רכבת העמק

DSCN1971

גילויים חדשים לקראת יובל ה-100 לחנוכת המסילה מדמשק לחיפה

יהודה לבנוני

המאמר מבוסס על מחקר משותף עם יעקב שורר לקראת כתיבת ספר על "רכבת העמק": "מחמורו של הסולטן אל רכבת העמק". הספר ייצא לאור בתחילת 2006.

'רכבת המאמינים המוסלמיים' נהגתה ע"י תורכים, נבנתה בתכנון וניהול של גרמנים נוצרים, והיוותה גם מנוף להתיישבות יהודית בחיפה, בטבריה ובעמקים בתקופת הבריטים. קטע חיפה- צמח, שהיה חלק מהשלוחה דרעא-חיפה, חגג ב 2005 100 שנה לקיומו. חיפה הייתה מוצא הכרחי אל הים, כדי שיתאפשר שינוע חומרים וציוד להמשך בניית רשת המסילות בארץ, פיתוח הרכבת והפעלתה. הסעיף דרעא-חיפה של ה"רכבת החיג'זית", היה חלק אינטגרלי וריווחי של המסילה, ולא הוענק לו שם מיוחד. היהודים כינו את הקטע הזה באופן לא רשמי "רכבת העמק", אך אולי נכון יותר היה לכנותה: "רכבת העמקים", שכן התוואי שלה עבר בשולי עמק זבולון, בעמק יזרעאל, בעמק בית-שאן ובחלקו הצפוני של עמק הירדן. בין אנשי העמקים היא כונתה: "הרכבת", ובהסבירם לאחרים איך להגיע, השתמשו בכינוי "רכבת העמק" – שם שדבק, הונצח והפך מיתולוגי. הבדווים והערבים כינו אותה "ג'חש אל- סולטן" (חמורו של הסולטן). בתאריך 15.10.1905 בוצעה הנסיעה הראשונה בין חיפה לדמשק. במאה שנות קיומה פעלה הרכבת החיג'זית תחת 3 רשויות שלטון: הסולטנות העותמנית, המנדט הבריטי (והצרפתי), וזמן קצר גם תחת שלטון מדינת ישראל. בממלכת ירדן ובסוריה היא עדיין ממשיכה לפעול באופן חלקי. המחקר על המסילה ובוניה חשף גילויים חדשים בנושא החניות והתחנות של הרכבת בתקופות השונות, ושפך אור על נושאים לא ידועים, בעיקר בנושא בריכות המים לקטרים. הרכבת החיג'זית נועדה להקל על עולי הרגל המוסלמים, שחובה עליהם לעלות לרגל לערי הקודש מכה ומדינה, לפחות פעם אחת בחייהם. אך לרכבת היו גם יעדים נוספים, סמויים וגלויים. הרכבת קיצרה את קווי ההספקה ברחבי האימפריה העות'מנית, אפשרה העברה נוחה של כוחות צבא לצורכי תגבור, או יצירת אופציות צבאיות אחרות. הסעיף לחיפה נועד גם לאפשר יצוא סחורות, בעיקר תוצרת חקלאית, דוגמת חיטים מהחורן, באמצעות נמל ים-תיכוני.
בתחילת התכנון היו מחשבות להשתמש בנמל ביירות כנמל המוצא לים- התיכון, תוך שימוש במסילת הברזל הצרפתית דמשק – ביירות. בדיונים עלה גם שמה של עכו, אך מסיבות שונות נבחר לבסוף הישוב הקטן חיפה, ובכך נקבע גורלה להיות במהרה העיר הראשית באזור, ובעתיד הלא כל- כך רחוק, אחת משלוש הערים הגדולות במדינת ישראל. לכבוד הסעיף של הרכבת החיג'זית העתיד להבנות עד לחיפה, הוקמה במקום התחנה המיועדת (היום תחנת חיפה מזרח), אנדרטה מפוארת עשויה שיש.באנדרטה מונצחים קטר קיטור, סמל הרכבת החיג'זית, סמל הסולטנות העותמנית, ה'טוגרה' – חותמו הקליגרפי של הסולטן ושתי כתובות שוות תוכן, בתורכית ובערבית (בנות 7 שורות): "בשם אלוהים הרחמן והרחום, השבח לאל לבדו והתפילה והשלום על מי שלא קם נביא אחריו (הכוונה למוחמד) [בזה] שאדוננו ושליטנו אמיר המאמינים וח'ליף אדון הנשלחים (השליחים / הנביאים), סולטאן שתי היבשות ומלך שני הימים. הסולטאן בן הסולטאן, הסולטאן הכובש עבד אל חמיד ח'אן, בן הסולטאן הכובש עבד אל- מג'יד ח'אן, חיזק, תמך האלוהים מלכותו ויאריך חייו וימיו כאשר ציווה שתוקם (תבנה) מדמשק אל- שאם, מסילת ברזל שתקל על אומת מוחמד [תפילת האלוהים עליו] את העליה- לרגל לבית האלוהים והשפלת המצח על קבר שליח האלוהים [תפילת האלוהים עליו] אז פרסם את פקודתו העצומה, יתמיד האלוהים את שלטונו הנעלה, שתונח מסילת ברזל מן העיר חיפה שתגיע אל המסילה החמידית הח'יג'אזית. ועל כל מוסלם אשר עלה- לרגל לבית האלוהים וערך ביקור לקבר שליח האלוהים שיתחנן בהכנעה אל האלוהים, שיאמץ ויחזק את הח'ליפות שלו הגדולה ושישא את ידו הנשגבת מעל ראשי בני האדם.(נרשם / הוטבע בשנת 1319) כתב הדל (העני) מוחמד בן עומר אל ברביר [מחל לו האלוהים]" (חקוק במדליון שמאלי- תחתון של הכתובת) תורגם ע"י יצחק (איני) עבאדי, ותואם עם פרופ' בוטרוס אבו-מנה (חקוק בערבית בחזית הדרומית. נוסח זהה- בתורכית [עותמנית], חקוק בחזית הצפונית) שנת 1319 מחייב דיון והסבר:אם זו שנה היג'רית, אזי היא החלה ב- 20.5.1901. אם זו שנה מאלית (ספירת המיסים העותמנית), אזי היא החלה ב- 14.3.1903. אך מקובל שאם לא צוין הלוח לפיו נהוגה השנה, ו/או לא צוין חודש, שיצביע מהי הספירה, הרי השנה הינה היג'רית). באנדרטה חקוקה השנה ללא כל תוספת. כלומר, ע"פ החקוק, האנדרטה הוצבה ונחנכה בשנת 1901 ואולי בשנת 1903, בכל מקרה, שונה ומוקדם למה שהיה ידוע ונכתב עד כה. אך ע"פ העיתון הביירותי "ת'מראת אל- פונאן" מיולי 1905, עולה האפשרות שהאנדרטה פוסלה בתורכיה, הובאה ארצה, אולי בחלקים, והוצבה בחיפה בשנת 1905. גם בדמשק, בסמוך לתחנת המוצא של הקו הראשי, הוקמה אנדרטה מפוארת לכבודה של הרכבת החיג'זית. עבודת המחקר בנושא בעיצומה, עדיין לא ברור מתי נבנתה ונחנכה אנדרטה זו ומה חקוק עליה. מדליות תורכיות לרכבת החיג'זית "מדלית התורמים" : בחזית המדליה, במרכז, קטר קיטור (עיצובו מזכיר את הקטר החקוק באנדרטה בחיפה). סביב המדליה עיטור עלי זית. בחלק התחתון, מוטבעת השנה 1318 (ככל הנראה ע"פ ההיג'רה, שנה שהחלה ב- 1.5.1900). בחלק האחורי נכתב בתורכית עותמנית: "זוהי"מדלית התורמים", והיא חולקה כנראה, לתורמי הכסף שנענו לקריאת הסולטן לתרום להנחת מסילת הרכבת החיג'זית לעזרה למאמינים לקיים את מצוות החג' ולעלות לרגל למכה. בניגוד לכל הפרסומים הרבים, שהזכירו את המדליה וצרפו את תמונתה, חולקה המדליה לתורמים, עוד טרם הנחת המסילה. מדליה שנועדה לפטריוט שעשה למען מסילת הברזל החיג'זית החמידית". המדליה מופיעה בקטלוג של סילביה הפנר ובקטלוג התורכי של Nuri Pere. ככל הידוע, הוטבעה המדליה בזהב, בכסף ובארד והוענקה בהתאם לגובה התרומה, או חשיבות המעשה. "מדלית נסיון (?)": פני חזית המדליה דומים למדלית התורמים הנ"ל, אך ההטבעה שונה בעליל. השוני בולט בטוגרה של הסולטן, ובעלים סביב המדליה. והחשוב ביותר, הינו חוסר הטבעת השנה, במקום המיועד לכך בחלקה התחתון של המדליה (וגם לא בחלקה האחורי). בחלק האחורי מוטבע נוסח זהה ל"מדלית התורמים". מדליה זו לא מופיעה בקטלוגים. (מדלית כסף מסוג זה נתרמה ע"י אספן, למוזיאון המקומי הקטן, שמקים מר נחום לוי בתחנת "רכבת העמק" באלרואי, תחנה אותה שיפצו הוא וחבריו. האספן לא ידע על השוני בין מדליה זו ו"מדלית התורמים").
"מדלית מעאן" : בחזית המדליה נראה קטר דומה לזה המופיע ב"מדלית התורמים" , אך ענפי הזית אינם מופיעים סביבו. בחלק האחורי נכתב בתורכית עותמנית: "חמידיה, מסילת הרכבת החיג'זית, מעאן, פתיחת המשרד המקומי, מתנה, 1322" (ע"פ ההיג'רה, שנה שהחלה ב- 18.3.1904). ואכן תחנת הרכבת במען נחנכה ב- 1.9.1904 ככל הידוע הוטבעה גם מדליה זו בזהב, בכסף ובארד. צילום מדליה זו מופיע במאמרו של שמואל לחמן מחיפה, בביטאון "שקל" ובקטלוג התורכי של Nuri Pere.תרגום כיתוב המדליות – יצחק (איני) עבאדי. "מדליה מדינה": לאחרונה הגיע מידע, שבשנת 1908 (1326 להיג'רה), הוטבעה מדליה (דומה ל"מדלית מעאן") לרגל חנוכת הקו והגעת הרכבת לעיר הקדושה מדינה. המדליה לא מופיעה בפרסום כלשהו, אף לא בקטלוגים. יתכן ש"מדלית הניסיון", הוטבעה 'לשימוש כללי', לצורך הענקה באירועים חגיגיים שונים, במהלך 8 שנות הקמת המסילה. אם כך, צפוי היה שמדליה זו תהייה שכיחה יותר מהאחרות, ולא זה המצב (כאמור מדליה זו לא מופיעה בפרסומים ובקטלוגים). אך קיימת אפשרות שנייה, הנראית לי סבירה יותר, לפיה זו הטבעת ניסיון של "מדלית התורמים". אין בה את עורקי העלים, גם הקטר חסר קווים המופיעים ב"מדלית התורמים", וגם לא הטביעו את השנה, אולי מפני שעדיין לא החליטו עליה. במידה מסוימת, מפתיעה הטבעתה של "מדלית מעאן" לרגל הגעת מסילת הברזל לשם וחנוכת התחנה שם. מה ייחודה של מעאן שהוטבעה מדליה מיוחדת לכבודה? הרי היישוב החשוב בעבר-הירדן המזרחי בתחילת המאה הייתה זרקא. למה לרגל הגעת המסילה אליה לא הוטבעה מדליה? יתכן שהסיבה הינה ההגעה לאזור המקודש. לעומת זאת מובנת וסבירה הטבעת מדליה לרגל הגעת המסילה לעיר הקדושה מדינה ב- 1908, שהיא העיר השנייה בחשיבותה באיסלם אחרי למכה. פסי רכבת עם ברכה לסולטן וממנו מפתיעה ביותר הייתה מציאתם של שני חלקי פסי רכבת, שנוצקה עליהם ברכה לסולטן. הכיתוב בשניהם זהה, אך אין זו אותה תבנית יציקה. הכתב בולט, בתורכית (עותמנית): "מברכת (שפע) אדוננו, אמיר המאמינים, הסולטן עבד אל- חמיד ח'אן שני – חזק ותמך (בו אלוהים)"(תורגם ע"י איני עבאדי). הבעלים של שני הפסים הללו, אינם יודעים היכן הוצבו במקור, אך ברור שנלקחו מקטע חיפה- אל חמה (ואולי מהסעיפים לעכו או לג'נין ושכם).
מקורם יכול להיות גם במסילות העותמניות בדרום, לשם הועתקו פסים שפורקו מחלקים לא חיוניים של המסילה המקורית. בנושא זה רב הנסתר על הידוע: היכן נוצקו פסים אלו? האם ידוע על "פסי ברכה" כאלו באתרים אחרים של הרכבת החיג'זית, שם הוצבו במקור? היתכן שהוצבו בסיומו של קטע מסילה לקראת חנוכתו החגיגית? בהמשך, אותר קטע פס נוסף, שלישי, עם "ברכת הסולטן" יצוקה הפוך, כלפי מטה (כנראה טעות בהצבת תבנית היציקה). ליד הכתובת יצוק (בכיוון הנכון – כיוון הנחתו של הפס): 909.V.1 . האם זה התאריך בשנת 1909? השטח עליו בנוי ביתו הטמפלרי של קובי פליישמן, בבית- לחם הגלילית, היה שייך למהנדס הטמפלרי גוטליב שומכר, מתכנן התוואי הראשוני של הרכבת. מלבד השטח עצמו, שייכים היו לשומכר גם מספר מבני משק הבנויים באותה חלקה. שומכר מכר את המגרש למשפחת ואגנר, אשר בנתה את הבית בין השנים 1922 ל- 1924. קומתו השנייה של הבית, נסמכת על פסי רכבת, חלקם עם "ברכת הסולטן", זהה לברכה הנ"ל. על הפסים יצוקה שנת הייצור- 1907, בתוספת AHV. ישראלי שנסע, לפני מספר שנים, ברכבת החיג'זית הירדנית, טוען שראה שם פסים עם "ברכת הסולטן". אך אינו יודע להצביע על מיקום מדוייק ואין בידו צילום. בפרסום מ- יוני 2005 הוצג צילומו של חלק פס- רכבת ועליו קטע מ"ברכת הסולטן". הכותב מצא את חלק הפס באל- אולה שבערב- הסעודית, אחת מתחנות הרכבת החיג'זית צפונית למדינה. זהו לדעתו, שריד מפיצוץ הפסים במלה"ע הראשונה בידי אנשיו של לורנס איש- ערב. התעלומה עדיין רחוקה מפיתרון. פס רכבת נוסף, מעוקם, עם "ברכת הסולטן" (3 פעמים) נתגלה סמוך לתל שריעה, בזמן סיור של כנס העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה באוקטובר 2005. ידוע שחלק מהפסים בצפון פורקו לצורך בנית המסילות בדרום. פס זה הינו כנראה אחד מהם, שנלקח לשימוש משני נוסף, אולי למטרת בנייה סככה. הפס הועבר למוזיאון חברת החשמל המוקם בחוות חפציבה. תחנות וחניות לאורך מסלול רכבת העמק המחקר מצביע על תחנות וחניות רבות שהיו בתקופות השונות לאורך הקו, חלקן לנוסעים, חלקן תחנות תפעוליות ואחרות שלא פורסמו מסיבות לא ידועות:
חיפה (משנת 1937: חיפה מזרח): הגדולה והמפוארת בתחנות. בניין הטרמינל ומגדל השעון מעליו פוצצו ע"י האצ"ל ב- 1946.
פיצול ואדי רושמייה: *בוואדי רושמייה, הונחה שלוחה קצרה, כנראה עוד בתקופה התורכית, למחצבת אבן גיר.
ק"מ 4.5 – חוואסה/ בלד א- שיח/ קשר עכו וגם שלוחה למחצבה, קיימת מהתקופה התורכית.
תחנת נשר ושלוחות למפעל המלט תחנת יגור / נחלת-יעקב / כפר- חסידים.
פחות מק"מ בהמשך: שמאמייה, כנראה תחנה והתפצלות למחצבה עוד מהתקופה התורכית. דרך ג'נין / גשר- חרתייה/ גשר ג'אלמי/ צומת העמקים, כנראה תחנה תפעולית.
אלרואי אום אל- זינאת/ קרית חרושת: באותו מקום היו שתיהן, לא ברציפות. קרית חרושת מ- 1937. תקופה מסוימת, רכבות פועלים הגיעו מחיפה לקריית חרושת וחזרה.
תל א- שאמאם/ כפר- יהושע: תחנה גדולה.
כפר- ברוך: תחנה שהוסבה אח"כ לחנייה.
חניית דרך אל- מוג'ידל טאראבינאת/ גניגר: חנייה לא סדירה, יתכן ששימשה למילוי מים לקטרים.
פולה/ עפולה: מהגדולות בתחנות. ממנה יצאה הסתעפות לג'נין ושכם, שהוארכה בימי מלחמת העולם הראשונה לטול- כרם, באר-שבע וסיני.
חניית מרחביה: שימשה כנראה את הטייסת הגרמנית לפני מלה"ע הראשונה.
חניית זרעין תחנת עין- חרוד/ גבע: צריף התחנה נשרף ב- 1938, והוקם תחתו מבנה בטון קטן. שם התחנה הוסב ל"גבע", בעקבות העברת קיבוץ עין- חרוד לגבעת קומי.
תל-יוסף: קיבוץ תל-יוסף הקדים את עין- חרוד במעבר לגבעת קומי, ולכן התחנה החדשה לידו נקראת בשמו.
שאטה/ בית- השיטה: היום בתחומי בית הסוהר.
חניית השדה (שדה נחום) ביסאן/ בית- שאן: מהגדולות בתחנות, עם מבנים תורכים ומבנים בריטים.
חניית באשאטווה /בית- יוסף: השם באשאטווה נודע מרישומו כיעד על כרטיס רכבת שנמצא באקראי. באשאטווה ובית- יוסף לא התקיימו ברציפות. בסמוך: הגשר המשולש- גשר נחל יששכר. בהמשך צפונה: גשר בעל 5 קשתות – גשר נחל תבור.
ג'סר אל- מג'עמע/ גשר: תחנה גדולה שנהרסה כמעט כולה. הגשר עובר מעל הירדן והוא מהיפים בגשרים.
חניית הירדן/ תחנת נהריים: מהיפות שבתחנות הקטנות. כיום היא באי השלום, אליו ניתן להגיע ע"פ ההסכם עם ירדן.
חניית דלהמייה/ אשדות- יעקב/ מנחמיה: על תחנת מנחמיה נודע רק בעקבות פרסום עיתונאי על סגירתה.
חניית ארלוזורוב: סמוך לאפיקים. התחנה/ חנייה היחידה ששמה אינו גיאוגרפי.
חניית עמק- הירדן: ליד בית זרע.
סאמח/ צמח: תחנת גבול גדולה.

לסיום המסילה היא היום כבר בת 100, אך עדיין מסתירה חלק מסודות עברה, כצעירה קוקטית, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. חברו בה קסמו של המזרח, וצבעוניותם של נוסעיה בני כל הדתות והלאומים, שהתערבבו עם תרנגולות, כבשים, חמורים ופרות. מדעת או בלא תשומת לב, היא גרמה לגידולה המדהים של חיפה, ליוותה את תחילת ההתיישבות היהודית בעמקי הצפון, והיא אספקלריה למפעל הציוני כולו בארץ-ישראל. מרכזיות "רכבת העמק" בתחומי חיים רבים, יצרה מיתוסים, אגדות וסיפורים אינספור, מעבר לעצם מהותה – ככלי תחבורה. עצירתה והיעלמותה במלחמת העצמאות, הותירה נוסטלגיה אל תקופה שהייתה ואיננה עוד.

מתוך שיר "רכבת העמק" / ארנון רביב
יום אביב של ניסן
ובתכלת האוויר כה צלול,
בלי- עשן ורכבת העמק זוחלת,
כאן בעמק, לעבר בית- שאן… …
השנים על העמק הכבידו,
קול שקשוק רכבות – אט נדם.
הפסים נעקרו והחלידו,
גם אברהם, גם מחמוד – כבר אינם.
אך יבוא יום אביב וכפעם,
במסילה בין שדות ירוקים,
רכבות יחלפו שוב ברעם
שוב יחצו אל גבולות רחוקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *