמות על תנועת הכוחות הטורקים. המודיעין שנאסף על ידי המטוסים שיחק תפקיד חשוב בעצירת המתקפה הראשונה על סואץ, וכן במרדפים אחרי כוחות עות'מאניים שעסקו בפשיטות על הכוחות הבריטיים בסיני. באפריל 1916 הגיעה לבאר-שבע יחידת המטוסים מספר 300 של חיל האוויר הגרמני, כתוצאה מזה במהלך השנתיים הבאות נהנו הכוחות הטורקיים-גרמניים מעליונות באוויר – ניצחונות ברוב קרבות האוויר מול מטוסים בריטיים. הפעילות האווירית הגרמנית סיפקה מודיעין על בניית הביצורים וההתקדמות הבריטית בסיני. בנוסף לאיסוף מודיעין, המטוסים הגרמנים גם הפציצו עמדות ומחסני תחמושת. סמוך לקרב מגידו עם הגעת מטוסים וציוד אווירי מתקדם, נטה מאזן הכוחות האוויריים לטובת הכוחות האוויריים הבריטים. המטוסים הבריטיים שימשו תפקיד חשוב בניצחון המוחץ של הבריטים בקרב מגידו, שבו הם הפציצו את קווי התקשורת הטורקיים – ובכך מנעו מהידיעה על פריצת קו שתי העוג'ות לעבור לכוחות העות'מאניים שבעורף.

מודיעין וריגול

מודיעין מילא תפקיד מרכזי במערכה על סיני וארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, והצדדים השונים השקיעו מאמצים רבים בהשגת מודיעין באמצעות סיורים, תצפיות אויר, הפעלת מרגלים, וכן הושקעו מאמצים רבים בדיסאינפורמציה. גרמניה השקיע מאמצים רבים בבניית רשת ריגול ותעמולה, בראשותו של הבארון מקס פון אופנהיים, שמטרתה לגרום להתקוממויות מוסלמיות ברחבי האימפריה הבריטית, ולגייסם לטובת המאמץ העות'מאני במלחמה. בין היתר הייתה צפייה שהתקוממות מוסלמית במצרים, בחסות האוכלוסייה המקומית וכן בהשתתפות החיילים ההודים המוסלמים שלקחו חלק בהגנת תעלת סואץ תגרום להתמוטטות השליטה הבריטית במצרים בעת ההתקפה העות'מאנית על תעלת סואץ. תקוות אלו לא התממשו, ואף שהיו מרידות מוסלמיות מקומיות של שבט הסנוסי ממערב למצרים ובסודן מדרום, ככלל המאמץ העות'מאני-גרמני ליצור גל של ג'יהאד עולמי שיימוטט את האימפריה הבריטית עלו בתוהו. המודיעין שיחק תפקיד משמעותי בהתקפה הראשונה על תעלת סואץ לאחר שסיורים מוטסים זיהו בשלב מוקדם את הכוח הטורקי המתקרב ואפשרו את סיכול ההתקפה. בספרו 'הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918' מציין יגאל שפי שעיקר המודיעין הבריטי התבסס על סיורים רכובים ומוטסים, על תחקור שבויים מלחמה ועל הפעלת סוכנים. בין סוכני הריגול שפעלו בזירה בלט בפעילותו תומאס אדוארד לורנס (הידוע בכינויו לורנס איש ערב) אשר שימש איש הקשר של הדסק הערבי בקהיר עם כוחותיו של השריף חוסיין בן עלי, ולקח חלק פעיל במרד הערבי. כן בלטה פעילותה של רשת הריגול היהודית ניל"י אשר הוקמה על ידי אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון, והונהגה בשלבים מאוחרים של המלחמה על ידי שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי. בשיא פעילותה מנתה רשת הריגול כ-30 פעילים ברחבי ארץ ישראל, אך הקושי המרכזי בפעילותה היה העברת המידע שהתקבל אל הצבא הבריטי. קשר זה נוצר החל מפברואר 1916 ועד לספטמבר 1917 באמצעות ספינות אשר עגנו מול חופי עתלית. בספטמבר 1917 התגלתה הרשת על ידי העות'מאנים וראשיה שרה אהרונסון, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד נתפסו. בעקבות כך הוחל בגל מעצרים רחב נגד גורמים רבים ביישוב היהודי. מימד נוסף לפעילות המודיעין במהלך המלחמה היה דיסאינפורמציה – שתילת מידע כוזב. שתי הצלחות בריטיות בולטות בנושא זה היו בהערכות לקרב באר-שבע, ובהערכות לקרב מגידו. בסוף שנת 1917, לאחר שני נסיונות כושלים לכיבוש העיר עזה, החליט הגנרל אלנבי, שזה עתה התמנה לעמוד בראש הכוחות הבריטיים בגיזרה, ששבירת קו ההגנה העות'מאני תתבצע בהתקפה על באר-שבע. הצלחת ההתפקה הסתמכה על יצירת הרושם שההתקפה הבריטית תערך שוב על העיר עזה. מסע הדיסאינפורמציה כלל תזוזת כוחות בקרבת העיר עזה, וכן על תכסיסים של הקונול ריצ'רד מיינרצהגן אשר דאג שתוכניות מפורטות של מתקפה בריטית נוספת על עזה ייפלו לידיים עות'מאניות. בספטמבר 1918, הצליחו הבריטים במתקפת פתע לפרוץ את קו שתי העוג'ות וללכוד או להשמיד את רוב הכוחות העותמאניים בגיזרת סוריה וארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, בהערכות לקרב מגידו הסתייע הגנרל אלנבי שוב במסע דיסאינפורמציה נרחב, על מנת לפרוץ את קו ההגנה העות'מאני שנודע בכינוי קו שתי העוג'ות. מסע הדיסאינפורמציה נועד ליצור את הרושם שהמתקפה הבריטית תתחולל בעבר הירדן המזרחי, וששם מרוכזים מירב הכוחות הבריטיים, בעוד שלמעשה הכוחות הבריטיים הועברו בחשאי למישור החוף ושם נפרצו קווי העמדות העות'מאניים ב-17 בספטמבר 1918.

פרוץ המלחמה והמתקפה הראשונה על תעלת סואץ
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסוף יולי 1914, הכריזה האימפריה העות'מאנית על נייטרליות מזוינת (כלומר נייטרליות מלווה בגיוס כוחות מילואים). ב-2 באוגוסט 1914 נכרתה ברית סודית בין האימפריה העות'מאנית לגרמניה על ידי אנואר פאשה (אחד מחברי השלישייה, הטריאומווירט ששלט באימפריה החל מ-1911). ב-29 באוקטובר הפכה הברית לגלויה עם הפצצת נמלים רוסיים בים השחור על ידי משחתות גרמניות בחסות עות'מאנית. אנואר פאשה לקח תחת פיקודו את הארמייה השלישית ויצא לתקוף את רוסיה בקווקז, וחבר שני בשלישייה, ג'מאל פאשה, עד אז שר הימייה, לקח תחת פיקודו את הארמייה הרביעית במטרה להוביל מסע לכיבוש תעלת סואץ ומצרים. הקריאה לג'יהאד: בנובמבר 1914 הטורקים הכריזו על המלחמה ברוסים ובאנגלים כעל ג'יהאד – מלחמת קודש, בתקווה שמוסלמים מרחבי המזרח התיכון ייקראו לדגל ויצטרפו לשורות הצבא העות'מאני. קריאה זאת הדאיגה את ראשי השלטון בבריטניה, אשר חששו באופן קבוע ממרידות רחבות היקף בהודו ובמצרים, וכן ממרידות בקרב החיילים ההודיים המוסלמים. חשש זה הביא לכך שבשלבים המוקדמים של המלחמה לא הוקמו יחידות צבא מצריות במסגרת הכוחות הבריטיים. תעלת סואץ מאז פתיחתה בשנת 1869 הייתה לציר תנועה מרכזי עבור מדינות אירופה ובמיוחד עבור צרפת והאימפריה הבריטית. על מנת להבטיח את פעולתה התקינה של התעלה החל מ-1879 התבססו כוחות בריטיים וצרפתים במצרים, ובשנת 1882 במסגרת מלחמת אנגליה מצרים, מחצו הכוחות הבריטיים יחידות צבא מצריות שהתמרדו נגד הממשלה והנוכחות הזרה במצרים, והמליכו את תויק המצרי כמלך מצרים. משנה זאת ואילך הפכה מצרים באופן לא רשמי לחלק מהפרוטקטורט הבריטי, למרות שבאופן רשמי מצרים הייתה עדיין חלק מהאימפריה העות'מאנית, ואף שילמה מס לאיסטנבול. עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם, הכריזה בריטניה על מצרים כסולטנות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי. לאחר שמושל מצרים, החדיו עבאס חלמי השני ערך ביקור באיסטנבול, ובכך הביע נאמנות לאימפריה העות'מאנית, הוא הודח וחוסיין כאמל הומלך במקומו. במהלך המלחמה לתעלת סואץ, בעקבות היותה ציר תחבורה מרכזי עבור הכוחות הבריטים ובעלי בריתם, היה תפקיד חשוב בהובלת אספקה מהמושבות הבריטיות בהודו ואוסטרליה לעבר החזיתות המרכזיות של המלחמה באירופה. לכן לכיבוש תעלת סואץ או לפחות לשיבוש התנועה בתעלה יכולה הייתה להיות השפעה מכרעת על התפתחות המלחמה כולה. בנוסף ג'מאל פאשה מציין בספר זיכרונותיו שסיבה נוספת לתקיפת התעלה הייתה שהמתקפה אילצה את הבריטים לנתב כוחות רבים למצרים, להגנת התעלה, ובכך החלישה את המתקפה הבריטית על גליפולי.

ההיערכות למתקפה בינואר 1915 היו מוצבים במצרים 70 אלף חיילים בריטיים בפיקודו של סר ג'ון מקסואל, רובם מיחידות הודיות, אך גם מהדיוויזיה ה-42 האנגלית וכוחות אוסטרליים וניו זילנדיים שהיו ידועים בתור האנזא"ק – Australian and New Zealand Army Corps, מתוכם כ-30 אלף היו מוצבים לאורך תעלת סואץ. ההגנה על התעלה התבססה על מוצבים לאורך הגדה המערבית של התעלה. מוצבים אלו נהנו מ"תעלת המים המתוקים" שסיפקה מים מנהר הנילוס עבור היישובים ממערב לתעלה: פורט סעיד, איסמעיליה וסואץ וכן מקווי תחבורה טובים, ועל פטרולים של ספינות מלחמה. כמו כן הוצפו שטחים ממזרח לחלקה הצפוני של התעלה על מנת למנוע אפשרות תקיפה מהם. תוכנית המלחמה גובשה על ידי קצין המטה עלי פואד ביי, וקולונל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. פון קרסנשטיין היה אחד מ-70 החברים של המשלחת הצבאית תחת פיקודו של אוטו לימן פון סנדרס, שהייתה אמורה לסייע בהדרכה ובפיקוד על כוחות העות'מאניים. הוא מונה לעמוד בראש המטה של הארמייה ה-VIII של הצבא העות'מאני, הוענקה לו דרגת סגן אלוף של הצבא העות'מאני ותואר הכבוד הטורקי "בק". התוכנית כללה חצייה של מדבר סיני, צליחה של התעלה על ידי כלי צליחה, הפתעת הכוחות הבריטיים וכיבוש איסמעיליה, הנמצאת על הגדה המערבית של התעלה. המכשול העיקרי בתוכנית, כמו גם במסעות המלחמה העתידיים דרך מדבר סיני, הייתה אספקת המים והמזון הדרושים לצבא. התוכנית התבססה על כך שהכוח התוקף יישא איתו את המים והמזון הדרושים לו. מנות הקרב שנקבעו היו 600 גרם ביסקוויטים, 150 גרם תמרים, 9 גרם תה ו-4 ליטר מים לחייל ליום. כמו כן התבססה התוכנית על מים מהבארות ובורות המים הקיימים במדבר סיני, ולכן הצריכה התקפה בעונת הגשמים, כלומר בחודשים דצמבר-ינואר. אילוץ זה הכריח את הצבא העות'מאני להיערך למתקפה בחופזה, והמסע הראשון לכיבוש התעלה אכן התרחש בינואר 1915, כחודשיים לאחר כניסתם של העות'מאנים למלחמה. אספקת המזון התבססה על כך שכל חייל יישא איתו מנות קרב המספיקות ל-14 יום. על פי התוכנית חציית מדבר סיני תארך 10 ימים, לאחר מכן תיכבש איסמעיליה והחיילים יידרשו להחזיק בה 4 ימים נוספים עד שאספקה נוספת תגיע. התוכנית התבססה גם על התקווה שהפלישה הטורקית למצרים תביא למרד של ערביי מצרים נגד הבריטים שתביא לסילוקם. תוכנית זאת התבססה על הקריאה של הסולטאן הטורקי ל'ג'יהאד', וכן על פעילות אינטנסיבית של מרגלים גרמנים ועות'מאנים במצרים. הכוח העות'מאני התוקף מנה 25 אלף חיילים, טורקים, כורדים ערבים ובדווים. על פי התוכנית המקורית כוח זה הצריך 15 אלף גמלים עבור נשיאת הציוד והאספקה הדרושים אך מספר הגמלים שאותו הצליח הצבא לגייס היה קטן מזה. באופן מסורתי היו שלושה נתיבי מסע מארץ ישראל למצרים: דרך צפונית העוברת במקביל לחופי הים התיכון, דרך דרומית הקרויה דרב אל חג' (אשר ששימשה עולי רגל מצריים בדרכם למכה דרך עקבה), ודרך אמצעית המתחילה בבאר-שבע ומשם ממשיכה לעוג'ה אל חפיר, לביר חסאנה ולאיסמעיליה. מכיוון שהימים נשלטו על ידי משחתות אנגליות וצרפתיות, ומשום שהפיקוד הגרמני-עות'מאני חשש מהחפת כוחות מהים שינתקו את קווי האספקה של הכוח התוקף, נבחר הנתיב המרכזי, הפנים יבשתי, על אף שמספר הבארות לאורכו היה הנמוך ביותר. בנוסף נשלחו יחידות קטנות להתקפות הסחה דרך הנתיב הצפוני והדרומי. הקרב הראשון על התעלה חציית מדבר סיני החלה ב-14 בינואר 1915. ג'מאל פאשה רכב בראש הכוח שמנה כ-20,000 חיילים, ועשר סוללות תותחים. בשבוע הראשון צעד הכוח לאור יום כאשר הוא נושא איתו מכלי מים ענקיים. תנועת הכוח זוהתה כבר בשלב מוקדם על ידי מטוסי סיור בריטיים. לאחר השבוע הראשון החל הטור לצעוד בלילות, על מנת שמקום המתקפה לא יתגלה. ב-31 בינואר הגיע חלקו הגדול של הצבא לנקודת הערכות באזור שבין האגם המר הגדול ואגם תמסח, סמוך לעיר איסמעיליה שעל גדות התעלה. בשלב זה נשלח כוח קטן צפונה על מנת לתקוף את קנטרה וכוח קטן דרומה שעליו הוטל לתקוף את העיר סואץ בעוד המתקפה המרכזית יועדה להתרחש באיסמעיליה. המתקפה החלה ב-2 בפברואר. סופת חול עיכבה את תחילת המתקפה, וכתוצאה מכך ההתקפה החלה לאחר הזריחה כך שהכוח התוקף זוהה על ידי הבריטים בשלב מוקדם. הטורקים החלו לחצות את התעלה בסירות מתנפחות רפסודות וגשר דוברות, ואולם הם נתקלו בהתנגדות עזה מהכוחות ההודיים שהיו מוצבים בצידה השני של התעלה. במקביל מספר ספינות קרב הצטרפו למערכה, וחלקם נפגעו מאש הארטילריה העות'מאנית. עד צהרי ה-3 בפברואר כל כלי הצליחה של העות'מאנים הושמדו מלבד שלושה סירות. רק כ-700 חיילים עות'מאנים הצליחו לחצות את התעלה, ואלו בסופו של דבר נהרגו או נתפסו בשבי. גם המתקפות על סואץ וקנטרה נכשלו.

בזיכרונותיו כותב ג'מאל פאשה, שב-3 בצהריים הוא וקציני המטה שלו הבינו שהמתקפה נכשלה. בשלב זה, על פי זיכרונותיו, טען הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין ש"לדעתו זו חובתו של הכוח התוקף למות עד האיש האחרון על גדות התעלה" אך ג'מאל פאשה לא שעה אל עצה זו והכריז על נסיגה. על פי יומניו של פון קרסנשטיין 192 חיילים עות'מאנים אבדו בקרב, 366 נפצעו וכ-700 הוכרזו נעדרים, רובם מתוך הכוח שהצליח לחצות את התעלה ונלקחו בשבי בידי הבריטים. ציפיות הטורקים שמסעם יביא למרד כללי במצרים, וכן להתמרדות בקרב החיילים המוסלמים בקרב הכוחות ההודיים שהגנו על התעלה התבררו כבלתי מבוססות. גם מתקפות ההטעיה מדרום ומצפון נחלו כישלון, ובעיקר לא גרמו להסטה של כוחות בריטיים מקרבת איסמעיליה. מנגד הנסיגה הטורקית מהתעלה, וחזרה לארץ ישראל התבצעה באופן מסודר ללא אובדן של כוחות נוספים לעות'מאנים, ואילו הכוחות הבריטיים לא היו ערוכים למרדף אחר הכוחות הנסוגים.

PrepForCanalAttack

לקחי המתקפה ויישומם

הכוחות הבריטיים, כהפקת לקחים מהמתקפה הראשונה, שינו את תפיסת ההגנה על התעלה – והקימו מוצבים לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שינוי התפיסה מיוחס לשר ההגנה הבריטי, הלורד קיצ'נר שאמר: "מי כאן מגן על מי? אתם על התעלה או התעלה עליכם?". במרץ 1915 מונה סר ארצ'יבלד מארי לעמוד בראשות הכוחות הבריטיים בחזית המצרית והורה על הזזת המוצבים מקו התעלה מזרחה לעומק בסיני. הקמת מוצבים אלו אפשרה שליטה יעילה יותר על צירי התנועה בסיני, שליטה המאפשרת לעצור את התקדמות הצבא התוקף לפני התעלה, ויתרה את הצורך לפרוש כוחות לכל אורך התעלה. המוצב המזרחי ביותר שהוקם היה ברומני. הקמת מוצבים אלו הציבה בפני הבריטיים אתגר לוגיסטי גדול, שכן בעוד הצד המערבי של התעלה נהנה מתעלת מים מתוקים, וקווי תחבורה נוחים, הצד המזרחי של התעלה היה מנותק מאמצעים אלו. על מנת לענות על הצרכים הלוגיסטיים, הורחב במידה גדולה מאוד הבסיס בקנטרה, שהפך למרכז לוגיסטי עצום ממדים, הוקמו רציפים ודוברות שאפשרו העברה של כוחות וציוד את התעלה, והוחל בהקמה של מסילת רכבת וצינור מים בסיני. המתקפה על סואץ אומנם נגמרה בכישלון, אך לימדה את הן את העות'מאנים והן את הבריטים שמתקפה כזאת אפשרית, וכן שניתן לשתק את התנועה בתעלה, גם ללא צליחתה, על ידי כיבוש צידה המזרחי של התעלה ושליטה באש משם על תנועת האוניות בתעלה.

עם חזרתו לארץ ישראל הכתיר, ג'מאל פאשה, את ההתקפה כ'ניצחון מזהיר', והחל בהכנות למתקפה נוספת. הוקמה יחידת כוחות המדבר, אשר מפקדתה שוכנה בבאר שבע, והייתה תחת פיקודו של הגנרל קרס פון קרסנשטיין. במהלך 1915 יחידה זאת ערכה פעולות פשיטה קטנות היקף אך טורדניות על הכוחות הבריטיים בסיני שכללה התקפות על מוצבים בריטיים וניסיונות להנחת מוקשים לאורך התעלה. א.פ. וייל מציין שקרסנשטיין מילא תפקיד זה ב"רוב תחבולה ומרץ". מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *