היום שאחרי

היום שאחרי – ספיחים מתקופת השלטון התורכי בארץ-ישראל
אלון גלילי
התורכים והיהודים
בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, היה ה"שער העליון" התורכי, במשך ארבע-מאות ושישים שנות שלטונו, הוגן וידידותי ליהודים. אחרי מאות שנות רדיפות יהודים ברחבי אירופה, ולאורך יובלות של גירושים ופרעות רוויות בדם, הייתה תורכיה קרן אור באפלה. 'מחמט הכובש', מכוננה ומקימה של תורכיה העוסמאנית הגדולה, פתח את שערי הממלכה לרווחה בפני היהודים המגורשים. בתקופתו ובחסותם של הבאים אחריו, שוקמו ונבנו מחדש ירושלים, טבריה וצפת. הקהילות היהודיות שחיו בהן פרחו ושגשגו, מהבחינה הכלכלית והרוחנית. חודשה הרבנות הראשית בירושלים, שוקמה קהילת יהודי טבריה, ובצפת נוסדה הקבלה היהודית וחודשה הסמיכה לרבנות. החקלאות היהודית שבה וכבשה לעצמה מקום כבוד בפיתוח תעשיית הסוכר, טווית המשי, והכנסת גידולים חקלאיים חדשים.
בזיכרוננו הקצר והבררני, נותרו משנות השלטון העוסמאני, ללא הצדקה, רק השנים הקשות ערב מלחמת העולם הראשונה, ובמהלכה.
הבה נבחן את מה שנותר לנו מ'העוסמענלה לתוראסה', סמלה של הסולטנות העוסמאנית.

החוק העוסמאני
הבסיס למערכת חיים תקינה, של כל חברת בני אדם, באשר היא, הוא החוק. החוק העוסמאני היה הבסיס לחיים תקינים ברחבי האימפריה במשך כל שנות קיומה, ואף מעבר להן. השלטון הבריטי השאיר אותו ואת שיטת המשפט העוסמאני על כנם, כמעט ללא שינוי, עדות לתבונה הגלומה בו. 'טביעת האצבעות' של החוק העוסמאני נותרה עד ימינו אלה בכל המערכות, אך יותר מכל היא ניכרת בחוקי המקרקעין. מחוקי המקרקעין העוסמאנים (ה-"הִיַרגוּגִ'י וה-"מֵגֵ'לֵה") נותרו ועברו למערכת החוקים שלנו מונחים והגדרות רבים, לדוגמה: טאבו, מולק, מירי, מאוקַפַה, מתרוּכּה , מאוּוָת, מושעָ, מַפרוּז, איקטע, רָכּבֵּה, מחלוּל, ג'יפטליק ועוד. כל אלה הם מושגי מקרקעין שרלבנטים עד היום במערכת המשפט הישראלית. עורכי דין ומשפטנים בקיאים בהם ומשתמשים בהם עד היום.

החלוקה המנהלית של הארץ
החלוקה המנהלית המרחבית של הארץ חופפת במידה רבה את זו העוסמאנית. ה'ולאיה', ובראשה ה'ואלי', הפכה לפלך, ה'סנג'וק', בראשות המותצָארף, הפך למחוז, והנאהיה, בראה עומד ה'מוּדיר', קיבלה את המונח תת-נפה. בתוך המסגרות הארגוניות הללו נפרסה מערכת דרכים, כבישים ומסילות ברזל. על תוואי הדרכים הקדומות נסללו במהלך השנים דרכים חדשות. מסילת ברזל ראשונה הונחה ב1882 מיפו לירושלים. בעקבותיה הונחה מסילה נוספת מדרעא, דרך עמקי הירדן, עמק חרוד, ועמק יזרעאל עד חיפה ("רכבת העמק"). בזמן מלחמת העולם הראשונה נסללה מסילה נוספת, שחצתה את הארץ מצפון לדרום. היא יצאה מעפולה דרך ג'נין, שכם, ואדי סראר, באר-שבע, ניצנה, בואך סיני, כשיעדיה הסופי היה תעלת סואץ. על פני דרכים ומסילות אלה הוקמו גשרים רבים, נבנו תחנות משמר ומבצרים, הוצבו נקודות מים למילוי קטרי הקיטור, ונבנו 'סיבילים' (מתקנים להשקיית אדם ובהמה. 'סיביל' – מזכיר את המונח שביל: מקום בו הוא מצוי שם הוא נשאר).
רבים ממפעלי הבנייה והסלילה העוסמאניים שרדו עד היום, ביניהם גדולים וידועים, כדוגמת חומות ירושלים ועכו, מגדל דוד, ה"מוֹסקובּיֵה"- בית המושל העוסמאני בנצרת, ומבנים קטנים יותר בעיר התחתית בחיפה, בשכם, בבאר-שבע ובמקומות רבים נוספים.

שפת הדיבור
מילים ומונחים תורכיים רבים נמצאים אצלנו בשימוש יומיומי. למשל המאכלים כשוֹרבּה, שישקבאב, פיסטוק, פינדיק והצ'אי. קָרָואן(שיירה), וקֵרוָאנסָראי (חאן שיירות), בזאר (שוּק), חמאם (בית מרחץ).
מונחים תורכיים המוכּרים בפי כל הם תוארי הכבוד: בֵּק, בֵּיי, בָּאשה, אפנדי. שמות צמחים בתורכית הם הבצִ'יצֵ'ק עִסכַּרי ('פרח החיילים') הוא החצב, אשר שימש כתכשיר לעצירת שטפי דם בעת פציעה. החמדל (אבטיח הפקועה) שממנו ניתן להפיק כינין נגד קדחת, ועוד.
נותרו עוד מהתקופה העוסמאנית ספרים כתובים וסיפורים בעל-פה, ההולכים ומתמעטים, וגם כלי נשק ותחמושת מסוגים שונים הנמצאים בידי אספנים.

באר-שבע וסביבותיה
באר-שבע נבנתה על-ידי העוסמאנים כעיר מחוז נוספת בארץ-ישראל לצורך שליטה וניהול האוכלוסייה הבדואית פורקת העול. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עלתה חשיבותה של העיר, הן כתחנת רכבת והן כקו הגנה קדמי אל מול הבריטים במתקדמים צפונה מסיני. העיר בוצרה והוקפה מערך הגנתי צפוף. על הגבעות המקיפות את העיר נחפרו חפירות הגנה רבות, ובאמצעותן ניתן עד היום לזהות את התוכנית הצבאית של מערך המוצבים: מוצבים כיתתיים, מחלקתיים ופלוגתיים ותעלות הקשר ביניהם. החפירות נחפרו במקצועיות והקפדה, ושרדו את שיני הזמן השוחקות. רוב החפירות בקו הביצורים התורכי מדרום מערב לבאר-שבע השתמרו, כמעט בשלמותם. לא כך בגזרות אחרות סביב לעיר.
למרבה הצער תוכניות הפיתוח העירוניות לא התייחסו אל החפירות כאל אתר ראוי לשימור, ובמשך השנים כיסו אותן השכונות שנבנו שם. המעט שנותר מהחפירות, המרוחקות יותר מהעיר המתפתחת מזרחה, נופל טרף לשיני הדחפורים של קרן קיימת לישראל, ולנגמ"שים של צבא ההגנה לישראל, ואין תקווה לתיקון המעוות הזה.
חשוב לשמר את התעלות הנותרות, כדי ללמוד ולהבין באמצעותן את מערך ההגנה בקרב על באר שבע. תעלות אלה הן אמצעי להמחשת מהלך הקרב החשוב הזה בתולדות המערכה על ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. בעקבות קרב זה נפרצה חזית ארץ-ישראל והוכרזה הצהרת בלפור. מהלך זה השפיע רבות על המאבק המדיני בראשית המפעל הציוני, וראוי לשמר את שרידיו בשטח, כחלק משימור המורשת של מלחמה זו.

חפירות הגנה תורכיות לצד נטיעות קק"ל ודרכים צה"ליות ממערב לבאר-שבע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *