פרח בשדה רוטשילד

פרח בשדה רוטשילד

יואב ניצן

במרכז האולם המרכזי של הקתדראלה הראשית של סקוטלנד, "סט ג'יל", מוצב שלט זיכרון לקצין בריטי שנפל במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. הקתדראלה עצמה נמצאת במרכז "המייל המלכותי" באדינבורו. השלט הוצב על ידי אביו של הנופל והוא המפואר מבין השלטים שהוצבו באולם. שם הוריו אינו מוזכר, אך סמל המשפחה מוצב במרומי השלט. סביר להניח שבני העם הסקוטי הבאים בשעריה של הכנסייה זיהו את האב גם אם שמו לא צוין.
New Picture (18)
קתדראלה סט ג'יל, אדינבורו

מהפרטים המצויים בשלט מתברר שהיה חבר פרלמנט (MP); חבר ממשלה (RIGHT HON) ועוטר באות ההצטיינות הצבאי השלישי בחשיבותו בצבא הבריטי (MC). עיון בתולדותיו של קצין זה מצביעות על כך שהיה קשור לאחדים מהאירועים המרכזיים בתולדות הארץ במלחמת העולם הראשונה.
שני אירועים חשובים אירעו ב 31 באוקטובר 1917: האחד – קבינט המלחמה הבריטי אישר את ההצעה בדבר מדיניותה של בריטניה בעניין פלשתינה. בהחלטה נקבע שממשלת הוד מלכותו תביט בעין יפה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה.
למעשה ההחלטה אושרה כבר בראשית אוקטובר, אך התעוררו חששות שפרסומה עלול לפגוע במרד הערבי נגד התורכים, שסוכנים בריטים פעלו ללבותו. חשש נוסף התעורר בעניין מידת התבונה לפרסם את ההודעה לאחר שני הכישלונות שנחל הצבא הבריטי בעזה. הרי אם יכשלו פעם נוספת לא יהיה ממש בהצהרה זו, שכן הארץ שייעדו לעם היהודי להקים בה את ביתו הלאומי אינה בידיהם. הקבינט החליט לשאול את מנהיג המפלגה הליברלית בפרלמנט, היהודי הרברט סמואל, מתי לדעתו ראוי לפרסמה, הוא המליץ להמתין עד שיושג הישג צבאי של ממש.
New Picture (23)
השלט לזכרו של קפטן ניל פרימרוז

האירוע השני היה "קרב עזה השלישי". לאחר ארבעה חודשים של הכנות, ב 31 באוקטובר בבוקר, תקפו שניים משלושת הקורפוסים של חיל המשלוח המצרי, את באר שבע ובשעות הערב השתלטו על העיירה.
הידיעות על כיבוש באר שבע ופריצת קו ההגנה הראשון של התורכים הכשירו את הפרסום. שר החוץ הבריטי ג'יימס בלפור חתם והודעה על כך נמסרה ב 2 בנובמבר ללורד רוטשילד. לימים כונתה הודעה זו "הצהרת בלפור". בעצה אחת עם לורד רוטשילד ועם המנהיגים הציוניים שפעלו להשגת ההצהרה, הוסכם שההודעה תפורסם לראשונה בשבועון היהודי רב המוניטין "ג'ואיש כרוניקל"; אך הגיליון של אותו שבוע הודפס כבר, ועקב כך נדחה הפרסום לגיליון הבא שהודפס ויצא לאור ב – 9 בחודש.
שנים רבות ציפה העם היהודי להצהרה כזו. הצהרה דומה ניתנה לו 2555 שנים קודם על ידי כורש. הציונות המדינית של הרצל כוונה כל כולה להשגת ההצהרה, שמשמעותה השגת "צ'רטר". לאחר הפרסום התכוונו הציונים באנגליה לקיים עצרת פומבית לציון גודל האירוע. נשכר אולם גדול בלונדון לשם כך. לורד רוטשילד אמור היה לשבת בראש העצרת. סגן שר החוץ הבריטי אמור היה לייצג את ממשלת בריטניה. דברי ברכה עמדו לשאת הרבנים הראשיים של בריטניה, חברי פרלמנט ואלו שנשאו בעיקר המעמסה של המאבק להשגת ההצהרה – חיים ווייצמן ונחום סוקולוב. נראה היה ששום כוח לא יוכל לגרום לדחיית העצרת לכבוד "הצהרת בלפור". אך העצרת נדחתה. הסיבה: אֶבֵל במשפחת רוטשילד.
ארבעה מבניה של משפחת רוטשילד שירתו בארץ ישראל. שניים מהם נפלו במהלכו של המבצע הצבאי המכונה "מרדף פלשת".
לאחר שכבשו את באר שבע ואת המתחמים העיקריים של בין באר שבע ועזה, סבו הכוחות הבריטים, בשבוע השני של חודש נובמבר על צירם והתקדמו לשפלה, כבשו את עזה ופיתחו התקפה לכיוון "תחנת הצומת" (נחל שורק), שבה חצתה מסילת הברזל מצפון הארץ לדרומה ולירושלים; באזור התחנה הקימו התורכים מרכז לוגיסטי גדול. לימים כונתה ההתקפה "מרדף פלשת". במהלכה השתלטו הכוחות הבריטיים על האזור שבין המורדות המערביים של הרי חברון, ועל עמק איילון בואכה לטרון. התורכים הנסוגים הקימו במהירות קו הגנה שנמתח מבית גוברין ועד לוד
New Picture (39)על גבעת מראר

ורמלה. ב 15 בנובמבר תקפה דיביזיית הרגלים הסקוטית 52 את הקו התורכי בקטרה [גדרה], קובייבה וזרנוקה [רחובות] ומראר [אנדרטת הצנחנים]. לאחר ניצול ההתקפה אמורים היו הכוחות לפרוץ לעקרון ולהשתלט על תחנת הצומת. הדיביזיה התקשתה לפרוץ את הקו בקובייבה, בזרנוקה ובמראר. דיביזיית הפרשים "יומינארי" חשה לסייע להם. שניים מגדודיה הסתערו על מראר. אחד משני הגדודים הללו היה "גדוד ההוסרים המלכותי בקינגהמשייר".
הפרשים של גדוד זה דהרו כ 3 ק"מ בשדה פתוח חשוף לאש מקלעים. סמג"ד הגדוד מייג'ר אוולין רוטשילד הסתער כשהוא רוכב על סוס המרוצים המפורסם "אולד מיו". הסוס נפגע בחזהו והמשיך לדהור כקילומטר כשדם פורץ מחזהו, והתמוטט. אוולין רוטשילד הושלך מאוכפו ונפצע. הוא הועבר למצרים, מת מפצעיו יומיים אחר כך ונקבר במצרים. אוולין היה בנו של אחד משלושת המנהלים של בנק רוטשילד בלונדון.
בן אחר של משפחת רוטשילד, ג'יימס, בנו של "הנדיב הידוע", התנדב בראשית המלחמה לשרת בצבא קנדה, שימש מתורגמן בבלגיה, נפצע בתאונת דרכים ופונה לבריטניה. ב-1918 צורף כנספח ל"ועד הצירים" – המשלחת היהודית בראשותו של חיים ווייצמן שהגיעה למצרים באפריל 1918 והמשיכה לארץ ישראל. בעת ששהו במצרים הסדיר ג'יימס את העברת ארונו של אוולין לארץ וקבורתו בבית קברות אזרחי, ולא כמקובל בבית קברות צבאי.
הלוויה נערכה ב 3.11.1919 בראשון לציון. שלושת הגדודים העבריים כונסו במושבה ושימשו משמר כבוד. כל מושבה הביאה עמה שקית מאדמתה וטמנה אותו בקבר המנוח.
"הצבי ישראל על במותיך חלל. איך נפל גיבור הגביר ר' אפרים בן הגביר ר' שלמה דה רוטשילד שחרף נפשו למות על מרומי שדה בארץ ישראל וייפול שדוד ביום קרב בסביבות אל-מוער ויהיה בעלות המנחה ותעל נשמתו… שר וגדול נפל היום בישראל…"
New Picture (40)המצבה והכיתוב על קברו של אוולין דה רוטשילד

ועד המושבה ראשון לציון טרח ועמל להקנות כבוד והדר ללוויה לבן משפחת "הנדיב" שנפל סמוך למושבתם והודיעו על מעשיהם למשפחת הנפטר. הדים לכך ניתן למצוא בפרוטוקול של ישיבת ועד המושבה דלהלן:
New Picture (47)פרוטוקול הישיבה של ועד המושבה ראשון לציון

בספרו "מסה ומעש" [162] מספר חיים ווייצמן על אמו של אוולין:
"טרחה וכתבה מכתב להסתדרות הציונית שבו היא אוסרת עלינו במפגיע 'לעשות מזה עניין', היינו שבנה מת במלחמה על שחרורה של ארץ ישראל! מעולם לא עלה בדעתנו לנצל לטובתנו את מותו של בנה, כה גדול היה פחדה בפני הציונות שהייתה רועדת למחשבה, שמא נגאל בה את דם בנה המת".
כך נקבר בן המשפחה האנטי ציונית במרום בית העלמין של המושבה שבה חוברה התקווה ועוצב הדגל הלאומי.
*
סמוך לתל גזר נערך הקרב האחרון ב"מרדף פלשת". בסיום הקרב נשמעה ירייה בודדת אחת, האחרונה ב"מרדף פלשת"; הדיה הדהדו בארץ, באימפריה הבריטית ובארצות הברית. על הקרב כתב הסופר הצבאי מסיי:
"בתשע בבוקר הושלמה ההשתלטות על המאחז החזק. הבריגאדה סבלה אבדות מועטות בלבד: שלושה קצינים ו-34 חיילים נהרגו ונפצעו [אבדות התורכים והגרמנים היו 400 הרוגים ו-350 שבויים]. מחיר זעום עבור ניצחון מרשים, שהושג הודות למנהיגות קרבית מעולה וכוחם של הפרשים המסתערים במהירות. לצערה של הבריגאדה ושל כל צבאו של אלנבי, אחד הקצינים שנהרגו באותו יום היה בן האצולה נייל פרימרוז, איש אמיץ ומנהיג צבאי, שזנח משרה נוחה כדי למלא את חובתו לפלוגה ולהוסרים. הוא היה חייל טוב וחביב על אנשיו, ונהרג כפי שכל פרש רוצה למות, נורה בראשו בעת שהוביל את פלוגתו בהסתערות. גופו מונח בגן המנזר הצרפתי ברמלה".
המקור: פילדמרשל א. פ. ויול, מסעי המלחמה בארץ ישראל
New Picture (49)מפת הקרב במראר

ב 11.12.1917 דיווח גנרל אלנבי למלך בריטניה על פריצת הקו באר שבע-עזה ועל מהלך הקרבות שהסתיימו בכיבוש יפו וירושלים. בתיאור הקרב בגזר כתב:
"עם ערב נשברה התנגדות האויב והוא נסוג. למחרת תפשנו את תחנת הצומת. תפשנו ציוד רכבות… בבוקר 15 בנובמבר לכדנו בפעולה מזהירה על ידי בריגאדה הרכובה 6 את רכס אבו שושא [גזר] על ידי הסתערות של רוכבים שלוותה בהתקפה רגלית. שם נהרג ניל פרימרוז. הוא נקבר ברמלה באדמות המנזר הלטיני".
הייתה זו אחת הפעמים הבודדות, ואולי היחידה, שגנרל אלנבי הזכיר בדיווחיו חלל שנפל בקרב.
ההודעה על פציעתו של קפטן פרימרוז הגיעה למפקדתו של אלנבי ומזכירו הצבאי של גנרל אלנבי, ליטננט קולונל לורד דלמני, יצא בדחיפות לבית החולים הצבאי ברמלה. הוא לא הספיק לראותו חי ולא נותר לו אלא להשתתף בטקס קבורתו.
בין מפקד החזית גנרל אלנבי לבין מזכירו הצבאי שררו יחסי אימון וידידות עוד מתקופת שירותם הצבאי בחזית המערב. ב 21 במאי 1917 עזב אלנבי את לונדון ועשרה ימים אחר כך קיבל את הפיקוד על חיל המשלוח המצרי. זמן קצר לאחר בואו העביר את מטהו מאל-עריש ל"אום כאלב" [אם הכלבים] הסמוכה לרפיח. כששב מסיורו הראשון "בשטח", ב 30 ביוני, המתינה לו הודעה מאשתו שבנם היחיד נהרג במלחמה. גנרל אלנבי, "השור", אדם סגור שהתקשה ליצור קשרים עם הסובבים אותו, הסתגר לאחר הידיעה עוד יותר. למעשה יצר קשר ידידות רק עם אדם אחד, צעיר ממנו ב 20 שנה ויותר, שלישו הצבאי הלורד דלמני, שבא עמו מהחזית במערב אירופה.
באותה עת שהגיעו אלנבי ולורד דלמני לארץ הגיע גם אחיו הצעיר של הלורד, קפטן ניל פרימרוז; הוא הצטרף ליחידת פרשים שפעלה במצרים מאז ראשית המלחמה.
לורד דלמני וניל פרימרוז הם הבנים של לורד רוזברי ושל חנה מבית רוטשילד. על אביהם, לורד רוזברי, מספרים שבבחרותו שאף להשיג שלוש מטרות: לזכות במקום הראשון במרוץ הסוסים "דרבי"; להתחתן עם כלה עשירה; ולכהן כראש ממשלת בריטניה. הוא השיג את שלושתם. סוסיו זכו שלוש פעמים בדרבי: ב 1894 זכה הסוס LADAS II; ב 1895 הסוס SIR VISTO וב 1905 הסוסCICERO . הוא נשא לאישה את חנה רוטשילד, הכלה העשירה ביותר בבריטניה באותה עת, וכיהן בשנים 1894 – 1895 כראש ממשלת בריטניה.
פרשת נישואיהם של אציל סקוטי נוצרי עם אישה יהודיה ששמרה על דתה הכתה גלים בציבור היהודי באנגליה ובקרב חוגי האצולה הבריטית. הם נישאו בשני טקסים – האחד אזרחי במשרד העירייה והשני דתי בכנסייה. הורי הכלה לא היו בין החיים ובטקס ליווה את הכלה ראש ממשלת בריטניה דאז בנימין ד'יזרעאלי. את חצר המלוכה ייצג הנסיך מוולס, לימים המלך אדוארד השביעי. לורד רוזברי כיבד את יהדותה של אשתו. כך לדוגמא נהג במוצאי יום כיפור להגיש למיטת אשתו ארוחה שלאחר הצום.
ב-1890, לאחר שתיים עשרה שנות נישואין, חנה נפטרה ונקברה בבית קברות יהודי בלונדון בטקס שנוהל על ידי הרב הראשי של סקוטלנד; לרבים מראשיה של בריטניה, שליוו אותה בדרכה האחרונה, הייתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שביקרו בבית קברות יהודי. לורד רוזברי הורה להלביש את ילדיו בבגדים שחורים. הוא עצמו כתב את מכתביו על נייר עם מסגרת שחורה. הוא לא נשא אישה שנית.
New Picture (74)נייר המכתבים של לורד רוזברי לאחר מות אשתו

משפחת רוטשילד שמרה על קשריה עם חנה לאחר נישואיה וגם עם ילדיה. בנם הצעיר ניל הוזמן על ידי לורד רוטשילד להיות נוכח בפגישתו עם תיאודור הרצל, שבא ללונדון כדי לדון עם הלורד בעניין פליטים יהודים ממזרח אירופה.
ניל נבחר ב 1910 לפרלמנט וכיהן בתפקידים שונים בסיעה הפרלמנטרית ובממשלה. אשר ליחסו לדת אמו – אין ספק שהיה נוצרי, אך חש קרבה עמוקה לדת היהודית, כפי שניתן להיווכח מנאומו בפרלמנט הבריטי על נוסח שבועת האמונים שאמור היה להישבע המלך ג'ורג' החמישי: חבר פרלמנט קתולי ואנטישמי דרש בנאומו ששבועת המלך תשונה כך שתדגיש את נאמנותו לא רק לדת האנגליקנית אלא גם לדת הקתולית. חבר הפרלמנט ניל פרימרוז קרא, לקול תשואות רמות של חברי הבית, שהוא גאה להיות יהודי, וכי דתו קדמה אלפי שנים לדת הקתולית ושבועתו של המלך צריכה להדגיש גם את נאמנותו לדת היהודית. בפרוץ המלחמה התגייס לצבא, לחם באירופה וזכה באות הצטיינות "צלב המלחמה". ב 1915 נקרא לחזור ללונדון למלא תפקיד של סגן שר החוץ.
עם פרוץ המלחמה הטילו הבריטים מצור ימי [בלוקאדה] על חופי הארץ שהכביד על היהודים, מפני שנמנע מהם לייצא את פרי ההדר ואת יינות כרמל מזרחי, שהיוו מקור הכנסה חשוב של המושבות, ולא ניתן היה לייבא מזון ולהעביר כספים של "כוללים" ושל מוסדות צדקה אחרים שעליהם התקיימו רבים מאנשי הישוב הישן. התעוררה סכנה של רעב בישוב. באנגליה ריכז הרב ראשי הספרדי ד"ר גסטר את פעולות הסיוע לישוב בארץ, ופנה לסגן שר החוץ וביקש להתיר העברת סיוע ליהודים בארץ ישראל. מילוי בקשה משמעו פריצת הבלוקאדה הימית והעברת אמצעים כספיים ולוגיסטיים לארץ אויב. הבריטים חשבו שתשובה חיובית מותנית בהסכמה של בנות בריתם איטליה וצרפת. להלן העתק המכתב החתום על ידי סגן שר החוץ המודיע לד"ר גסטר על אישור בקשתו:
New Picture (75)מכתבו של סגן שר החוץ הבריטי ניל פרימרוז

18.3.1915 – משרד החוץ
"ד"ר גסטר היקר
אני מאשר את מכתבך בעניין סיוע לנזקקים בפלשתינה.
העליתי ששלושת הממשלות הסכימו להעברה לפלשתינה אספקה המיועדת למטרה האמורה, בתנאי שיישלח לארץ ויחולק בפיקוח ישיר של הקונסוליה של ארצות הברית, ובתנאי שתובטח אי התערבות של הרשויות התורכיות.
בהקפדה על תנאים אלה לא תהיה כל התנגדות שתשלחו כסף וציוד בכל כמות שתרצו.
נייל פרימרוז.

תרגום מכתבו של סגן שר החוץ הבריטי ניל פרימרוז

לאחר קבלת האישור הגיעו ב 1914 לנמל יפו 14 האניות הידועות שהעבירו כסף ומזון וסייעו רבות להקל על מצוקת האוכלוסייה היהודית בארץ.
אין לתמוה שהידיעות על נפילתו בקרב של ניל פרימרוז עוררו תגובות רבות בעיתונות היהודית באותה עת. היו שראו בו ראוי לשמש הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ ישראל. בכתבה בעיתון יהודי אנגלי מ-1917 הובעה הדעה איך ראוי היה לכבד את קברו.
"מותו של כבוד ניל פרימרוז , שעורר צער כללי כל כך, היה מאורע שעליו התאבלו היהודים יותר מאשר כל חלק אחר של אוכלוסיית הקיסרות. שכן מלבד היותו בן ישראל מלידה, על פי אמו, היה הוא במידה רבה יהודי בנפשו. על כן דומה שמן הראוי שיהיו עצמותיו טמונות לא סתם בארץ ישראל אלא בבית עלמין יהודי. בית הקברות הקטן ברמלה בין יפו לירושלים, ישמש תמיד מוקד התעניינות וקברו של ניל פרימרוז שם יטופח כמקום קדוש בימי התחייה הלאומית היהודית על ידי היהדות החדשה שתישתל בארץ, ואשר למענו לחם ומת. הטמנתו בבית החיים עולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית, שהרי אמו, הליידי רוזברי, לא זנחה מעולם את דת עמה וצור מחצבתה, ולפי ההלכה היהודית יורש הבן את מורשת הלאום והדת של אמו."
ב 1981, ניסה פרופסור יוסף נדבה לאתר את קברו. אולי ניסה לבחון מה עלה בגורלה של ההמלצה לעשות את קברו סמל ליהדות המקימה את ביתה הלאומי. במחקרו מציין פרופ' נדבה שבשבועון היהודי THE JEWISH WORLD מ 19.12.1917- נכתב שמקום קבורתו בבית העלמין היהודי ברמלה. ה"טיימס" התייחס להודעה בעיתון היהודי והעמיד על דיוקו את מקום הקבורה: "מר פרימרוז נקבר בגינת המנזר הצרפתי ברמלה". לדעת נדבה כתבה זו יסודה גם הוא בטעות, שכן בחצר המנזר הצרפתי (הפרנציסקני) ברמלה אין כלל קברים. לעומת זאת הוא מצא בחצר הכנסייה הפרוטסטנטית כמה קברים, מהם שלא הוקמו עליהם מצבות, ולכן שיער שאחד מהם הוא קברו של פרימרוז.מן הראוי היה, סבר נדבה, לציין בבירור את מקום קבורתו של ניל פרימרוז ולהציב לו מזכרת זיכרון. הוא העיר שמוזר שלאחר המלחמה לא טרחה המשפחה לטפח את קברו ולהציב לו מצבה ברמלה.משתמע מדבריו של פרופ' נדבה, ש 65 שנה לאחר מותו של קפטן פרימרוז מקום קבורתו עלום.באחרונה אותר קברו בשורה 149 D בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. מותם של שניים מבני משפחת רוטשילד גרם לדחיית העצרת בלונדון לציון "הצהרת בלפור". שני הבנים שנפלו ב"מרדף פלשת" נקברו בארץ. בן המשפחה האנטי ציונית קבור במרומי בית הקברות

New Picture (76)
קברו של קפטן ניל פרימרוז בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

של מושבה ציונית ועל מצבתו כתוב "שר וגדול בישראל"; בנה הציוני של אותה משפחה, חבר ממשלת בריטניה בימי מלחמת העולם הראשונה, קבור תחת צלב, נשכח על ידי בני הארץ ורחוק מלבם.
שני בניה של משפחת רוטשילד שנטלו חלק במלחמה ונותרו בחיים עתידים להטביע את חותמם, האחד בסקוטלנד והשני בישראל. לורד דלמני , מזכירו הצבאי של פילדמרשל אלנבי, ירש לימים את תואר האצולה של את אביו והיה ללורד רוזברי VI. הוא מילא תפקידים ציבוריים שונים והבכיר שבהם היה שר בממשלתו השנייה של צ'רצ'יל לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא הוריש את תואר האצולה ואת אחוזת המשפחה ליד אדינבורו לבנו ניל, שהוא כיום לורד רוזברי VII.
ג'יימס, בנו של הברון אדמונד דה רוטשילד, כיהן אף הוא תקופה קצרה כשר בממשלתו של צ'רצ'יל. הוא הוריש קרן שמפירותיה מומנה הקמתם של בניין הכנסת, של בית המשפט העליון, בית האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

נסיים בציון אחד האירועים המעניינים שלעתים נקרים בתולדותיה של הארץ בימי המלחמה הגדולה: ניל פרימרוז [פרימרוז – פרח נפוץ בסקוטלנד] מבית רוטשילד נהרג בשדות גזר, בשטחים בבעלות הברון אדמונד דה רוטשילד, שרכש לפני המלחמה.

*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *