מאת: ערן תירוש
עיטור, ככל הנראה חלק מרתמת סוס, ועליו סמל יחידת היאומנרי של מחוז סטפורדשייר, נמצא באזור בית דגן בידי שרה חייקיס. על הפריט מופיע סמלו של הגדוד והמחוז – קשר סטפורדשייר ומעליו כתר המלוכה.
מקור העיטור ככל הנראה ברתמה טקסית מדגם מוקדם למלחמה, שהיה בשימוש במהלך המאה ה 19, מאחר והרתמות אשר שימשו את הרוכבים במהלך הלחימה בארץ היו פשוטות ונטולות עיטורים מסוג זה, שימש העיטור ככל הנראה לקישוט או כקמע בידי אחד מרוכבי היחידה.
יחידת היאומנרי של סטפורדשייר – וחלקם בלחימה בארץ ישראל
מקור השם 'יאומנרי' הוא מהמילה 'יאומן' – Yeoman, מונח מעט מורכב אשר משמעו השתנה לאורך הדורות. בגלגול הנפוץ והמוכר יותר, המונח 'יאומן' מתייחס לבעלי חוות קטנות, אשר נודעו בחריצותם ומכאן השימוש הקיים עד היום במונח 'יאומן' לתיאור עבודה הנעשית בחריצות וביסודיות. יאומנרי הוא השם שניתן ליחידות פרשים מחוזיות (לרבות מחוז סטפורדשייר) אשר הוקמו מקרב היאומן, החל משלהי המאה ה-18.
על-אף שהיאומן עצמם השתייכו למעמד הבינוני, קציני היאומנרי באו מקרב האצולה או בני המעמד הגבוה של המחוזות השונים. גדודי היאומנרי היוו את החלק הרכוב של 'קורפוס המתנדבים הבריטי', אשר הוקם כדי להוות כוח-עזר לצבא הבריטי למטרות הגנה על 'הטריטוריה', המולדת – האיים הבריטים – לנוכח החשש מפני פלישה צרפתית. בהמשך, שימשו היאומנרי מעת לעת ככוח-עזר במשימות שיטור במקומות שונים. במהלך מלחמות הבורים התנדבו חלק מהיאומנרי לשירות מעבר לים, ובכך הפכו ל-'יאומנרי אימפריאלי' (להבדיל מה-'טריטוריאלי'). לאחר מלחמות הבורים אוחדו יחידות המתנדבים הרגלים והרכובים בבריטניה למסגרת חדשה, 'הכוח הטריטוריאלי', היא המסגרת הארגונית בה פעלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
היאומנרי של סטפורדשייר (מחוז בצפון-מערב אנגליה) The Staffordshire Yeomanry הוקם ב-1794 וגלגוליה השונים של היחידה המשיכו להתקיים עד לאחרונה, ב 2021. גדוד 1/1 של היאומנרי של סטפורדשייר שירת במהלך מלחמת העולם ה-I בעיקר במזרח-התיכון – תחילה במדבר המערבי במצרים ומאוחר יותר במסגרת מסע-המלחמה של 'חיל המשלוח המצרי' (EEF) בחצי-האי סיני, ארץ-ישראל וסוריה. לאחר סיום המלחמה נותר הגדוד במזרח-התיכון, כחלק מכוח השיטור של צבא-הכיבוש בארץ-ישראל ובסוריה ושוחרר בהדרגה רק בשלהי 1919, למעלה משנה אחרי תום הלחימה.
מסע המלחמה של גדוד 1/1 סטפורדשייר בארץ-ישראל כלל שורה ארוכה של קרבות. תחילה, במסגרת 'הבריגאדה הרכובה 22' של 'דיביזיית היאומנרי הרכובה', השתתפו אנשי סטפורדשייר בקרבות עזה הראשון והשני; קרבות תל שריעה, מע'אר ורכס אבו-שושה; קרבות מעלה בית-חורון וקרבות בקעת הירדן. במהלך חודש אפריל 1918 נשלחו חלק ניכר מיחידות היאומנרי והרגלים ששהו בארץ-ישראל אל החזית המערבית בצרפת ואת מקומם תפסו יחידות הודיות. צבא אלנבי עבר תהליך 'הודיפיקציה' ואורגן מחדש. היאומנרי של סטפורדשייר, שנותרו בארץ, הפכו לחלק מ-'בריגאדת הפרשים 12', שהשתייכה לדיביזיה חדשה – 'דיביזיית הפרשים 4'. פרשי סטפורדשייר השתתפו בלכידת עפולה וביסן (בית-שאן) כשהם גומאים מרחק של כ-110 ק"מ ב-34 שעות – הישג כמעט בלתי-נתפס! מכאן המשיכו אל עבר דרעא, דמשק, בעל-בק וחומס. בתקופה זו, מגפת השפעת הספרדית הכתה קשות בכוחות וגדוד סטפורדשייר הצטמצם לכדי 75 לוחמים כשירים בלבד!
במהלך שירותם הארוך בארץ-ישראל, עברו פרשי סטפורדשייר מספר פעמים במרחב סמוך לבית-דגן, המקום בו נמצא הפריט המעניין על-ידי שרה חייקיס: לראשונה במהלך חודש נובמבר 1917, בדרכם אל מעלה בית-חורון ובדרכם חזרה משם. פעם נוספת בספטמבר 1918, עת נעו בחשאי, בלילות, מבקעת-הירדן אל עבר שטחי ההערכות בכרמי-הזיתים שסביב לוד ורמלה ופרדסי-התפוזים של שרונה, לקראת הפריצה צפונה במערכות מגידו. עם זאת, לא מן הנמנע שלוחם זה או אחר של גדוד סטפורדשייר הגיע אל אזור בית דגן בדרכו אל המרכזים הלוגיסטיים (ו/או רפואיים) הגדולים שהוקמו באזור, דוגמת צריפין, ביר סאלם ואחרים.
השארת תגובה