מלחמה ומגפה

מלחמה ומגפה

גירוש יפו בשלהי מלחמת העולם הראשונה
והתפרצות הכולרה בטבריה
ד"ר דן בראל

 "מי יספר ויתנה פרשת הצרות והעינויים
 שעברו על ראשי המהגרים בהיותם בנכר"[1]

מבוא

המשבר שפקד את היישוב היהודי בארץ-ישראל, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מבחינה מדינית, חברתית, כלכלית, ובעיקר בריאותית, היה אחד הקשים ביותר עמו נאלץ להתמודד היישוב בארץ, מאז ועד היום. באחד משיאי המשבר, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, גורשו תשעת אלפים יהודי יפו ותל-אביב צפונה והפכו לאוכלוסיית מהגרים פגיעה ונרדפת. התפרצויות הכולרה בטבריה, במהלך אותה תקופה, היוו את גורם התמותה הגדול ביותר ויצרו מתח חברתי בין הפליטים לתושבי העיר.חקירת מגפות הכולרה שהתפרצו בטבריה שופכת אור על מרקם היחסים שהתפתח בין שתי החברות ומאפשרת לבחון את תנאי הקיום בכלל, ואיכות הטיפול הרפואי בפרט, בתקופת הגירוש.

מלחמה יוצרת תנאים מעודדים להתפתחות מגפות במגוון אופנים. למשל, מעבר של יחידות צבא, לעתים במצב בריאותי ירוד, למרכזי אוכלוסין; הגירה כפויה של פליטים; צפיפות גבוהה במחנות פליטים בתנאי היגיינה ירודים; תת-תזונה והרס תשתיות האחראיות לבריאות הציבור, כמו הספקת מים נקיים ומערכות ביוב. מחנות צבאיים מהווים, לעתים, מוקד למחלות זיהומיות ובהן כולרה, דיזנטריה, מלריה, אבעבועות שחורות וטיפוס. הקמת הבסיסים בקרבת מקורות מים העלולים להזדהם, תנאי היגיינה ירודים וצפיפות גבוהה – מגדילים את הסיכון לתחלואה. החיילים מגיעים עם מאפייני חסינות שונים למחלות, ועמידותם המוחלשת לזיהומים בעטיים של תזונה לא מספקת, מתח נפשי ועייפות יוצרת סיכון גבוה להתפרצות מגפות באותם מתקנים ארעיים. הגבולות המדיניים – שבעת שלום חוסמים, במידה מסוימת, מעבר חולים במחלות מידבקות, מאבדים ממשמעותם בעת מלחמה, כאשר תנועות הצבא ומערכי האספקה עלולים להעביר עמם מגפות. גם כאשר הסתיימו המלחמות והחיילים חזרו לבתיהם הם העבירו את התחלואה פעם נוספת לאוכלוסייה האזרחית, וכך היו מגפות קטלניות לאקורד הסיום של מלחמות העבר. הכולרה, כמחלה שהנשא היחיד שלה הוא האדם, התפרצה ונשאה אופי מגפתי פעמים רבות במאה ה-19, בעקבות תנועת כוחות בעת עימותים צבאיים.[2]

מחלת הכולרה נגרמת על ידי חיידק הוויבריו כולרה ומתבטאת בשלשולים חריפים והקאות המביאים לאיבוד נוזלים מהיר מאוד ולהתערפלות ההכרה. ללא טיפול רפואי מתאים הכולל השבת הנוזלים, מתים מחצית מהחולים. שתיית מים מזוהמים בחיידק או אכילת ירקות שהושקו במים מזוהמים הם הגורמים העיקריים להידבקות במחלה.

טבריה ידעה מגפות כולרה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, וזאת, בשל הזרמת שפכי העיר לכנרת ושאיבת מים לשתייה מאותם אזורים. לאחר מגפת הכולרה בטבריה, בשנת 1912, נעשה ניסיון להפיק לקחים ולהציע דרכים למניעת הישנותה. ד"ר יעקב ברגרט, רופא בטבריה, טען בקיץ 1914 כי חשוב להקים בית ספר בטבריה עצמה, שינחיל את יסודות ההיגיינה לילדים. ברגרט טען:
הסברא כי המחלה חולירע באה ע"י מיקרובים המתפתחים במים ורפש איננה כבר מוזרה ומצחיקה כמו שהייתה בעיני הדור הזקן. דעות משובשות ואמונות תפלות, תולדות הבערות והפראות, ישנן פה די והותר ומשמשות מקור לכל רע ופגע.[3] בשנים שקדמו למלחמה המצב הסניטרי בעיר שבין החומות לא השתפר מהותית. הזרמת השפכים למי הכנרת נמשכה והאשפה פונתה אל מעבר לחומות העיר.[4]
בשנה השלישית של המלחמה, בסוף חודש מרס 1917, פקד מפקד הכוחות בסוריה וארץ-ישראל, ג'מאל פחה, על גירוש תושבי יפו ותל-אביב בנימוק של התקדמות הצבא הבריטי מדרום והפיכת האזור לחזית קרבות. פקודה זו גרמה לאחד המשברים הקשים ביותר של היישוב בארץ, אי-פעם. 9,000 יהודים ויותר מ-1,000 ערבים גורשו מבתיהם בחטף לאזורים צפוניים יותר, למרות מחאות ראשי היישוב ודעת הקהל באירופה ובאמריקה.[5] מאיר דיזנגוף מונה על-ידי המושל הצבאי התורכי, ג'מאל פחה, לעמוד בראש "ועד ההגירה". ועד זה טיפל בהעברת תושבי יפו ותל-אביב לצפון הארץ ופיזורם ביישובים, במציאת מקורות כספיים למימון השהייה ובמציאת מקומות תעסוקה והספקה ראשונית של מוצרי מזון ותרופות.[6] תחנתם הראשונה של המהגרים (הפליטים כונו "מהגרים", בלשון התקופה) הייתה פתח-תקוה, שלא הייתה ערוכה לקלוט זרם כה גדול של אנשים. כעבור זמן קצר חויבו הפליטים לעבור צפונה,[7] וקרוב לשלושת אלפים מהם התיישבו בערי הגליל ובמושבותיו.[8] באמצע מאי 1917, קבע דיזנגוף את מקום מושבו של "ועד ההגירה" בטבריה. בגל הפליטים הראשון, עד יוני 1917, הגיעו לטבריה 643 מגורשים יהודים ו-220 ערבים.[9]

תחלואה בקרב הפליטים

כבר בימים הראשונים לשהיית הפליטים בפתח-תקוה ובכפר-סבא, שהיו נקודות הריכוז הראשונות שלאחר הגירוש, נצפתה בקרבם עלייה בתחלואה.[10] המסע צפונה היה טראומתי, מאחר שהמגורשים נאלצו לנוע במשך ימים ברכבת או בעגלות בתנאים קשים, בלי די מים ומזון ובלי קורת גג.[11] מקצתם באו לטבריה חולים בטיפוס ובמלריה, מחלות שבהן נדבקו בדרך ובתחנות הביניים. אחרים חלו במחלות מעיים, זמן קצר לאחר בואם לעיר. ד"ר איטה חיסין (אשת בנו של ד"ר חיים חיסין)[12] טיפלה בפליטים, מיִד עם בואם לטבריה, במרפאה שנפתחה במתחם ר' מאיר בעל הנס.[13] כבר עם בואה לעיר הבחינה ד"ר חיסין כי מחלות המעיים נהפכו לשכיחות מאוד אצל הפליטים והזהירה כי "לזה גרמו הכלכלה הגרועה ושתיית מי 'כנרת' בכמות רבה, מים אשר מכילים הם ח[ו]מרי שלשול".[14] דיזנגוף הצליח לשכנע את ג'מאל פחה כי התחלואה הגבוהה בקרב המגורשים בגליל מחייבת לשלוח רופא לטבריה, ואכן, ביוני הורה ג'מאל פחה להציב בטבריה את ד"ר אריה פוחובסקי[15]. כבר עם בואו לעיר, ולמראה התחלואה הגבוהה בקרב המגורשים, התרשם פוחובסקי כי "רק חולים נשלחו לטבריה".[16] העלייה בשיעורי התחלואה והתמותה, בעיקר עקב מלריה וזיהומי מעיים, דיזנטריה וטיפוס הבטן, שכנעו את "ועד ההגירה" בצורך להקים בעיר בית חולים, בנוסף לבית החולים העירוני שבו היו עשרים מיטות.[17] המצב הרפואי של הפליטים, בשלהי שנת 1917, הביא את הרופא פוחובסקי לכתוב דו"ח לוועד ההגירה המרכזי, שעולה ממנו תמונה מזעזעת על חיי הפליטים:
העדרו של בית-חולים בזמן כל כך קשה – מלא פגעים – השפיע באופן קשה ולרע על המהגרים המסכנים והעלובים שיותר מ-3/4 מהם, הם אנשים חולים שהתדלדלו הרבה. החולים התגוללו בבתיהם-חדריהם האפלים, איפה שקרני השמש לא חודרים, בלי שום השגחה הדרושה… האנשים מתו כמו כלבים (במובנה הפשוט של המלה) התגוללו בהרפש והלכלוך ממה שהקיאו ומהיציאה שלהם, אכולי הזבובים והרמשים השונים, שלא היה בכוחותיהם לגרשם. כמעט שאף אחד מאלו שחלו במשך החדש לא הבריא לגמרי.[18]

זמן קצר לאחר בואם של הפליטים לטבריה, חלה עלייה תלולה במספר החולים בזיהומי מעיים. פוחובסקי ייחס אותה למי הכנרת המזוהמים. הכנרת שימשה, כאמור לעיל, הן כאגן להזרמת שפָכים והן כמקום לכביסה. איכות המים שנשאבו ממנה לשתייה הייתה ירודה, ואת המים שלחופי טבריה אפיינה צחנה.[19] הפליטים הנוספים שבאו לטבריה ביוני, גרמו להחמרה בתנאי המחיה בעיר בשל הצפיפות והמחסור. מעבר לתחום ההיגיינה ד”ר פוחובסקי הדגיש בדיווחיו את המחסור הכלכלי: "בכל המובנים מהגרי יפו הנמצאים בטבריה נמצאים במצב של בני חורגים."[20]

התפרצות הכולרה בטבריה

בחודש יוני התפשטה מחלת הכולרה בארץ, בעיקר בין החיילים. אף שאירעו מקרי כולרה בכפרים שבאזור טבריה, נראה כי הרופאים פוחובסקי וחיסין, וכמוהם גם "ועד ההגירה", לא שיערו את עוצמת המשבר הרפואי העומד לפתחם. ב-18 ביולי 1917, התגלה מקרה הכולרה הראשון בעיר. בת שבע שוחט, שהייתה בשלבי החלמה ממחלת טיפוס הבהרות, חלתה לפתע במחלת מעיים חריפה. פוחובסקי ציין בגילוי לב, בדוח שכתב על התפרצות המגֵפה, שלמרות חשדו כי זה מקרה כולרה, לא היה בטוח כלל שזו הדיאגנוזה הנכונה משום שלא בוצעה בדיקה מיקרוסקופית של הצואה לאיתור החיידק. החולה טופלה על ידי אחותה וידה, אלא שאף היא חלתה. שתיהן מתו כעבור כמה ימים. המקרה דווח לרופא העירייה, ד"ר דז'ט, שכבר ידע על מספר מקרי כולרה בקרב מטופליו בעיר ואף הטיל הסגר על ביתו של אחד החולים.[21] הקצר התקשורתי בין הרופאים פוחובסקי לדז'ט הביא, כפי הנראה, לכך שגם תושבי טבריה לא היו מודעים להתפרצות הכולרה – ולכן לא ננקטו צעדי היגיינה חריפים בעוד מועד. רופא העירייה הורה כי אין לשתות מים שנשאבו מהכנרת אלא רק לאחר חיטוּים. לאחר שנודע כי אצל פליט נוסף מיפו התגלו סימפטומים הדומים לכולרה, בוצעה בדיקה מיקרוסקופית על ידי ד"ר חיסין, והרופאה זיהתה כי גורם מחלתו הוא אכן חיידק הכולרה.[22]
עם פרוץ המגֵפה כינס הקאימקאם של טבריה, כאראמה ביי, ישיבה בנוכחות רופא העירייה, רופא מבית החולים הצבאי, פוחובסקי, הרב הראשי בטבריה, הרב אבולעפיה, ומאיר דיזנגוף. המושל טען כי המהגרים היהודים הפיצו את המחלה, ולכן יש להעבירם למושבות העבריות בגליל. דעה זו סתרה את דרך ההתמודדות הרגילה של השלטונות העות'מאניים במקרי כולרה, שכללה הסגר מוחלט על מקום היישוב הנגוע. דיזנגוף ופוחובסקי הצליחו לשכנע את משתתפי הישיבה כי קיים סיכון גבוה בתנועה הצפויה של הפליטים ברחבי הגליל, ופעולה זו אינה מבטיחה כלל את מניעת התפשטותה של הכולרה בעיר. בישיבה זו התקבלה החלטה על העברה מיידית של הפליטים החולים וכל בני משפחותיהם להסגר במבני קבר ר' מאיר בעל הנס.[23]
הממשל התורכי המרכזי התייחס למגפת הכולרה בטבריה בכובד ראש וראה בה איום גם על בריאות כוחותיו, בייחוד משום שבקרבת טבריה פעל בתקופת המלחמה מחנה צבאי גדול. כמה ימים לאחר תחילת ההתפרצות הגיעה לטבריה משלחת רפואית שהחליטה על הטלת הסגר על העיר, אך לא ביצעה בדיקות מיקרוביולוגיות לאיתור מקור הזיהום.[24] עד סוף יולי חלו בכולרה 13 איש מבין הפליטים, ו-10 מהם מתו. מספר המתים הכולל במגפה בטבריה, עד סוף אוגוסט, הגיע ל-21, בהם 13 פליטים. פוחובסקי טען שכדי להילחם בכולרה יש לספק לתושבים מים רתוחים, חומרי חיטוי וכן אמצעים כלכליים כדי להתמודד עם הרעב.[25]
באמצעים שהושגו חוטאו וסוידו בתים שבהם גרו חולים בכולרה. הבתים נסגרו למשך שבוע, ורק לאחר חיטוי נוסף הורשו הדיירים לחזור לבתיהם. נוסף על כך הועלו באש הבגדים והמצעים של החולים ובני משפחותיהם, וזאת, כדי למנוע את כיבוסם במי הכנרת ובכך להפיץ את המחלה – לקח ממה שקרה במגפות כולרה קודמות. חמור היה משבר המים: בתוך העיר היו רק שני מאגרים שהיו נקיים והותרו לשתייה, ולידם השתרכו יומם ולילה, בימי הקיץ הלוהטים, תורים ארוכים של תושבים צמאים ומותשים. חיילים הוצבו ליד הכנרת למנוע את שאיבת מי האגם, ופיזרו בהם סיד כדי לפסול אותם לשתייה.[26]
המצב הכלכלי היה כה גרוע עד כי לא היה ברור מאין יושג התקציב לקניית תכריכים לקבורת המתים הרבים.[27] לקראת סוף אוגוסט דעכה המגפה וההסגר הוסר מעל טבריה. מקצת המגורשים ניצלו את הסרת הסגר, הפרו את פקודת הממשל ונמלטו דרומה, לפתח-תקוה.
באוקטובר 1917, כאשר התגלתה בזכרון-יעקב פרשת הריגול של מחתרת ניל"י, הגיע לטבריה גל פליטים נוסף מפתח-תקוה, לאחר מבצע גירוש של הצבא התורכי שלא אפשר להם לעבור לחיפה.[28] אליהם הצטרפו פליטים ששהו בזכרון-יעקב ובחיפה וגורשו לטבריה הצפופה, מוכת המחלות והנאנקת תחת משטר המעצרים בקרב החשודים בסיוע למחתרת ניל"י.[29] בסמוך לבואם של הפליטים לעיר, שָבה מגפת הכולרה והתפרצה באוקטובר. ייתכן שהעברה חוזרת של המגורשים צפונה והשהייה באזורים שבהם נמצאו חיילים תורכים, שרבים מהם היו חולים או נשאי הכולרה, הן שגרמו להתפרצות המחודשת.תריסר תושבים ועשרה פליטים מתו בהתלקחות זו, שהתפשטה גם לכפרים הערביים שבסביבות העיר.[30] אלה שחלו בכולרה היו חולים במחלות כרוניות, בעיקר מלריה, או שמצבם הגופני היה ירוד. הטבריינים, מלומדים מניסיון העבר, מיעטו לפנות לרופא העירייה מחשש שיוטל הסגר על ביתם. על הימנעותם מקבלת עזרה רפואית מעידה העובדה כי באוקטובר מתו כל החולים בכולרה מבין הטבריינים. הדבר מצביע על כך שהחולים בצורה קלה יותר לא פנו לרופאים, וייתכן שעל מקרי המחלה הקשים נודע לרופא העיר רק לאחר מות החולה. פוחובסקי טען שהחולים בכולרה ובני משפחותיהם לא דיווחו על מקרי מחלה כל עוד לא היו קטלניים בשל החשש כי הממשל הצבאי יטיל בידוד על בתיהם והם ייוותרו בלי אמצעי מחיה.[31] אפשר להניח כי התנאים הירודים בבית החולים וסכנת ההידבקות במחלות היו חלק מהסיבות למיעוט המתאשפזים בבית החולים העירוני. התמודדות מערכת הבריאות העות'מאנית הייתה משטרתית-צבאית ולא רפואית-טיפולית. השלטונות התייחסו לחולה ולבני משפחתו כמי שנגזר גורלם, וכל שנותר הוא להרחיקם מהקהילה – בלי להציע להם טיפול רפואי מקצועי. גישה זו מסבירה את ההירתעות מדיווח על מקרי כולרה.
שובה של מגפת הכולרה לעיר והחלטת "ועד ההגירה" שבהיעדר משאבים כלכליים עליהם לסגור את בית החולים גרמו להרס האמון בין הוועד לפליטים. החלטה זו נתפסה על ידי הפליטים כיחס מתנכר ואפילו מתאכזר לגורלם: אין אף מקום אחד שהתרכז שם מספר ידוע של מהגרים שהאחרונים ירגישו את עצמם כל כך עזובים ועלובים כמו בטבריה, לאן שנשלחו הכי חלשים והכי מסכנים וזה משמש ליסוד לההשקפה שנפוצה בין המהגרים, כי הועד רוצה להפטר ולהחלץ מהם."[32]
בנובמבר 1917, הוסיפה הכולרה לפגוע בתושבי טבריה, בעיר חלו 20 איש ומהם מתו 16.[33] עם בוא החורף, בדצמבר, נחלשה מגפת הכולרה ומתו 4 חולים בלבד.[34]

חיסון התושבים והטיפול הרפואי בחולים

עוד לפני התפרצות מגפת הכולרה עלה חשש שהמגפה תשוב לעיר עקב מקרי כולרה באזור, ולכן החליטו "ועד ההגירה" יחד עם רופא העירייה לחסן את תושבי טבריה. מבצע החיסון החל ב-26 ביוני 1917, אך חוסר ההיענות מצד התושבים שנבע מאי אמון בחיסון ומערך רפואי לא מתואם הביאו לכך שעד פרוץ המגֵפה, בסוף יולי, חוסנו 367 איש בלבד מכלל תושבי העיר, ותיקים כמהגרים.[35] כשפרצה מגפת הכולרה בארץ שנה קודם לכן, ביולי 1916, חוסנו תושבי יפו נגד המחלה, וייתכן שהפליטים העריכו שאותו חיסון שקיבלו עדיין מקנה להם הגנה.[36] עם ההתפרצות בטבריה הורחב מבצע החיסונים שניתנו במרפאה שליד "בית החולים למהגרים". ההיענות הפעם הייתה טובה, ובשבועיים הראשונים להופעת המגֵפה חוסנו 2,249 מתושבי העיר – יהודים, מוסלמים ונוצרים.[37] "ועד ההגירה" חילק חיסונים שהופקו ב"תחנת הבריאות העברית" בירושלים ואכף בהחלטיות את חובת החיסון. הוועד מנע תמיכה כלכלית מפליטים שלא היו בידיהם תעודות המאשרות כי הם וכל בני משפחתם חוסנו. מבצע החיסון בעיר נמשך גם בנובמבר, ועד סופו הגיע מספר המחוסנים במרפאת המהגרים ל-3,097, שיעור המתחסנים הגבוה ביותר, אי-פעם בארץ, כנגד כולרה. זאת, מפני שבמקביל פתחה העירייה אף היא במבצע חיסון בבית החולים העירוני. הרוקחים בעיר נהגו להסתובב ברחובות מלווים בשני שוטרים ועצרו עוברי אורח לבדיקת אישור חיסון. תושב שלא הייתה בידו תעודה כי חוסן נאלץ לקבל זריקת חיסון. עד סוף 1917, חוסנה כמעט כל אוכלוסיית העיר הקבועה שמנתה כ-4,000 תושבים.[38]

תגובת האוכלוסייה

זמן קצר לאחר הגעת הפליטים לגליל, טענו תושבי טבריה וצפת, רובם אנשי "היישוב הישן", כנגד "ועד ההגירה" שהוא מַפנה כספים רבים לטובתם, ואילו האוכלוסייה המקומית נמצאת עקב המלחמה במצב קשה ביותר מכיוון שכספי "החלוקה" מיהדות התפוצות פסקו מלהגיע. עמדתם השלילית של ראשי "ועד ההגירה" לגבי בקשות תושבי צפת וטבריה החמירו את תחושת הקיפוח ואי-השוויון. מגפת הכולרה – שהתפרצה ביולי 1917, ימים שבהם שררו חילוקי דעות בין "ועד ההגירה" לראשי הכוללים בטבריה – גרמה להעכרת מערכת היחסים הרעועה ממילא בין הפליטים לתושבי טבריה.[39] היא לא הייתה רק משבר בריאותי, אלא חוללה גם משבר חברתי חריף בינם לבין תושבי העיר. בחמישים השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, סבלה טבריה יותר מכל עיר אחרת בארץ-ישראל מהתפרצויות כולרה, ועל כן, תושביה הוותיקים הכירו היטב את טבעה של המגפה, שעשור קודם למלחמה קטלה קרוב לחמישית מתושבי העיר וסביבותיה, והיו אחוזי חרדה מהמוות המתפשט; הם האשימו את הפליטים באחריות להתפרצות הכולרה וביקשו להרחיקם בטענה שהגדילו את הדוחק ואת הצפיפות הקשים ממילא.[40] תנאים הסניטריים הירודים וההתעלמות, במשך שנים, מהסיכון שבמי הכנרת המזוהמים, הם אלה שחוללו את המגפות בעבר. לכאורה, מפתיע שדווקא בעיר שידעה התפרצויות חוזרות ונשנות יואשמו הפליטים בהתפרצות הכולרה, או כניסוחו של נציג "ועד ההגירה" בטבריה: "מגפת החולירע מלה שגורה ומצויה היא בפיות של תושבי טבריה ואורחה רגילה היתה ויש שמונים השנה לפי המגפה שהיתה."[41] לאורך השנים, קרה פעמים רבות שפליטים חלו ראשונים במחלות מגפתיות. כך היה גם בתחילת המאה העשרים בטבריה. תנאי המחיה הקשים בתקופת המלחמה, המעברים התכופים בין אזורי התחלואה, העוני הנלווה שלא אִפשר ליהנות משירותי בריאות או תברואה נאותים ואי-הכרת גורמי הסיכון בסביבה החדשה, חושפים תמיד את הפליטים לסיכון גבוה לתחלואה מגפתית לעומת תושבי הקבע.
האשמת פליטים ומהגרים היא תופעה חברתית שכיחה בעת התפרצות מגפות בכלל, ומגפות כולרה בפרט. התגובה החברתית בעת מגפה – שגורמיה אינם ברורים דיים לציבור, ושורר מצב שבו אין טיפול רפואי יעיל והממשל מגלה אוזלת יד בעצירת המגפה  – היא של פחד, דעות קדומות ועוינות. הדבר מתבטא בהטחת אשמה במי שנחשד כאחראי וכן ברצון לבודדו על מנת להחזיר את הסדר במצב של מתח ואי-יציבות בשל אירוע שנדמה שיצא מכלל שליטה. כאשר המערכות הרפואית והפוליטית אינן  מסוגלות לתת מענה למגפה, מנסה הציבור ליצור התארגנות משל עצמו, ולהקטין באמצעות קבוצת לחץ את מידת פגיעותה של החברה לגורם המידבק.[42] אף שפליטי יפו ותל-אביב זכו, בדרך כלל, ליחס חיובי ולסיוע מצד תושבי הקבע ביישובי הארץ, היו מקרים מעטים של גילויי איבה לזרים, הן ב"ערי הקודש" והן במושבות הוותיקות.[43] החברה הטבריינית החרדית, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי "היישוב הישן" – והשונה מאוד מהחברה היפואית הפתוחה יותר – התנכרה לפליטים כבר משלבי הגעתם, וזאת, משום שחשו שנעשה להם עצמם מעשה של אי-צדק. מעצם העזרה הכלכלית של "ועד ההגירה" למגורשים בלבד, חשו תושבי טבריה קיפוח. החברה המקומית ראתה באותם פליטים קשי יום ומוכי מלריה וטיפוס גם את מקור הכולרה. "תלו הפעם את הקלקלה במהגרים ועליהם הביטו כמו על מביאי ומפיצי המחלה וזה לא התבטא רק ברנון לבד, חזרו וחזרו על זה בגלוי ובקול וחפשו גם עצות איך להפטר מהאורחים הבלתי קרואים המגד[י]לים את הדחק והצפיפות."[44]
כשהמוות ארב בכל רחוב וכל פליט נהפך מאורח למפיץ מחלות מסוכן – פינו עקרונות העזרה ההדדית את מקומם ליצר ההישרדות; הרוח הרעה החלה לנשב בעיר. התושבים, ובייחוד הסוחרים, סברו שהוצאת המהגרים אל מחוץ לחומות תמנע את הטלת הסגר על העיר ואת השפעותיו הכלכליות הקשות. לפי עדות אחד מאנשי "ועד ההגירה", פנו נציגי התושבים לקאימקאם, מיד לאחר התפרצות המגפה, וביקשו לפנות את החולים ואת בני משפחותיהם להסגר מחוץ לעיר, "אבל בעלי מסחר… בקשו והתרפסו לפני הקאימקאם ובמשך שעות אחדות עלה לפעול עליו: שירשה לאסוף מספר של מהגרים לשום עליהם הסגר של חמישה ימים ואחרי כן ירשה להם לנסוע לחיפה".[45] ב-24 ביולי, הגיעה הפרשה לשיאה, כאשר חיילים החלו לפנות באלימות מבתיהם כמאתיים מהפליטים. רבים מהם התחבאו במקומות מסתור בעיר. הנתפסים הובלו, מלווים בחיילים, מקצתם ברגל ואחרים בסירות, להסגר תחת שמירה, למשך עשרים יום, במבנים שבחצר ר' מאיר בעל הנס: "פשוט חטפו בחוצות ו'י[א]לה לך'. אחדים התחננו: 'מה אתם רוצים, אינני מקבל תמיכה, בכבוד הנני מרויח לחמי, השאירוני פה'. לך! אין תרוץ! התחבאו ע"י קברו של הרמב"ם ובעוד מקומות אחרי שהמחזה בכלל עשה רושם של גירוש."[46]
פינוי זה היה הפעם הראשונה שהממשל בטבריה בחר בדרך של הוצאת תושבים מבתיהם והעברתם אל מחוץ לחומות העיר בעת מגפת כולרה. נוסף על כך, זו הייתה הפעם הראשונה שמגפת הכולרה יצרה מתח חברתי כה קשה בארץ. נראה כי הפיכת תושבי יפו ותל-אביב לפליטים פגעה לא רק בבריאותם וגבתה את חייהם של רבים, אלא שערערה קשות גם את מעמדם החברתי.
למרות החששות ואופן הפינוי, היציאה מהעיר הצפופה והעכורה והמעבר לאתר ר' מאיר בעל הנס דווקא היטיב עם המפונים. ליושבים בהסגר סופקו מצרכי מזון וארוחות חמות, והתנאים באתר שופרו עם הזמן. "בכאב ויגון מזכירים המהגרים את הימים הטובים שבלו בבתי ר' מאיר בתוך האויר הבריא הטוב והנעים."[47] החולים טופלו בעיקר על ידי ד"ר איטה חיסין; ד"ר פוחובסקי בא לבקרם ארבע פעמים בלבד במשך כל תקופת ההסגר. בסוף ספטמבר נדרשו הפליטים באתר ר' מאיר בעל הנס לפָנות את המקום כדי לאכלס גל מגורשים חדש. הפליטים שבכוח הוצאו מהעיר ובכוח הוחזרו אליה זכרו לטובה את תקופת ישיבתם באתר, במשך כחודשיים.[48]

לאחר סיום מגפת הכולרה, בסוף שנת 1917, כתבו חברי "ועד ההגירה" בטבריה למרכז "ועד ההגירה", שבינתיים הועבר לדמשק, כי בעיר הרעב כבד והתושבים בתחושת ייאוש ורוגז. במהלך החורף, אף החמיר המצב בטבריה והבקשות לסיוע כלכלי נהפכו לתחינה של ממש להצלת המהגרים מרעב ומתת-תזונה: "הננו פונים אליכם בכל לשון של בקשה להחיש ולמהר במשלוח הכסף: כל יום ויום העובר מכביד על המצב הנורא שהננו נמצאים בו."[49]מסיכום נתוני התמותה של השנה הראשונה לשהיית הפליטים בטבריה עולה תמונה מדכאת על חייהם: "והעת הצרה הקשיחה את הלב והאוזן כבר התרגלה לשמיעת אנחות שהאוויר ספוג מהן ודבר מצוי הן הדמעות ולא מבחינים בין דמעות לדמעות." צרה רדפה צרה: "טרם מחלה אחת שלקחה הרבה קורבנות עברה, נפגעים ממחלה אחרת."[50]ב-1917, מתו 131 פליטים ממחלות טיפוס, מעיים, מלריה, התקפי לב ומחלות כרוניות. במגפת הכולרה, שהייתה באותה שנה, מתו עוד 37 פליטים. בנובמבר 1917, מנתה אוכלוסיית המהגרים 860 נפשות, כלומר, התמותה הגיעה לשיעור מדהים של כ-20%.

לסיכום, מגפת הכולרה שהתפרצה בטבריה ביולי 1917, חשפה פן מיוחד בתגובת האוכלוסייה בארץ למגפות הכולרה. בכל מגפות הכולרה בעבר יצרה המגפה חיבור חזק בין חלקי האוכלוסייה ועזרה הדדית מיוחדת במינה, ואילו מערכת היחסים שהתפתחה בין המגורשים לתושבי טבריה הייתה שונה בתכלית. בואם של מגורשי יפו לטבריה, כשחלקם הגדול תשושים וחולים במלריה ובמחלות מעיים – הפכה אותם לאוכלוסייה פגיעה מבחינה בריאותית וחלשה מבחינת מעמדה החברתי. התפרצותה של מגפת הכולרה בעיר, ביולי 1917, ובייחוד העובדה שהחולים הראשונים, שפורסם דבר מחלתם, היו מקרב המגורשים, הביאה להאשמה ציבורית מצד תושבי טבריה שהפליטים הם-הם מקור המחלה. אף שטבריה הייתה היישוב שנפגע יותר מכל יישוב אחר בארץ מהכולרה, והמחלה הייתה שכיחה בעיר בשל תנאי הסניטציה הירודים והזיהום התדיר של מי הכנרת – הרי זו הייתה הפעם הראשונה שבה נוצרה דינמיקה של האשמה ציבורית המבוססת על תחושות קיפוח וכישלון בקיום המשותף. האשמה ציבורית נגד חלק באוכלוסייה בפרוץ מגפות בכלל, ומגפות כולרה בפרט, הייתה ביטוי ציבורי שכיח בעולם לחרדה מהמגפה ולשסעים החברתיים. יותר משתגובה זו מעידה על המשבר החברתי בטבריה היא מעידה על לכידותו הציבורית הגבוהה של היישוב בארץ בעת המגפות הקודמות.

ימי הכולרה ממחישים ומדגישים את התהום הבלתי נתנת לגישור שהייתה פעורה בין תושבי העיר לפליטים. שיעור התמותה בקרב תושבי טבריה הגיע ליותר מ-10%, שיעור גבוה, אך נופל בהרבה משיעור התמותה בקרב המהגרים, שהיה גבוה מ-25%. חודשי הגלות שעברו על מגורשי יפו ותל-אביב בטבריה היו קשים ביותר, והם מצאו את ביטוים בעיתונות: "בתי הקברות בכפר-סבא ובטבריה וביתר מרכזי הגולים מלאים קרבנות הגרוש למאות ולאלפים. השבים – ברובם צללי בני אדם, צהובי פנים וצנומי גו, נושאי חותם ענויי גלותם וסבלו… כאורחים בלתי קרואים, צפויים לעלבון ולזלזול, נכפפו תחת סבל עשרים חודשי גלותם."[51]

 מקורות:

[1]זלמן ליבוביץ', מזכיר "ועד ההגירה" של גולי יפו בטבריה אצ"מ, J90/118, עמ' 89

[2]Matthew Smallman-Raynor and Andrew Cliff, War Epidemics. An Historical Geography of Infectious Diseases in Military Conflict and Civil Strife, 1850-2000 (Oxford 2004);

על מעבר הכולרה בין מחוזות בהודו על ידי החיילים הבריטים ראו  D. Arnold, Colonizing the Body – State Medicine and Epidemic Disease in Nineteenth-Century India (Berkeley: University of California press 1993), pp. 169-170

[3] י' ברגרט, "טבריה ואקלימה", הפועל הצעיר 41 (1914), עמ' 13-15.

[4] מ' אדרעי, "אלו שירותים שאין להם שיעור", בתוך: ע' אבישר (עורך), ספר טבריה, ירושלים 1973, עמ' 438-440.

[5] על גירוש יפו ראו בהרחבה ח' רם, הישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, ירושלים 1996, עמ' 291-301; על תפקיד העיתונות היהודית בעולם במניעת גירוש שאר יהודי הארץ ראו  מ' נאור, "תרומתה של תקשורת עוינת – כיצד סייעה העיתונות היהודית בעולם להצלת היישוב ב-1917", בתוך: י' בן-אריה (עורך),וזאת ליהודה מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, ירושלים 2003, עמ' 570-582.

[6] על פעולותיו של "ועד ההגירה" ראו נ' אפרתי, ממשבר לתקווה – היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), ירושלים תשנ"א, עמ' 284-330  (להלן אפרתי, ממשבר לתקווה).

[7] מ' דיזנגוף, עם תל-אביב בגולה, תל-אביב התרצ"א, עמ' 59-51. עוד על פעולותיו של מאיר דיזנגוף כראש "ועד ההגירה" ראו י' יערי-פולסקין, מ. דיזנגוף חייו ופעולותיו, תל-אביב תרפ"ו, עמ' 69- 104.

[8] לתיאור מקיף של חיי המגורשים בצפון הארץ ראו  ג' אלרואי, "גולים בארצם? פרשת מגורשי תל-אביב–יפו בגליל התחתון, 1917-1918", קתדרה, 120 (תשס"ו), עמ' 135-160, (להלן אלרואי, גולים).

[9] אצ"מ, J90/159.

[10] על מצבם הירוד של פליטי יפו ותל-אביב עם בואם לכפר-סבא והתחלואה שלהם בטיפוס בעת שהייתם ביישוב ראו ש' אנגל, כפר סבא – 70 שנה לייסוד כפר-סבא (תרס"ג), 80 שנה לגאולת אדמתה, כפר סבא תשל"ג, עמ' 112-114; ד' סקיבין, זכרונות איש כפר-סבא – יסוד כפר-סבא וקורותיה, ת"א תש"ז, עמ' 137.

[11] מ' הכהן בן-הלל, מלחמת העמים (יומן), ב', ירושלים 1985, עמ' 590. (להלן הכהן, מלחמת העמים).

[12]ד"ר איטה חיסין-גליבטר (1887-1966) נולדה ברוסיה, למדה רפואה בשוויץ והתמחתה ברפואת נשים. בשנות השלושים הקימה וניהלה מעבדה רפואית בתל-אביב (הפרטים מפי אסתר בראל, בתה של עליזה אדירי שעבדה שנים רבות במעבדתה של ד"ר חיסין-גליבטר).

[13] ביום ד' סיון תרע"ז (25/5/1917) היו מאושפזים במתחם 38 חולים, רובם חולי מלריה ומחלות מעיים, אצ"מ L265-2.

[14] "העתקת הדין והחשבון של הגב' ד"ר חיסין מיום א' יוני עד יום א' יולי תרע"ז" אצ"מ L265-3.

[15] ד"ר אריה פוחובסקי(1869-1965), רופא מנתח, למד בחרקוב עלה לארץ מרוסיה בשנת 1906, התגורר תחילה ברחובות ולאחר שנתיים עבר לתל-אביב.

[16] פרוטוקול מישיבת אסֵפת "ועד ההגירה" מיום ב' אלול תרע"ז (20.8.1917), אה"ע, IV-126-19.

[17] פרוטוקול מישיבת אספת "ועד ההגירה" כ"א סיון תרע"ז (11.6.1917), אה"ע, IV-126-19.

[18] "סקירה ודין וחשבון מסדור העזרה המדיצינית לגולי יפו הנמצאים בטבריה בחודש נובמבר 1917", אצ"מ, L2209.

[19] אצ"מ, J90/164, עמ' 126.

[20] שם.

[21] "על החולירע", אצ"מ J90/133.

[22] שם.

[23] א' פוחובסקי, "לשאלת מגפת החולירע בטבריה בחדשי תמוז-אב של השנה הנכחית", אצ"מ, L265-3.

[24] מכתב של מזכיר "ועד ההגירה" בטבריה לראש המשרד הארץ-ישראלי מיום 6 באוגוסט 1917, שם.

[25] א' פוחובסקי, "על אודות החולירע", דוח מיום 20 באוקטובר 1917, ראו אצ"מ J90/133.

[26] אצ"מ, L265-3.

[27] הכהן, מלחמת העמים, עמ' 693; שם, עמ' 699.

[28] אעת"א, חטיבה 1 תיק 106; ראו גם הכהן, מלחמת העמים, עמ' 717-716. בחודש זה התגלתה לשלטונות התורכיים פרשת הריגול של מחתרת ניל"י, והם פתחו בגל מעצרים ברחבי הארץ. בטבריה לבדה נעצרו 300 תושבים, ראו הכהן, מלחמת העמים, עמ' 723.

[29] שם, עמ' 734-732.

[30] אצ"מ L2209.

[31] א' פוחובסקי, "על אודות החולירע", 20 באוקטובר 1917, אצ"מ J90/133.

[32] מכתב של פוחובסקי ל"ועד ההגירה" מיום ב' חשון תרע"ח, אצ"מ J90/159.

[33] א' פוחובסקי, דין וחשבון על העזרה הרפואית בחודש נובמבר 1917, אצ"מ, L2209

[34] א' פוחובסקי, דין וחשבון על העזרה הרפואית בחודש דצמבר 1917, דוח מיום י"ז טבת תרע"ח (1/1/1918), אצ"מ, J90/139.

[35] העתקת הדין והחשבון של הגב' ד"ר חיסין מיום 1 יוני עד יום 1 יולי תרע"ז, אצ"מ L265-3.

[36] מפתחי התרכיב לכולרה שחיסנו בהודו העריכו שהוא יעיל למניעת הידבקות במחלה עד 14 חודש מזמן מתן החיסון, ראו: W. Simpson, "War and Cholera", The Lancet 185 (1915), pp. 741-746 .

[37] אצ"מ, J90/164.

[38] אצ"מ, J90/133.

[39] אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ' 303-302.

[40] אצ"מ J90/117, עמ' 127-126

[41] אצ"מ J90/164.

[42]W. Foege, "Plagues – perceptions of risk and social responses", Social Research 55 (1988), pp. 331-342.

[43]בערב חג הסוכות תרע"ח, בפתח-תקוה, ניסו כמה מתושבי המושבה למנוע מהמגורשים לשאוב מים מהבאר, ראו שלוש, פרשת, עמ' 239; על מצוקת הקליטה והעוינות במושבות השומרון ראו  אלרואי, גולים, עמ' 160-153.

[44] אצ"מ J90/164.

[45] מכתב ממזכיר "ועד ההגירה" בטבריה לד"ר טהון, מיום 26 ביולי 1917, אצ"מ L265-3.

[46] שם. כבר בשנת 1911, נעשה שימוש באותם מבנים כתחנת הסגר לתושבי עכו שנמלטו מעירם מוכת הכולרה לטבריה. זו הייתה הצעתו של הרב אבולעפיה לשכנם במתחם עדת הספרדים במקום, הצעה שהתקבלה על ידי הקאימקאם, ראו המוריה, ז' כסלו תרע"ב (28.1.1911).

[47] "דין וחשבון בנוגע להעזרה המדיצינית עבור חדש ספטמבר 1917", אצ"מ, L265-3.

[48] מכתב מליבוביץ, מזכיר "ועד ההגירה" בטבריה, לרב יונתן הורוויץ נציג הפקוא"מ בירושלים מיום 2 בנובמבר 1917, אצ"מ, L265-3.

[49] מתוך מכתב ל"ועד ההגירה המרכזי" בדמשק, אצ"מ, J90/232.

[50] אצ"מ, J90/164.

[51] הפועל הצעיר, 22 בנובמבר 1918, עמ' 12-11.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *