דרישת שלום מקיץ 1917
תחילת המעשה בקריאה חפוזה של אחת מחוברות הכנס של העמותה, בהפסקה של אחד הכנסים. בין כל המאמרים צדה את עיני שורה תמימה למדי: במאמר של חברינו דן גזית, בו הוא סוקר בקצרה "ממצאים" מימי מלחמת העולם בצפון הנגב, הופיע אזכור מעניין מאוד מבחינתי. על קירה של מחצבה בחורבת כסיף, כך מספר דן, חרוטה כתובת באתיות לטיניות:
LD MCKENZIE NZ
מיקומה של חורבת כסיף – אי שם בקצה הדרומי של השדות המעובדים באזור אורים – לא אפשר לי ביקור מיידי במקום, אולם החלטתי שאת העניין הזה לא אעזוב. מכיוון שראשי התיבות בסופה של הכתובת העידו כי ייתכן ומוצא בעל הכתובת הוא בניו זילנד, גבר אצלי העניין.
בין אביב לסוף הסתיו של 1917 שימשה החורבה בסיס מקומי קידמי של חיל המשלוח הבריטי אל מול הגבעות השוממות מזרחה לה, אשר מעבר להן (באזור חצרים) שכנו חפירות הצבא התורכי. יחידות ש"תפסו קו" במדבר הלוהט אותו קיץ, השתמשו בחורבה כמקום למפקדות וככל הנראה שטח לוגיסטי טוב. לקראת התמרון המאסיבי שתיכנן אלנבי לסוף הסתיו – במטרה להניע כוחות גדולים לכוון באר שבע ללא שיורגש הדבר, הפכה החורבה חשובה פי כמה משום שבה ישבו כוחות שאיבטחו את הסלילה החשאית של מסילת רכבת צרה שהובילה מאזור פארק אשכול אל המישור שדרומית מערבית לאופקים, אל נקודה שכוחת אל בשם "כרם" שיועדה להוות תחנת הקצה של קו האספקה ממנו היא הייתה אמורה להיות משונעת ליחידות הקדמיות.
דבר ראשון פניתי למספר "מומחים" מעבר לים – מומחים בין השאר בנבירה ברשימות המנהלתיות למינהן. אדם בשם מקנזי ששירת בצבא ניו זילנד במלחמת העולם וביחידה שהוצבה בארץ, היו מסתבר לא פחות משלושה. בכל מקרה, ראשי התיבות של שמו הפרטי – LD – "סגרו" את העניין ותוך כמה ימים קיבלתי את התשובה המשמחת כי הבחור שלנו הוא אחד טוראי לאורי דנקן מקנזי – חייל בגדוד הרובאים הרכובים מאוקלנד שמספרו האישי 13/2058 ושעזב את ניו זילנד עם "התגבורת השישית" שנשלחה אל מעבר לים (13/2058 Trooper Laurie Duncan McKenzie, 6th Reinforcement). רישומי החללים לא מזכירים את שמו ויכולנו להניח, לכן, שהוא שרד את המלחמה.
משהסתיימה מלאכת האיתור, נותרה משימת ההגעה למקום – זו חיכתה מספר חודשים להזדמנות מתאימה. אירועי שחזור ההסתערות וכנס העמותה התקרבו והיה לי ברור שבמספר הזדמנויות "יהיה צורך" להדרים לאזור. בתור שלב ראשון חזרתי למומחה – בשיחת טלפון ארוכה עם דן גזית הופתעתי לגלות כי פרטי מיקום הכתובת, צורתה ופרטים רבים אחרים (גם על אתרים אחרים) חקוקים בזיכרונו טוב יותר מאשר בכל ספר. אני עם מפה טופוגרפית ותוכנת צילומי לוויין, ודן בצד השני רק עם זיכרון אנושי, מיקמנו את הגרפיטי של מר מקנזי ברמת דיוק של מטרים! "15 מטר דרומית לפרדס, 10 מטרים מערבית למחצבה קטנה יותר שתזהר לא ליפול אליה, רד למחצבה הגדולה ושם בקיר הדרומי, בגובה הברך, היא נמצאת. אם הגעת למדרגה, תחזור אחורה". עם תיאור כזה מפורט התחלתי לפחד שבסוף נגיע ויתברר שהכתובת נמחקה!
בסופו של דבר הגיע יום הביקור: אחרי כמה שעות עבודה שבהן סייענו לעודד זלצר לנקות כמה מקלות חלודים, מגורזים ומצופי חול משומן שתחתיהם הסתתרו רובים "אנגליים", יצאנו ברכב שטח לסיור מערבית לבאר שבע.
חורבת כסיף הנה שטח רחב מאוד של שפכים, חורבות מטושטשות ובצפונה מספר חציבות גדולות ששימשו (מראש או בשימוש לאחר תום החציבה) כמאגרי מים: בסלע הקירטוני נחצבו חללים והושארו עמודי תמך גדולים. שיני הזמן הביאו לקריסת רוב התקרות, אולם בדפנות המחצבות נותרו מספר חללים כאלה.
תצלום הלוויין, הפרדס והתיאור של דן הביאו אותנו ישר ל"בור" הנכון כאילו שזה הבית שלנו מימים ימימה. שפך רחב אפשר ירידה מהירה אל פנים הבור עם הרכב. בדיוק כפי שתיאר דן באותה שיחת טלפון, בדופן המזרחית של בחציבה נותרו חללים המופרדים בעמודי סלע. פעילות חדשה של "תושבי החורבה" העכשוויים הותירה שם לא רק שאריות של צמר כבשים, אלא גם כתובות גרפיטי חשדות מרוססות על הקירות.
מה שכן, החיפוש היה קצר – כתובת בולטת באותיות לטיניות נראה בתוך שניות של חיפוש על הקיר, אכן בגובה הברך, מכוסה חלקית בצבע שחור שרוסס עליה. רצפת החלל המקורית הייתה נמוכה יותר כאשר נכתבה הכתובת ככל הנראה – מפולות והתמוטטויות העלו את מפלס הרצפה. פה צצה בעיה קטנה לכמה דקות – משום מה זכרתי ששמו של החייל הוא "Laurie" וכי מספרו האישי אמור להופיע גם הוא. לא הסתדר לי עם מה שהיה נראה כ"ג'יבריש" ולא שם, חרוט על הקיר. לרגע חשבתי שאו זו לא הכתובת או שדן לא קרא נכון את החריטה.
עליתי חזרה לרכב והדלקתי את המחשב – אי שם בזיכרון היו שמורים פרטי החייל המלאים כפי שקיבלתי באי מייל. לשמחתי – אחרי כמה דקות של חיפוש ומאמץ לקרוא תחת השמש - הסתבר לי כי דווקא פרטים אלה אינם אלה רשומים על הקיר וכי שמו של החייל – כפי שמופיע – הוא מקנזי . ירדתי חזרה ואחרי כמה דקות של מתח יכולתי לקרוא, החל מהאות השלישית, אם השם "מקנזי" – אם כך, מצאנו אותו.
מרוצים "עד הגג" עלינו על הג'יפ וחזרנו ישר צפונה. עוד באותו הערב כתבתי סקירה, צירפתי תמונות, הוספתי פרטים צבעוניים ופרסמתי בפורום אינטרנטי של המשוגעים לעניין, בניו זילנד: "ברכות מ 1917" קראתי לסיפור. בסופו העליתי את מחשבותיי כי לעולם לא נדע האם החייל ירד למערה כדי להתחבא מהשמש או מאיזה סמל מציק, היה שם בתפקיד, או שפשוט שם ישנו החיילים. ציפיתי לקבל כמה תגובות חביבות בסגנון "מרגש, תודה" ושזה יהיה סוף הסיפור. מקסימום מישהו ימצא את הנכדה של מקנזי וייספר לה.
כמה תגובות ותודות אכן הגיעו, כמו שציפיתי, אבל אז באה אחת מפתיעה. כחמש שעות פחות 12 דקות אחרי הפרסום, ענה לי מר גרג בראדלי – "משוגע" לעניין הרובאים הרכובים מניו זילנד. לאחרונה – ובמיוחד מאז שפורסמה בעיתונות שם כתבה אודות יומנו של מפקד גדוד ניו זילנדי ששוכתב אחרי 90 שנה בידי עמית של בראדלי – גברה מאוד ההתעניינות בנושא וזרם הולך וגובר של צאצאי לוחמים רכובים מניו זילנד הציעו אלבומי תמונות, מכתבים וחומרים אחרים שעברו במשפחתם. אלבום תמונות שהיה שייך לחייל בגדוד הרובאים הרכובים מאוקלנד – אחד JH Russell שהשאיר אחריו תמונות רבות משירותו בחזית א"י, צפן בחובו פתרון מפתיע. הפתרון לתהיות שלי בא בחטף וכ-12 שעות אחרי שצילמתי את המזכרת של מקנזי, כבר ידענו, כמעט בוודאות, מה עשה שם הצעיר מניו זילנד – תשפטו בעצמכם: אפשר כמעט לשמוע מישהו אומר "חבר'ה תסדרו בשורה, זה שווה תמונה!"
