גורם הקרקע והשפעתו על מהלכי הקרבות בדרום מישור החוף

מאת עזרא פימנטל ופרופ' אבי ששון

הספרות הצבאית שעוסקת במלחמות מתמקדת בהיבטים טקטיים של קרבות כגון תנועת כוחות, צורות ומהלכי קרב, פיקוד ושליטה, רוח קרב, וגם בהיבטים לוגיסטיים כגון חימוש, אספקה, ניידות וכו’. 

כל הגורמים האלה אכן משפיעים על תוצאות קרבות, אך פחות נכתב על גורם נוסף חשוב במיוחד: התשתית הפיזית, בשפה צבאית, ה'קרקע': התבליט (הטופוגרפיה) והתכסית (סוג הקרקע וכל מה שמכסה את פניה), הקטגוריות האלה עשויות לקבוע במידה רבה את תוצאות הקרב, והיסטוריונים וחוקרי מלחמות נדרשים להתייחס אליהם במסקנותיהם.
בעבודה זו נבחנו השפעות גורמי ה’קרקע’ על מהלכי הקרבות בתא שטח מוגדר שנבחר במישור החוף הדרומי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. עיון במפות הקרב של האזור מלמד שקווי החזית נדדו מדרום לצפון: מקו עזה – באר שבע בדרום עד קו תחנת הצומת – עיון קרא בצפון (מחלף עין הקורא), וזאת בארבעה שלבים, בהם נערכו התורכים הנסוגים תחת הלחץ הבריטי. הם בחרו בכל קטע את התוואים הגיאוגרפיים המתאימים ביותר להגנה ולבלימה של הבריטים (יתוארו בהמשך).
באמצעות לימוד מעמיק של מהלכי הקרבות בכל שלב, בסיורים ובעיון במפות, מנסה המאמר לשפוך אור חדש על הנושא.

שאלות המחקר

• מה היו השפעות גורמי הקרקע על מהלכי הקרבות במישור החוף הדרומי?
  (לדוגמה: עליונות טופוגרפית, תצפית וקווי ראיה, מכשולים קרקעיים ועוד).
• מה היו השיקולים הטקטיים של הפיקוד  הבריטי  בתכנון קרבות ההתקפה?
  (לדוגמה: גישה חזיתית, גישה אגפית, התקפה לילית או לאור היום ועוד).
• מה תהיה האפקטיביות של  אמצעי הלחימה המודרניים בשטחים מבותרים?
  (לדוגמה: בעֲבִירוּת הקרקע, בחציית הנחלים, במהירות התנועה, בעוצמת אש ועוד).
• האם היו קרבות אלה מנוסה ומרדף, או ניתוק מגע מֻשְׂכָּל ונסיגה הדרגתית מתוכננת מקו הגנה אחד למשנהו?

מתודולוגיה

במחקר זה אנו השתמשנו בשמות היישובים והאתרים, בערבית ולועזית, כפי שכונו באותה עת (עם תרגום לעברית בסוגרים) וכפי שהם מופיעים במקורות ההיסטוריים, על מנת לשמור על התאמה עם המקורות.
שטח המחקר נפרש בין קו עזה-באר-שבע בדרום, השיפולים המערביים של דרום הר חברון במזרח, וואדי סראר (נחל שורק) בצפון.
במרחב הזה, שבו נסוג הצבא התורכי בסתיו 1917, נבדקה השפעת הגורמים הקרקעיים על מערכי הקרקע ההגנתיים של התורכים (כגון ביצורים, מחפורות, ועמדות. הסבר בהמשך). נבדקה השפעתם על המהלכים הטקטיים של הבריטים התוקפים לאורך כל תוואי הנסיגה של התורכים. תוואי זה חולק לארבעה קטעים, כשכל קטע חופף בשטחו, פחות או יותר, את שטחיהם של אגני הניקוז של הנחלים הגדולים החוצים את המישור הדרומי: אגן ואדי עזה (שכולל את נחל בשור ונחל באר שבע), אגן ואדי שריעה (שכולל את נחל גרר ונחל שקמה), אגן ואדי ברקה (שכולל את נחל ברקאי ונחל לכיש), ואגן ואדי סראר-רובין (שכולל את נחל שורק). בכל קטע התורכים החזיקו  מעמד כמה ימים ולבסוף נסוגו לקטע צפוני יותר. במאמר זה נבחנו המאפיינים הקרקעיים של המהלכים הצבאיים משני צידי המתרס. הלחימה החלה ב-25 במרץ 1917 בקטע הדרומי בקרב עזה הראשון, והסתיימה בקטע הצפוני בקרב עיון קרא (ליד ראשון לציון) ב-16 בנובמבר 1917 (ראה מפה). בכל קטע התקיימו לפחות שני קרבות (לפעמים יותר). הקרבות היו בהתאמה: קרבות עזה ובאר שבע,  קרבות תל חווילפה ותל שריעה, קרבות תל סאפי וברקה, וקרבות מע'ר-ועיון קרא. כל הקרבות האלה נפתחו ביוזמת הבריטים שתקפו את התורכים שהתגוננו.
מחקר זה נוקט בגישה גאוגרפית-היסטורית העושה שימוש נרחב במקורות היסטוריים ובכלי מחקר גאוגרפיים צבאיים. במסגרת המחקר אנו נעזרנו במקורות ראשוניים הכוללים פקודות ותוכניות קרב, מסמכים וזיכרונות אישיים מאותה תקופה. כמו כן אנו נעזרנו במפות היסטוריות שנערכו תוך כדי הלחימה ולאחריה, בהן מצוינים ומתוארים קווי הלחימה והאתרים השונים. כיאה למחקר גאוגרפי-היסטורי,  ערכנו סיורים להכרת השטח בניסיון להבין את שיקולי מקבלי ההחלטות.
המחקר עוסק בקטגוריות גאוגרפיות וטקטיקות שונות במקומות שם התנהלו הקרבות הראשונים של הצבא הבריטי על אדמת ארץ-ישראל. נבדקו השטחים בארבע רצועות רוחב לפי אגני הניקוז, דרכן נסוגו התורכים אחרי כיבוש באר-שבע. הקטגוריות הגאוגרפיות שנבדקו הן: תבליט (טופוגרפיה וגיאומורפולוגיה), תכסית (יישובים, דרכים ומסילות, בארות מים) וצמחיה (משוכות צבר), כל קטגוריה מייצגת אלמנט שיכול להשפיע על תמרון צבאי.
הקטגוריות הטקטיות שנבדקו הן חמשת היסודות בתכנון כל פעולה צבאית: ידיעות (המודיעין על האויב), הקרקע (בזירת הלחימה), הכוונה (מטרות הלחימה), שיטה (דרך הפעולה-מבצעים), מנהלה (לוגיסטיקה והמערך תומך הלחימה) וקשר (תקשורת פנים וחוץ).
הקרבות נבחנו בנפרד על פי הקטגוריות האלה, בשני צידי המתרס, ובכך התקבלה תמונה שלמה ומאוזנת על האירועים.

גורם הקרקע במישור חוף יהודה (מישור פלשת)

גבולותיו של האזור הנחקר הם בדרום נחל שקמה ובצפון נהר הירקון, רוחבו הוא כ-27 ק"מ בדרום, והוא מצטמצם בצפון לכ-15 ק"מ.  הגבול המזרחי מוגדר בברור על ידי המגע בין סלעי הגיר של מורדות הרי יהודה בין נחל לכיש לראש העין עם סלעי המשקע הרבעוניים של השפלה במערב. בקצה הרצועה המערבית רצועת חולות עכשוויים לאורך החוף. רוחבה המירבי, מגיע לשבעה ק"מ ליד ראשון לציון, עם הפסקה ברציפות רק במקומות ספורים: בשפך נחל שקמה, בשפך נחל לכיש ובשפך נחל שורק. אמנם יש גם חולות באזור אשקלון, אך שם הם נתונים יותר להשפעת העיבוד החקלאי באזור כרמיה. כמו כן קיימת פרצה ברכס הכורכר בניצנים, ליד שפכו של נחל אבטח, שיש לראותה, כנראה, כשפכו המקורי של נחל לכיש. קו החוף שם מלווה מתלולים, ותפוצת החולות קטנה יותר. גובה החוליות נע בין 25 ל-5 מ'. רכסי הכורכר בדרומה של פלשת פחות רגולאריים מאשר בצפונה. האופי הפיסיוגרפי הזה נגרם הן על ידי אספקת חול הים במשך הרבעון (מרובה יחסית יותר בצפון מישור החוף), והן על ידי תוספת משקעים איאוליים (רוח), הממשיכים  את המשקעים הלסיים של צפון הנגב. למבנים הטקטוניים הבונים את את חלקו המערבי של מישור חוף פלשת יש השפעה על הפיסיאוגראפיה שלו. מקורותיו של נחל לכיש הם במורדותיו המערביים של הר חברון, והוא נשפך לים התיכון בחוף העיר אשדוד, בין גבעת יונה לנמל אשדוד. אגן ההיקוות של הנחל  משתרע על שטח של כ-1020 קמ"ר ואורכו כ-70 ק"מ. כ-450 קמ"ר משטח אגן הניקוז הוא באזור הר חברון, ובשיפוליו 320 קמ"ר. בחלקו המערבי של הנחל, לאחר התמזגותו עם ערוץ נחל האלה, ובסמוך לרצועת החולות, נבנה גשר על שם העיר הסמוכה לו מדרום, ‘גשר אשדוד’ (או בערבית ג'סר איסדוד, Jisr Esdud). הוא ידוע כיום בשמו ‘גשר עד הלום’ (נ.צ. 1187.1324). גשר זה היווה לאורך ההיסטוריה מעבר הכרחי חשוב על התוואי ההיסטורי של ‘דרך הים’, הדרך שקישרה את סוריה עם מצרים.

רקע היסטורי-צבאי

הצבא התורכי במגננה

מלחמת העולם הראשונה פרצה ביוני 1914 כאשר גרמניה פלשה לצרפת. בעקבות בריתות הגנה בין המעצמות האירופאיות הן נחלצו לעזרתה, ויצרו את ברית מעצמות ההסכמה: צרפת בריטניה, רוסיה ואיטליה, ובסוף המלחמה הצטרפה גם ארצות הברית. מנגד לצד גרמניה הצטרפו האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית, ויצרו את ברית 'מדינות הציר' (ויול 1950, 19-16). ארץ-ישראל הייתה מזה 400 שנה תחת שלטון עות'מאני, ומשום כך הייתה בהכרח תחת שלטון תורכי. בנובמבר 1914 הכריזה תורכיה על כניסתה למלחמה לצד גרמניה, תמורת חימוש והדרכת צבאה, והפיכתו לצבא מודרני (קרסנשטיין 2002, 289-287).
היעד האסטרטגי הראשון שעמד לנגד עיניהן של 'מדינות הציר' היה חסימת תעלת סואץ. לשם כך הן הקימו בסיס קדמי בארץ-ישראל, שממנו תכננו לצאת עם מסילת ברזל שתסיע את צבאן עמוק לתוככי סיני, ובהמשך עד לתעלה, שהייתה 'צינור החמצן' של הבריטים ממושבותיהם במזרח. התוכנית נבלמה על ידי הבריטים, אשר בתגובה חצו את התעלה מזרחה, והתקדמו בעקבות התורכים הנסוגים בצפון סיני עד ארץ-ישראל. לנוכח זאת הצבא התורכי נערך למגננה על דרום הארץ בקו עזה-באר שבע. קו ההגנה הזה החזיק מעמד קרוב לשנה. רק אחרי שני ניסיונות כושלים לכבוש את עזה, הבריטים הצליחו בניסיון השלישי, לפרוץ אותו ממזרח דרך באר-שבע. אבל בניגוד לציפיות הבריטים, התורכים לא נשברו, לא ברחו ולא נפוצו לכל עבר, כי אם ניתקו מגע באופן מסודר ומדורג בטקטיקה של 'רגל על הקרקע ורגל באוויר', ונערכו בקו הגנה חדש. קו זה עבר כ-25 ק"מ צפונה מהקו הראשון, בין דהריה, על שיפולי הר חברון במזרח, עד לדיר-סנייד שעל חוף הים התיכון במערב. אך בלחץ הבריטים גם את הקו הזה נאלצו התורכים לנטוש, וכעבור 10 ימים נוספים הם נסוגו גם משם, ונערכו בקו שלישי עוד 32 ק"מ צפונה משם, בין תל א-סאפי (תל צפית) במזרח, אל הכפר איסדוד (אשדוד) במערב, לא רחוק משפת הים. הלחץ הבריטי לא פסק וכעבור מספר ימים  גם מהקו הזה התקפלו אל קו רביעי שעבר מתחנת הצומת במזרח דרך תל אבו שושה ומע’ר, עד עיון קרא ליד נבי רובין (קרוב לראשון לציון). גם הפעם הם לא ברחו אלא נסוגו באותה טקטיקה של 'רגל על קרקע ורגל באוויר'. אחרי שהם הובסו שם הם נסוגו לכיוון יפו.

במערכות צבאיות רבות בהיסטוריה, ובתוך כך גם בעת החדשה, היה שלב החצייה של מישור החוף הדרומי בגזרה שבין עזה ויפו ('מישור חוף יהודה' או 'מישור פלשת') מהלך מהיר בדרך כלל. במלחמת העולם הראשונה כונה שלב זה 'מרדף פלשת' ללמדך עד כמה היה מהיר שלב זה ועד כמה, לכאורה,  היה נטול מכשולים, מגבלות ועכבות. אולם בחינת מהלכי קרבות באזור על רקע הטופוגרפיה והתנאים הפיזיים של הסביבה מלמדים עד כמה פרטי נוף השפיעו על מהלכם של הקרבות.

הצבא הבריטי במתקפה

אחרי חצי שנה של קרבות קשים בחצי האי גליפולי שבתורכיה, נסוגו הבריטים המובסים למצרים ובדצמבר 1915 נערכו שם להגנה על תעלת סואץ המאוימת. כעבור כחצי שנה של אסטרטגיה הגנתית במצרים החליטו הבריטים לחצות את התעלה מזרחה ולתקוף את הכוח התורכי המאיים בסיני. פעולה זו צלחה, ובעקבותיה הם כבשו את צפון סיני ותוך חמישה חודשים הגיעו לגבול הבין לאומי בין מצרים וארץ-ישראל. כאן החליטו הבריטים לנצל הצלחה, להמשיך ולתקוף על ‘דרך הים’ ההיסטורית היוצאת ממצרים, דרך ארץ-ישראל, וסוריה ולאיים על תורכיה מעורפה. הקרב החשוב הראשון שלהם על אדמת ארץ-ישראל היה על עזה. בקרב זה הם נחלו מפלה, וכך גם בקרב השני שבועיים מאוחר יותר. רק בניסיון השלישי, אחרי חצי שנה של הפוגה והתארגנות מחדש הבריטים פתחו בתמרון אגפי במדבר, כבשו את באר-שבע, המשיכו לעזה וכבשו אותה ממזרח. מכאן הבריטים ובני בריתם התקדמו צפונה כשהם גוברים על התורכים בקרבות על קווי ההגנה שהם ייצבו תוך כדי הנסיגה. הקו הראשון היה כפי שצויין באר-שבע-עזה. הקו השני היה תל חווילפה – דיר סניד, הקו השלישי תל א-ספי – אשדוד(איסדוד) והקו הרביעי תחנת הצומת (ואסי סראר) – עיון קרא (ראשון לציון) (פימנטל ופדר 2023, פון קרסנשטיין 2002, 289-287), אך בכך לא תמה המערכה על ארץ-ישראל אלא רק התחילה.

שלבי נסיגת התורכים

לפי קטעים ותאריכים

קטע ראשון: אגן ואדי עזה-ואדי סבע (נחל בשור-ונחל באר שבע) –  25 במרץ-31 באוקטובר                

הקרקע 

קטע זה פרוס בכיוון כללי צפון-מערב – דרום-מזרח, פחות או יותר במקביל לדרך עזה – באר שבע. ממערב למזרח קטע זה מאופיין בדיונה חולית פריכה, קשה לתנועת אדם ובהמה. רוחבה כ-2-3 ק"מ, והיא מכוסה צמחיית חוף, בתה דלילה וספורדית שאינה מהווה מכשול. בהמשך מזרחה הקרקע מתרוממת בהדרגה על רכס הכורכר החופי, עד לגובה 60 מ’ מעפה"י בגבעת עלי מונטאר. קטע זה הוא שטח בנוי בצפיפות ובין הבניינים נפרסות משוכות צבר סבוכות, המהוות מכשול למעבר אדם ובהמה. כ-1 ק"מ מזרחה משם רכס הכורכר השני ובו ‘גבעת הטנק’ (‘גבעת המאגר’), 125 מ’ מעפה"י. הלאה מזרחה מוצב גבעת א-טאונה (גבעת-אטון, 125מ’ מעפה"י) ובהמשך תל אבו-הוריירה (תל הרור, 130 מ’ מעפה"י). עוד מזרחה ממנו מערך חפירות, תעלות ועמדות של 'מתחם רושדי' (היום היישובים ברוש, תדהר ותאשור), ובהמשכו ‘מתחם קאוקה’ (היום מתחם ‘מגדה’, 135 מ' מעפה"י), שנמשך עד אזור משמר הנגב דהיום. ‘הבריח’ המזרחי  של הקו היא העיירה ביר א-סבע (באר-שבע) ומוצב החוץ שלה תל א-סבע (תל באר-שבע 305 מ’ מעפה"י).
פני השטח של הקו הראשון ברובום מישוריים עד גליים, מתרוממים במתינות לכיוון מזרח, וללא מכשולים טופוגרפיים של ממש. את הקו חוצים ערוצים קטנים רבים ומספר נחלים: ואדי אל מוחמדיה (נחל חנון) במערב, ואדי פוהאיטיס (נחל סעד), ואדי בהא (נחל בהו), ואדי שריעה (נחל גרר), נחל שמריה, נחל פטיש, ואדי אום באראקוטי (נחל סוללים) ונחל עשן.

סקירה טקטית

הצבא התורכי

אחרי כישלונם לכבוש את תעלת סואץ לא עמדו התורכים בפני האופנסיבה הבריטית להרחקתם משם. בכוח של ארמיה אחת (Egypt Expsditionary Force -E.E.F) הבריטים נכנסו לסיני, הביסו את התורכים בארבעה קרבות: רומני, ביר אל עבד, מגדבה ורפיח, ונערכו למגננה בקו עזה-באר שבע, תוך ניצול אלמנטים טופוגרפיים שהקנו להם תצפית ושליטה: התלים עלי מונטאר, גבעת הטנק, תל הרור, מגדה ותל א-סבע עליהם התורכים פרסו את הארמיה השמינית, שכללה שלושה קורפוסים: III ,XX, ו- XXI, מאורגנים בשש דיביזיות, בהתאמה ממערב למזרח: דיב' 3 רגלית, דיב' 54, דיב' 26, דיב' 24, דיב' 26 ודיב' 3 רכובה. רוב הכוח התורכי התבסס על התלים, וביניהם מתחמים חפורים שמנעו הסתננות.

הצבא הבריטי

מולם נערכו הבריטים בשבע דיביזיות מאורגנות בשלושה קורפוסים, שלוש דיב' כל אחד: קורפוס XXI דיב' 52, דיב' 54, ודיב' 75, הקורפוס ה-XX כלל את דיב’ 60, דיב' 10, ודיב' 74, והקורפוס המדברי הרכוב עם דיב' אנז”ק, הדיב' האוסטרלית הרכובה, בנוסף דיב' עצמאית ה'יאומנרי' ועוד בריגדת יאומנרי אחת, ה-5. פעמיים תקפו הבריטים חזיתית את עזה וכשלו. בפעם השלישית הם תקפו, כאמור לעיל באיגוף מדברי עמוק, וכבשו את באר-שבע. בהמשך הם 'קיפלו' את כל הקו התורכי ממזרח כולל את עזה עם הקורפוס ה-XXI ממערב. בכך הם השלימו את כיבוש הקו הראשון.

הקטע השני: אגן ואדיות שריעה וחסי (נחלים גרר – שקמה) – 1-8 בנובמבר

הקרקע

בראייה גיאוגרפית כוללת קטע זה הינו המגוון ביותר מבין קווי ההגנה התורכיים בדרום הארץ. משיפולי הר חברון במזרח, דרך גבעות  השפלה הגבוהה, מישור החוף ועד רכסי הדיונות שעל חוף הים התיכון. לאורכו פזורים תלים ארכיאולוגים רבים: תל חווילפה,(חליף), תל אבו חוף, תל נג'ילה, תל שריעה, תל מלחה, תל קונטרה (קשת) ותל חסי. היישוב דהריה (636 מ' מעפה"י) בראש המורדות הדרומיים של רכס הרי חברון, הוא הבריח המזרחי של הקו השני. הוא חוצה שיפוע של קרוב ל-400 מ' מהפסגה בראס אל נקב (אשכולות 592 מ' מעפה"י) לבקעת יבל, זהו מעלה המאתגר את כל הבאים מבאר-שבע לכיוון ירושלים. מערבה משם תל חווילפה (תל חליף, 480 מ' מעפה"י), שעל רכס גבעות להב. כק"מ וחצי מערבה משם תל אבו חוף (479 מ' מעפה"י), שלוחה סלעית של רכס גבעות להב ותל ארכיאולוגי. כ-18 ק"מ מערבה משם, על גדת נחל גרר (ואדי שריעה) תל שריעה (תל שרע, 169 מ' מעפה"י) ולרגליו בנחל נביעות מים. ואדי אל-חסי (נחל שקמה) שמקורותיו נמצאים בהרי יהודה, נשפך לים בערך במקביל לואדי עזה, ו-7 מייל צפונית משם. זהו אחרון מקורות המים הגדולים לאורך החוף בדרום הארץ המתואר כ'ואדי' (נחל אכזב, המחזיק מעט מים מתחת פני השטח, אבל במקומות רבים גם בבריכות גדולות מעל פני השטח) ולא 'נהר', שפירושו בערבית נחל איתן שזורם כל ימות השנה. אך בכל עונות השנה משני צדדיו משתרעות דיונות חול, בין שלושה לארבעה קילומטרים פנימה. בגדה הימנית (הצפונית) נמצא הכפר הקטן Herbie (היום כרמיה) עם חורשות וגידולים עד קילומטר מחוף הים. שלושה או ארבעה קילומטרים צפונית לואדי אזור דיונות החול מצטמצם למרחק קצר, שם האדמה טובה לכיוון הים וזורעים שם ירקות, ויש שם כמה כפרים קרובים לחוף על הגדה הצפונית של הואדי, הן בדיונות והן בתוך חלקות העיבוד. כל המרחב הזה הוא לרוב מישורי שטוח, ומיעטו גלי, שהנחלים שקמה, גרר, פורה, תלה, צקלג וערוציהם חוצים אותו. רובו שטח חקלאי מעובד. הבריח המערבי של הקו הוא 'גבעת הנקניק', דיונה חולית הצמודה לשפת הים (כיום אזור נתיב העשרה – יד מרדכי).
היישובים בקטע הם דוויימה (שקף), הוג', סימסים (גברעם), בורייר (ברור חיל), נג'ד (אור הנר), הרביה (כרמיה), מג'דל (אשקלון), חממה (אשקלון צפון), בית חנון, בית להיה, ג'בליה, דיר סוניד, ועוד. הנחלים המנקזים את האזור הזה הם: ואדי אל חליל (נחל חברון), נחל סנסנה, ואדי מולחה (נחל שקמה העילי), ואדי ג'ממה (נחל דורות), ואדי חסי (המשך נחל שקמה).

סקירה טקטית

תנועת הכוחות התורכיים 7-9 בנובמבר

הדיביזיות ה-16, 26 ו-27 שנסוגו מביר א-סבע התבצרו על תל חווילפה, 15 ק"מ צפונה משם, תל השולט על בקעת יבל ומסביבו מספר בארות. הם התכוננו לקרב בלימה נגד הכוחות הבריטיים שכבשו יום קודם את ביר א-סבע ויצאו משם לכיוון ירושלים. בעקבות הלחץ הבריטי הכבד שלח גנרל קרס פון קרסנשטיין, מפקד הארמיה השמינית, את הדיביזיה המובחרת התורכית ה-19, אבל זה לא עזר ואחרי קרב קשה התל נפל לידי הבריטים ב-6 בנובמבר (Falls 1930, 103). באותו יום יצאה לדרך גם ההתקפה הבריטית השלישית על העיר עזה. הדיביזיות התורכיות 3 , 53 ו-54 נסוגו משם כמעט ללא התנגדות צפונה לכיוון ואדי חסי (נחל שקמה), חצו אותו ליד הכפר דיר סניד, והתבצרו על רכס הדיונות החופי.
בעקבותיהן התקדמה הדיביזיה הסקוטית 52 במטרה לכתר אותן, ולהוציא אותן מכשירות. אולם התורכים נלחמו באומץ לב ונחישות רבה, ולא נכנעו. הסקוטים כשלו פעם אחר פעם בניסיון להכניע אותן ולפרוץ אל הדרך צפונה. רק בניסיון הרביעי של קרב פנים אל פנים עיקש התורכים נסוגו מעמדותיהם ואפשרו לסקוטים לנוע צפונה (חוסני חוסיין, ‘יילדרים’ חלק 3, פרק 5).
ההתקפה של דיביזיה 60 הבריטית על תל שריעה לא תוכננה כהפתעה, היות והארטילריה לא הופעלה ולא הצליחה להפתיע לחלוטין את האויב. לפי עדותו של מוחמד עריף, ראש המטה של הקורפוס התורכי ה-XX, בשומעו שדיביזיית האנז"ק פרצה את הקו והגיעה עד חר' אום אמיאדט (על יד ניר צבי), הוא פקד על מפקד הארמיה השביעית פאוזי פאשה להעביר את דיביזיה 19, שקודם הייתה תחת פיקוד קורפוס III, אל פיקוד הקורפוס ה-XX, ולהתכונן לנסיגה. בסביבות 01:30 פלקנהיין שלח פקודה לקולונל עלי פואד מפקד הקורפוס ה-XX לסגת לאורך מסילת הברזל במרחק מייל אחד מזרחה ממנה. אך זה היה בלתי אפשרי, היות ודיביזיית האנז"ק הרכובה שלטה על האזור הזה אליו נצטוותה לסגת. בבוקר ה-8 בנובמבר הקשר עם הקורפוס ה-XX אבד. הוא התגלה אחר הצהריים רחוק מערבה  מהמסילה, במרחק גדול מכוחותיו בגבעות, שנסוגו אף הם לאזור של דוויימה (אמציה). נסיגתם התאפשרה רק הודות לצעידתה של הדיביזיה 53 הוולשית מכיוון דרום מערב, כפי שהוסבר, בעקבות התקדמותם של הכוחות הבריטים הרכובים. כדי לפנות עכשיו לכיוון הכנף הימנית התורכית על החוף חלק מהכוחות התורכיים שנסוגו מביר א-סבע התבצרו על תל שריעה, שלידו תחנת רכבת עם מערומי תחמושת ונביעות מים בוואדי שריעה (נחל גרר) שעובר לרגליו.           

תנועת הכוחות הבריטיים ב 6-9 בנובמבר

במהלך הכיבוש הבריטי של ביר א-סבע, נשלחה בריגדת הפ.ק.א. (פרשים קלים אוסטרלים) השנייה לאזור ביר סקאטי (באר שוקת) על דרך חברון במטרה לבצע חסימה לתגבורת תורכית מצפון ולכוחות נסוגים מהעיר. בהמשך יצאו סיירי הבריגדה לתצפית צפונה מראס אל נקב (אשכולות) על תוואי הדרך לכיוון ירושלים. הם דיווחו לאחור לגנרל שובל על שתי דרכים: דרך חברון התלולה ודרך בקעת יבל המישורית. גנרל שובל, שהעדיף את החלופה השנייה, שלח לשם כח חלוץ מדיביזיה הוולשית 53, שהגיע כעבור זמן, אבל נתקל באש חזקה מתל חווילפה שחלש על הבקעה ושם הוא נעצר. בהמשך דווח לו על כוחות תורכיים על התל. התפתח שם קרב קשה, אליו נשלחו תגבורות בזו אחר זו: מדיביזיה 74, מדיביזיה יאומנרי ומהדיביזיה האוסטרלית הרכובה. הקרב נמשך חמישה ימים, עד שב-6 בנובמבר נסוגו התורכים מהתל ופנו צפונה להיערך בקו הגנה חדש (Falls 1930, 103).

הקרבות בתל שריעה, בקאוקה  ובהוג'

את התל תקפו הדיוויזיות 60 הלונדונית והאירית ה-10 בליל ה-6 בנובמבר. התנהל שם קרב קשה שהוכרע לפנות בוקר בעזרת תגבורת של בריגדת פ.ק.א. ה-4 בכוונה לכתר את התורכים הנסוגים התקדם הכוח הבריטי משם מערבה אל עבר ג'ממה (רוחמה) להשקות מהבאר במקום את הסוסים. במקביל דרומית משם בריגדה של הדיוויזיה ה-10 התקרבה למערך החפירות של קאוקה עד למרחק מספיק לשם חיפוי על עמדת הארטילריה הדיוויזיונית שלה, דבר שאפשר לה לפרוץ את גדר התיל. לאחר שהגיעה עד המסילה, הדיוויזיה ה-74 הייתה צריכה לאבטח את ימינה של הדיוויזיה ה־60, לסייע לה באש הארטילרית שתוכל להפיק מחזיתה היא, ולתפוס את תל שריעה עם מקורות המים שלו. על דיוויזיה 60 ועוד בריגדה של דיוויזיה ה-10 הוטל להסתער על חפירות קאוקה מרגע בו יחליטו מפקדיהן שהריכוך  הארטילרי היה יעיל מספיק. לאחר שלכדה את ביצורי קאוקה, היה על הדיוויזיה ה-60 לפנות צפונה ולעזור לדיוויזיה ה-74 להשתלט על התל  והשטח הגבוה שמצפון לו, אותו היה צריך לתפוס בכל מחיר ב-6 בחודש. ב-7 בנובמבר הייתה הדיוויזיה ה-60 צריכה לעבור לפקודת קורפוס המדבר הרכוב, בהתקדמותו לעבר הוג’, בעוד שעל הדיוויזיה ה-10 ששתיים מהבריגדות שלה נועדו להוות את עתודת הקורפוס ה-20 הבריטי ב-6 בנובמבר, הוטל להשלים את תבוסת השמאל התורכי על ידי כיבוש מערך החפירות של רושדי ומעוז הוריירה (Amir Bey, Yilderim l, 1921). קורפוס המדבר הרכוב התעתד לפרוץ קדימה מיד לאחר שהתנגדות האויב תישבר ולהגיע להוג' ולג'ממה, אזורי המים העיקריים שמאחורי הקו התורכי. תנועת האיגוף היותר רחבה אל תל נג'ילה, שביצועה הוטל בתחילה על הגייסות הרכובים, בוטלה כתוצאה מידיעות על כמויות המים הבלתי מספיקות שבאותו מקום. הקורא ישים לב מה רב היה פיזורו של קורפוס המדבר הרכוב כתוצאה ממצב המים וממכתו הנגדית של האויב צפונית לבאר שבע. הדיוויזיה ה-74 החלה בהתקדמותה בשעה 05.00 ב-6 בנובמבר, כששלוש בריגדותיה נעות במדורג משמאל: משימתה המיוחדת של הבריגדה העורפית הייתה הבטחת האגף הימיני. הדיוויזיה נשאה במעמסת הקרב העיקרית במשך אותו יום והייתה לה מלאכה קשה. מנקודת היציאה שלה ועד מסילת הברזל היה מרחק כחמישה מייל על פני שטח פתוח וכמעט ללא מחסה. מיקום הביצורים נעשה בכישרון רב והאויב החזיק בהם בעקשנות. סיוע ארטילרי מתמיד משך כל ההתקדמות הארוכה היה בלתי אפשרי, וחיל הרגלים, ששטף קדימה במהירות רבה, נאלץ לעתים קרובות לסמוך רק על אש חיפוי ממכונות יריה. כמו כן לא היה קל לאתר את ביצורי האויב, אשר המאוחרים שבהם טרם סומנו על מפות החפירות.

הקרבות צפונית לעזה

באותו היום, ה-6 נובמבר יצאה לדרך גם ההתקפה הבריטית השלישית על העיר עזה מדרום על ידי הדיוויזיה הסקוטית 52. הדיוויזיות התורכיות 3, 53 ו-54 נסוגו כמעט ללא התנגדות צפונה לכיוון ואדי חסי (נחל שקמה), חצו אותו ליד הכפר דיר סניד, והתבצרו על רכס הדיונות החופי ‘רכס הנקניק’. בעקבותיהן התקדמו הסקוטים מדרום במטרה לכתר אותן, ולהוציאן מכשירות. אולם התורכים נלחמו באומץ לב ונחישות רבה, ולא נכנעו. הסקוטים כשלו פעם אחר פעם בניסיון להכניע אותם ולפרוץ אל הדרך צפונה. רק בניסיון הרביעי של קרב פנים אל פנים עיקש, נסוגו התורכים מעמדותיהם על הדיונה ואפשרו לסקוטים לנוע צפונה.
הכוחות התורכים המובסים על ידי הדיוויזיה 52 הסקוטית, שכללו את דיוויזיה 7 ודיוויזיה 3 הרגלית, נסוגו מקו ואדי חסי, נשלחו מזרחה למסילת הברזל לבית חנון, ואל מול חטיבת הפרשים של השירות האימפריאלי. לאחר שדיוויזיה 7 נסוגה מראס אבו אמייר (על חוף הים ליד שכונת זיתון) היא תפסה את העמדות על 'רכס הנקניק' ליד דיר סניד (נתיב העשרה), ובלמה את ההתקפה של בריגדה 155 הסקוטית מדיוויזיה 52, היא הופתעה מההתקפה של בריגדה 157 של הדיוויזיה הזאת. אחרי רדת הלילה של ה-8 בנובמבר ריפעת ביי מפקד הקורפוס ה-XXII התורכי שאף לבלום את המתקפה הבריטית בהתקפת נגד כדי למנוע מהם לחצות את ואדי חסי צפונה, אבל קרס לא ראה סיכוי גדול להצלחת יוזמה כזאת וציווה לסגת. הוא העביר את מפקדתו שלו לא-תינה (ליד כפר מנחם) (Cyril FallsOffice, 1930, p. 101).

תנועות הצבא התורכי מה-7 עד ה-9 בנובמבר

התקפת דיוויזיה 60 בתל שריעה בשעות המוקדמות של ה-7 בנובמבר תוכננה כהפתעה, ולכן לא הופעלה ארטילריה בשלבים המוקדמים. על פי הדיווח של מוחמד עריף, ראש המטה של  הקורפוס התורכי ה-XX, היא הצליחה להפתיע אותם לחלוטין. כשהם שמעו שהפרשים הבריטיים (דיוויזית אנזק הרכובה) פרצו צפונה והגיעו לאמיאדאת (צומת ניר צבי), מפקד הארמייה השביעית, פאוזי פאשה, העביר את דיביזיה 19, שקודם לכן הייתה תחת פיקוד הקורפוס השלישי, אל מתחת לפיקוד הקורפוס ה-XX והורה לה להיערך לנסיגה. ב-8 בנובמבר בשעה 13:30 פלקנהיין, שהגיע זה עתה לחזית, פקד על קולונל עלי פואד מפקד הקורפוס ה-XX לסגת לאורך מסילת הברזל במרחק מייל אחד מזרחה ממנה, אבל זה היה בלתי אפשרי היות ודיוויזיית אנזק שלטה באזור הזה. באותו בוקר אבד הקשר עם הקורפוס ה-XX. והוא חודש רק אחר צהרים כשהוא נמצא מערבה מהמסילה במרחק רב משאר הכוח, שהיה בגבעות בנסיגה לאזור דוויימה (אמציה). הנסיגה שלהם התאפשרה כתוצאה מהפעולה של דיוויזיה53 התורכית, שעלתה מכיוון דרום מערב, כפי שהוסבר בגלל בלימת הכוחות הבריטים הרכובים. התקפת הדיוויזיה ה-60 בתל שריעה בשעות המוקדמות של ה-7 בנובמבר הייתה ללא ארטילריה בשלבים אלה, והיא הצליחה להפתיע לחלוטין את האויב. כששמעו התורכים שהפרשים הבריטיים (הדיוויזיה הרכובה אנז”ק) פרצו והגיעו לאום אמיאדת, העביר מפקד הארמייה השביעית, פאוזי פאשה, את הדיביזיה ה-19, מפיקוד הקורפוס ה- III אל פיקוד הקורפוס  ה-XX והורה להתכונן. אחרי הקרבות בתל חווילפה, תל שריעה, הוג' ודיר סניד.

קטע שלישי: אגן ואדי ברקה – ואדי סוכרייר (ברקאי – לכיש) – 12 בנובמבר

הקרקע

הקטע השלישי מתפרס מתל א-סאפי (תל צפית, 213 מ' מעפה"י), שהיה הבריח המזרחי של הקו ונקודה בולטת שצופה על גבעות השפלה הדרומית. הקרקע חרסיתית כבדה ובלתי עבירה אחרי גשמים. המופע הטופוגרפי הוא גלי מתון. הנקודה הבאה בקו הייתה 'תחנת הצומת' הממוקמת על גדת ואדי סראר (נחל שורק) הזורם על מישור קרקע אלוביאלית חומה עד שחורה (מזור ע', 1994, עמ' 62). 7 ק"מ צפון-מערבה משם נמצא תל תורמוס (ליד מושב ערוגות היום). 8 ק"מ צפון מערבה משם נמצאת 'הגבעה החומה' (קיבוץ חצור של היום).  2 ק"מ מערבה משם נמצא הכפר ברקה (גן יבנה היום) עוד 3 ק"מ דרום מערבה משם הכפר איסדוד (ליד אשדוד היום) המשמש כבריח מערבי, בו הקרקע מעט חולית וטובה לחקלאות. הנחלים עונתיים ומתנקזים לנהר סוכרייר (נחל לכיש), שבאזור השפך זורם לים כל השנה. 

היישובים באזור הם ברקוסיה, באלין, סומייל, ג'סיר, זייתא, עיראק אל מנשיה, פלוג'ה, חרתיה, חתה, סופיר אל שרקייה, סופיר אל ע'רבייה, בית דרס, קסטינה, בטאני א-שרקייה, בטאני א-ע'רבייה, ברקה, יאזור, מסמיה, ג'וליס וחוליקאת. בכולם היו בארות מים או בריכות מהן היה אפשר להשקות סוסים. המאפיין הבולט של מישור החוף הדרומי של ארץ-ישראל הוא רצועת החולות שלאורך חוף הים, (שרוחבה המרבי בסמוך לראשון-לציון הוא כשבעה קילומטרים) ורכסי הכורכר הערוכים במערך קווי בכיוון צפון-דרום.
הנחלים הזורמים דרך רכסי הכורכר, כגון נחל לכיש, יוצרים נוף שטוח מזרחית לרכסי הכורכר. כמו כן קיים ריכוז גדול יחסית של ערוצי נחלים קטנים, כמו למשל באזור אשדוד, שהופך את רכס הכורכר לגבעות בודדות. מקורותיו של נחל לכיש הם במורדותיו המערביים של הר חברון, ובסופו הוא נשפך לים התיכון בחוף העיר אשדוד, בין גבעת יונה לנמל אשדוד. אגן ההיקוות של הנחל משתרע על שטח של כ-1020 קמ"ר ואורכו כ-70 ק"מ. כ-450 קמ"ר משטח אגן הניקוז באזור הר חברון ושיפוליו, 320 קמ"ר בגבעות השפלה ו-250 קמ"ר במישור החוף. אל אגנו של נחל לכיש מתנקזים שני ערוצים גדולים, נחל האלה ונחל גוברין, הנשפך לנחל לכיש ליד מושב משואות יצחק. נחל האלה ונחל ברקאי (המשמר את השם ברקה) מתנקזים אליו בקרבת הכפר ברקה ליד גשר עד הלום. מאזור כביש אשדוד – אשקלון זורם הנחל במרזבה לכיוון צפון, כשממערב לו חולות אשדוד. לאחר כ-5 ק"מ, בחלקו האחרון של הנחל, ליד ניר גלים, הוא יוצר ‘ברך’ גדולה, בה משתנה מהלכו של הנחל לכיוון מערב. מניר גלים ועד חוף הים זורם הנחל בכיוון כללי מערבה. בקטע המזרחי מהווה הנחל גבול שיפוט של העיר אשדוד והקטע הצפוני מהווה גבול השטח הבנוי של העיר ומצפון לו משתרע אזור התעשייה. קטע זה של הערוץ הוא גם הגבול בין חולות אשדוד בדרום לחולות יבנה שמצפונו.
הזרימה בנחל לכיש היא זרימה שטפונית, שמקורה במי הגשמים היורדים באגן הניקוז שלו, אך רוב ימות השנה אפיקו חרב, להוציא קטעים בודדים הניזונים ממי מעיינות ושפכים. הזרימה החורפית השנתית הממוצעת בו נאמדת ב-6.5 מ"ק/דקה. נוסעים בתקופות העבר ציינו במיוחד את נחל לכיש בזכות זרימת המים המתמדת בו. כך למשל כתב אברהם ברוור בתקופת המנדט הבריטי: "הנחלים האלה (במישור החוף) הם נחלי אכזב המה. רק נחל סוכריר ונחל רובין (הוא חלקו התחתון של נחל שורק) לא יתייבשו בתריסר הקילומטרים האחרונים גם בימות החמה" (ברוור, תרצ"א). הצרפתי ויקטור גרן, שסייר באזור בחודש מאי שנת 1852, תאר קצת יותר את אופי הנחל ויובליו: "(…) חזרתי לברקא (…) בדרכי דרומה-מזרחה עברתי את ואדי ברקא (נחל האלה) וכעבור עוד עשרים דקות את ואדי אסדוד (נחל לכיש). שני הנחלים האלה מתפתלים בשפלה נפתולים רבים, ובעונה זו זורם באמצע אפיקם רק חוט מים דק. הם עטורים לאורך גדותיהם סבכים יפים של שיח אברהם" (גרן, תשמ"ב, 63-64). נחל לכיש נקרא בערבית בשמות שונים. חלקו המערבי כונה ‘ואדי סוכריר’ (נחל הסכרים הקטנים), דבר שאופייני לו בעיקר באזור מישור החוף, או ואדי אסדוד, על שם הכפר הסמוך אליו. בחלקו המערבי של הנחל נבנה, לאחר התמזגותו של ערוץ נחל האלה אל נחל לכיש, ובסמוך לרצועת החולות, גשר שכונה על-שם העיר הסמוכה לו מדרום, ‘גשר אשדוד’ (או ג'סר איסדוד, Jisr Esdud,  וידוע כיום בשמו ‘גשר עד הלום’ נ.צ. 1187.1324). גשר זה  היווה לאורך ההיסטוריה מעבר חשוב ביותר בשל תוואי הנתיב ההיסטורי של הדרך שקישרה את סוריה עם מצרים (‘דרך הים’). יש הסבורים כי יסודותיו של הגשר הם קדומים, ככל הנראה כבר מן התקופה הרומית. ואכן חוקרים שונים שעסקו בתולדות הדרכים בארץ-ישראל סימנו אתר זה כגשר קדום. בסקרים שערכנו נמצאו בנדבכים התחתונים של הקמרון הדרומי (בחלקו המערבי), מספר חריטות הדומות לתווי סתתים, המוכרים מאתרים שונים בארץ, אולם קשה לקבוע בוודאות את משמעותם. לאורך התקופות שימשו נחל לכיש והגשר שמעליו כמחסום טבעי שעליו ביססו כוחות שונים את הגנתם הזמנית, מפני פלישת צבאות לארץ-ישראל מכיוון דרום. 

סקירה טקטית    
תנועות הצבא הבריטי, 7-8 בנובמבר
לפני רדת החשכה יצאה בריגדה 52 מצפון לבית להיה לחניה. הסוסים סבלו קשות מהצעידה על החול הרך וממחסור במים. התורכים החלו לבנות שם את קו ההגנה השלישי שלהם, שהיה מורכב רק מסדרה של תעלות קצרות במקומות שולטים, אך קו זה לא היה חזק כמו הקו שלאורך כביש עזה-באר שבע, שם הדיונות נתנו כיסוי ניכר לכוחות שתקפו מדרום (Cyril Falls, 1930, p.131). אם נחזור לכנף הימנית התורכית שעל חוף הים, הכוחות מדיוויזיות 7 ו-3 שהובסו על ידי דיוויזיה 52 הסקוטית, יצאו מקו ואדי חסי, נשלחו מזרחה ממסילת הברזל לבית חנון, אל מול בריגדת הפרשים האימפריאלית. אחרי שדיוויזיה 7 סולקה מראס אבו אמיירה היא תפסה עמדות על 'רכס הנקניק' הצופה אל הים בלמה את ההתקפה של בריגדה 155 הבריטית אבל הותקפה אחרי חצות של ה-8 בנובמבר על ידי בריגדה 157. לאחר הקרב יכול היה גנרל אלנבי לשלוח פטרולים רכובים עד לכפר בשית (עשרת של היום), משם לקרב הגדול במע'ר.
נראה שהיה עיכוב בתנועה של הקורפוס הרגלי ה-21. הקורפוס המדברי הרכוב התקדם צפון מערבה  על פני דרום הארץ עד שהגיע כמעט לחוף הים. שם הוא יצר קשר עם הקורפוס הרגלי המתקדם של הגנרל באלפין, שיצא לדרך בפיגור של 60 שעות, מכיוון שהתעכב בהכנות עד לשעות המוקדמות של ה-7 בנובמבר. כזכור, מטרתו הייתה למנוע מהתורכים הנסוגים לייצב את אחיזתם מצפון לוואדי אל-חסי. לכן המהירות הייתה נחוצה בדחיפות (שם עמ' 13).
התגובה של פאלקנהיין ב-12 בנובמבר להתקפות הבריטיות על האגף הימני שלו בשפלת החוף הייתה בתחילה עצירת התקפת הנגד המתוכננת של ארמיה 7, ולאחר מכן להוציא ממנה את דיוויזיה 16 ועוד רגימנט. מה שהוא עשה היה בעצם התבטלות בפני העליונות הבריטית הברורה, דבר שהיה הבסיס העיקרי לניצחונם. עלי פואד ביי, שפיקד על ההתקפה של ארמיה 7 לא היה יכול לבצע התקפות נוספות. התורכים התפצלו לכוחות קטנים, בעוד דיביזיה 16 הייתה אמורה ביום המחרת להתמודד עם ההתקפה הבריטית בצפון של דיוויזיות החי"ר הבריטיות ושל שתי הדיוויזיות הרכובות. כאשר הובהר לאוסטרלים היקף הכוח התורכי, רוב הכוחות הרכובים הקדמיים נסוגו לאחור בחופזה. תל א-צאפי (תל צפית), עמדת התצפית והטיווח החיונית שלהם אבדה במהירות, אך הכוחות הקדמיים התורכיים נתקלו בהתנגדות רצינית כאשר התקרבו לבעלין. שני הרגימנטים ‘יאומנרי’ של הבריגדה הרכובה 5, גלוסטרשייר וורוויקשייר, נהדפו עתה לאחור, עמדה אחר עמדה, בתחילה מבעלין ולאחר מכן מברקוסיה. הם תוגברו על־ידי וורצ'סטר ‘יאומנרי', והמצב התייצב רק כאשר הבריגדות 4 ו-3 האוסטרליות הגיעו לסייע באטימת האגף הפרוץ. למרבה מזלם, ההתקדמות התורכית הייתה כה איטית, שהחשכה ירדה עוד לפני שהם יכלו להפעיל את הדיוויזיה הרכובה שלהם 3, שנשמרה מאחור, וכך גם דיוויזיה 19 שנשארה בבית ג'וברין. בסיומו של יום הלחימה, הדיוויזיה הרכובה האוסטרלית נהדפה לאחור לעמדות ההתחלה שלה, והתורכים הניחו את היסודות להתקפת אגף גדולה נגד כל הצבא הבריטי. עיקשות והתמדה היו יכולות להביא את התורכים לשפלת החוף, לעורף הכוחות הקדמיים הבריטיים. לפיכך, הפעולות ב-12 בנובמבר איימו להפוך את כל שדה הקרב על פניו. המתקפה התורכית מההרים נגד האגף הימני של הבריטים, יחד עם תחילת ההתקפה הבריטית על האגף הימני התורכי בשפלת החוף, גרמה ללחץ על שני האגפים הנגדיים. אולם ההתקפה התורכית לא שינתה את ההיערכות הבריטית, שריכוזה בשפלת החוף הושלם.
סמוך לחוף, הדיביזיה הרכובה 'יאומנרי' פעלה כאבטחת אגף של דיביזיית 'השפלה' הסקוטית (52). קרוב לסקוטים פעלה דיוויזיה 75, אשר בתורה, אובטחה באגפה בידי הדיוויזיה האוסטרלית הרכובה. בכך אלנבי יצר מערך קלאסי של חי"ר במרכז וכוחות רכובים באגפים בדומה לחניבעל, אלכסנדר מוקדון וקרומוול, שהיו ודאי גאים במהלכו זה (T.M. Darley, With the Ninth Light Horse in the Great War, Adelaide, 10 Brigade).

פאלקנהיין הבחין בהזדמנות ובסיכוי לתקוף את האגף הבריטי החשוף, אולם לא ניתן היה להוציא לפועל התקפת נגד למרחק כה גדול. המצב הלוגיסטי הבריטי, לפחות בחלק מהכוחות, היה קשה. בשלוש הדיוויזיות (האירית, לונדון ומזרח אנגליה). העורף הוחזק היטב, כך שניתן היה לרכז אמצעי תחבורה ולדחוף אספקה לכוחות בחזית. במקביל, הדיביזיה הוולשית 53 תפסה עמדות מדרום לתל חווילפה, חלק בשל בעיות לוגיסטיות של ויתור על אמצעי התחבורה שלה, וחלק בשל היותם קרובים לכביש חברון המאויים על ידי התורכים. לכן, בקו החזית התנהלה תחרות שווה במושגים של מספרים ואספקה. במהלך הנסיגה, התורכים איבדו ציוד חיוני, אף־על־פי שהפצועים שלהם לא שיבשו את המהלך. בשל קשיי אספקה, במיוחד תחמושת, הם נאלצו להילחם ללא סיוע ארטילרי, שאותו הבריטים היו להוטים ללכוד או לשתק. אולם, בכל זאת, התורכים נסמכו על דחיפת האספקה מבסיסים מאחור, ומבחינה זו, הקו החדש היה ממוקם מצוין: מקביל וקרוב יחסית למסילת הברזל יפו-ירושלים, ממנה הסתעף קו מסילה דרומה לא-תינה. כבישים הובילו לקו החדש לאורך שפלת החוף, לחברון, וכמובן לא-תינה. אם קו ההגנה הנבחר בוואדי סוכרייר, ייוצב ויחזיק מעמד, ניתן יהיה להזרים אליו ללא קושי אספקה ותגבורות ביעילות. מנגד, הבריטים, שלא יכלו להשתמש במסילה צרת הפסים התורכית שנפלה לידיהם, היו מצוידים היטב בתחבורה יבשתית, אך גם כך הקשיים הלוגיסטיים שלהם נותרו כבדים. התורכים הסתפקו במעט, האוכל והבגדים היו נחותים מזה של החייל הבריטי. גם הגשם שהגיע הפך את הדרכים טובעניות ושיבש את היכולת לנוע בהם בכלי רכב או בעגלות. מכל זה היה ברור שהקו התורכי נבחר היטב. אלנבי דחף להתייצב מול הקו הזה, והקשיים הלוגיסטיים הפכו משניים. התלהבות החיילים, שבאה לידי ביטוי ב-10 בנובמבר, בצעדה הארוכה של הסקוטים ובלחימה שלהם מעבר לוואדי סוכריר, הייתה משהו שיש להמשיכו, והמהירות הייתה מרכיב חיוני. קשיחותו של החייל התורכי הפכה לאגדה, ואם יינתן להם החופש להתחפר ללא הפרעה, יהיה קשה מאוד להוציא אותם משם. הבריטים התרשמו מאוד מהמעוזים לאורך כביש עזה באר־שבע, ולא היה להם כל רצון להתעמת שוב עם קו מעוזים בסדר הגודל הזה. אם הבריטים ביקשו לחדש את המתקפה שלהם, היה עליהם לעשות זאת מהר, עוד לפני שהקו התורכי יהפוך חזק מדי. הקו שאותו התורכים בחרו נשען במידה מסוימת על ואדי סוכריר בחזית. האגף השמאלי שלהם נשען על הרי יהודה והימני על חוף הים. הקושי של הבריטים לאגוף את הקו הזה הפך בעייתי וקשה יותר מאשר היה בקרב באר־שבע. הבעיה התורכית הייתה חוסר שליטה וארגון. המון חיילים התכנסו בתחנות לאורך מסילת הברזל לירושלים: בא־תינה, בעפולה, ברמלה ובואדי סראר (נחל שורק). התחנה הזאת נקראה בידי הבריטים 'תחנת הצומת', שם המסילה הדרומית הצטלבה עם קו יפו -ירושלים (גריינג'ר, 2020, עמ' 194).

המפקד העליון לא היה מוטרד, הוא ידע שכוחות האויב בגבעות חלשים במספרם, לא מאורגנים ומחוסרי תחבורה, ולכן לא חשש מהם. אמצעי הזהירות היחיד שבו נקט היה להורות לבריגדת הגמלים לעבור מבאר-שבע לתל אבו דילח על מסילת הברזל מצפון לשריעה, שם היא תהיה בעמדה נוחה לתמוך באגפו במקרה הצורך. גנרל צ'טווד, מפקד הקורפוס ה-20, הזהיר גם את הדיביזיה ה-60 בג'מאמה שעלולה להיקרא להתערב ולאיים על האויב באגף אם ינסה להתקדם נגד תל נג'ילה (Cyril Falls, 1930, p. 140). מבחינה אחת מצבו של האויב השתפר. המרדף כבר לא היה בקווים מקבילים, והכוחות התורכיים, כתוצאה מהעיכובים בשריעה, מהמחסור במים, ויש להוסיף גם  מהמאמצים שלהם בהגנה האיתנה על המשמר העורפי שפעל מצוין. בחלקו בהחלטת ההנהגה משני הצדדים, אך במידה רבה גם באופן שבו המזל שיחק לטובתה. בכל מקרה המסלול היה ברור למפקד העליון הבריטי: להאיץ ככל שניתן את חייליו קדימה לתחנת הצומת.
ההתקפה הבריטית הייתה רווית סיכונים. אם התורכים ברכס אל־מע'ר יצליחו לעצור את התקדמות דיווזיית 'השפלה' (52) או אז 75 תיאלץ לעצור, ועלולה להיווצר בעיה בשני האגפים, מאחר שהם יהיו בשטח נחות, מרוכזים ובולטים. דיוויזיה 3 התורכית חסמה ל'שפלה' את היציאה הצפונית ליד הכפרים אל־קוביבה (כפר גבירול) וזרנוגה (רחובות – קריית משה) שהיה קו הגובל עם דיוויזיה 54 ודיונות החול. אם הדיוויזיה תצליח לאחוז בשטח, הכוח הבריטי הצפוני, הפרשים של החטיבה הרכובה 8, מהדיביזיה הרכובה ‘יאומנרי', יהיה לכוד במעין 'קופסה'. עבור התורכים, מערך אל־מע'אר – קטרה היה הציר שהחזית כולה הייתה תלויה ביכולתו לעמוד בפני המתקפה הבריטית. אם הבריטים יצליחו להבקיע, הארמיות 7 ו-8 יופרדו, ייאלצו לתקוף, ובוודאי לא יהיו די חזקים כדי לכבוש את הכפרים האלה. מכאן ההתקפה הבריטית על אל־מע'ר וקטרה, חייבת להצליח, או שהמהלך כולו ייכשל וכמובן, 'תחנת הצומת' בוואדי סראר (נחל שורק) תאבד. בכל אופן, במובן מסוים, זו תהיה התוצאה הפחות גרועה. שתי הארמיות התורכיות היו מנותקות זו מזו מאז שהבריטים הבקיעו בתל אַ־שָרִיעָה, ובמובנים רבים כל אחת מהן נלחמה לבדה. לכן, ההינתקות הבאה לא תהיה אסון, מאז שהיה ברור לכולם, שהמטרה שאליה הבריטים מכוונים היא ירושלים, ובמקרה הזה, ארמיה 8, יכולה לאיים על האגף הבריטי. 

שתי החטיבות של דיוויזיה 75, שכללו חיילים מדרום מערב אנגליה, התקדמו מימין לסקוטים (סומרסט, דבונשייר, המפשייר ווילס), וגם עם הגורקה ההודים, שכזכור סייעו לסקוטים בכיבוש ה'גבעה החומה'. כמו במקומות אחרים, גדרות הצבר שימשו מקומות מסתור ומחסה לתורכים, המצוידים היטב במקלעים, ועם מקלענים נחושים. אש נורתה מהאגף הימני של 75, שהיה אמור להיכבש על־ידי הבריגדה הרכובה 4 האוסטרלית, אולם הם נחסמו על ידי התורכים. כדי לצאת מהסבך, היה צורך לבצע התקפה מיוחדת, כולל הבאתה הלא מתוכננת של בריגדה 233, השלישית של הדיביזיה, שתסייע לאחיותיה. הקרב עם התורכים סיכל את ההתקפה על בריגדה, אך במחיר כבד של נפגעים. אלה ששרדו חולצו בידי בריגדה האוסטרלית הקלה 11, שהגיעה מאוחר, תקפה מהאגף והדפה את התורכים לאחור. הקרב נמשך כל היום, ולבסוף, עם רדת החשכה נכבשה גבעה 498. דיוויזיית 'השפלה' (52), התקועה תחת אש כבדה ממערך אל־מע'ר-קטרה, חולצה משם, בידי כוחות רכובים שהגעתם לא הייתה צפויה. משימתה הראשונה של הרכובה ה'יאומנרי' הייתה לכבוש את יבנה – כפר גדול בשפלה. המהלך הצבאי באזור ברקה-איסדוד נערך בשתי גזרות, מערבית בשפך נחל לכיש,  ומזרחית באזור ברקה. בגזרה המערבית פעלה הבריגדה האוסטרלית הרכובה הראשונה בפיקודו של קוקס (Cox). היא התקדמה בבוקר ה- 11.11.1917 מאיסדוד (Isdud), כיום תל אשדוד, אזור התעשייה עד הלום וצומת אמונים (נ.צ.1175.1295) כדי לתפוס את גדות נחל לכיש מגשר אשדוד וכמעט עד לשפך הנחל לים. 

להתקדמות זו היו שתי סיבות: 

א. התגלו מקורות של מים מתוקים בעומק של כ-3 מ' וברוחב גזרה של כ-27 מ' מאזור תל מור (בערבית Tel el Murre/Tel Mura, ‘התל המר’ או Tel Achdar, ‘התל הירוק’, נ.צ. 1175.1369) ועד שפך הנחל לים. מקורות מים אלה נשענים על נביעות קטנות שידועות היו בתקופות היסטוריות מסוימות, בסמוך לשפך הנחל (תופעה מוכרת וחוזרת בערוצי מישור החוף הדרומי). מים אלה היו חיוניים לבריגדת הפרשים שצריכת המים שלה היתה עצומה. האזור גם התאים מאד לחנייה של בריגדת הפרשים. אלה התמוגגו למראה עיניהם אשר לא ראו כמות כזו של מים מאז שיצאו ממצרים.

ב. שפך הנחל התאים להנחתת ציוד מהים, הן מהבחינה הטופוגרפיה, והן משום היותו קרוב לזירות הקרבות.

הפרשים החלו לחצות את הגשר אך נעצרו על-ידי ירי של התורכים. על-כן פנו לחצות את הנחל באזור נבי יונס (כיום ‘גבעת יונה’ נ.צ. 1164.1379) בשפך ואדי סוכריר (נחל לכיש). שפכי הנחלים במישור החוף מאופיינים במעין סכר טבעי של חול במרחק של  עשרות מטרים מקו החוף, שנוצר עקב הסחף הרב שהנחל מסיע וחול המצטבר על-ידי גלי הים, כך שנוצר מעבר טבעי ונוח, לפחות למעבר בהמות. שם הם חצו את הנחל תחת אש אויב ובמשך כל אחר הצהרים לחמו ודחקו את התורכים מעמדותיהם בין תל מור לחרבת סוכריר (כיום המושב בני דרום, נ.צ 1211.1355 ). ב-11.11.1917 התקדמה בריגדת החי"ר 156 שהייתה עד אז ברזרבה, מאזור מג'דל (אשקלון) לכיוון איסדוד וחמם (Kummam, כיום במערב מושב עזריקם). בנוסף לציודם הכבד, נדרשו החיילים לשאת עמם גם שמיכות. שם החליפה הבריגדה את בריגדה 157 בראש החץ הבריטי. הקווים התורכים היו במרחק ליד מפעל ‘מעדנות’ (נ.צ. 1218.1313) ובגבעה בעלת צורת חרוט בצבע קפה אשר בלטה מעל המישור הירוק ונקראה בפי החיילים ’Broun Hil’ (‘הגבעה החומה’, כיום קיבוץ חצור, נ.צ.  1236.1312). 

לאחר חציית  הנחל הקימו הסקוטים קו עמדות ירי ממנו  פתחו באש רובים ומקלעים על התורכים בכפר. בשעה  14:00 בערך, הצליחה יחידה סקוטית בצד הימני (מזרחי) של החזית להתקדם בחסות כפלי קרקע עד למרחק של 120 מ' מהכפר. בשלב זה הפכה האש הבריטית ליעילה מאד וקבוצות של תורכים נראו נסות לאחור. בשעה 15:00 הביאה התקפה כללית של הסקוטים לכיבוש הכפר ברקה על שתי שורות הביצורים שבו. בזמן בו התחפרו הכובשים, נתפסו או נפגעו מספר צלפים תורכים שמצאו מסתור בין משוכות הצבר של הכפר. הכובשים יצאו להתקפה על קו הביצורים השלישי ששכן על רכס כ- 700 מ' מהכפר (כיום בליבה של גן-יבנה, באזור המתנ"ס וגן העיר) ולמרות התנגדות משמעותית של התורכים, נתפס הרכס עד רדת החשכה בשעה 18:00. כמות משמעותית של נשק שלל נתפס על-ידי הכוחות הבריטיים וגופות רבות של חיילים תורכים נמצאו באזורי הקרבות. לאחר היום החם הגיע לילה קר והבגדים הקלים של החיילים לא חיממו מספיק את גופם של הלוחמים, שהצליחו לישון לא יותר משעתיים-שלוש שעות. בקרב זה נהרגו מקרב הסקוטים 32 חיילים, נפצעו 6 קצינים ו-86 חיילים.

אחרי הניצחונות בהוג' ובדיר סניד רוח הגייסות הבריטים הייתה גבוהה, וניתן היה לחדש את האספקה ולאפשר להם לנוח, אפילו מעט. אלנבי דחק בגנרל בלפין, מפקד קורפוס XXI לדיביזיית 'השפלה' את המשימה להכין התקפה מעבר לוואדי סוכרייר. בין השאר היה עליהם לכבוש את כפר ברקה (גן יבנה) ואת הגבעה שלידה 'הגבעה החומה', שאפשרה תצפית טובה על האזור, כמו גם טיווח תותחים. הגדוד הסקוטי המלכותי וגדוד הקלעים הסקוטים (הקמרונים) לא נתקלו בקושי מיוחד בכיבוש הכפר, אולם לגדוד הסקוטים המלכותי, שנשלח לבדו לכבוש את 'הגבעה החומה', הייתה משימה קשה הרבה יותר. הגדוד, במצבת כוחות נמוכה, שלח את אנשיו לכבוש את פסגת הגבעה. הגדוד ספג אבדות, ונותרו לו מעט מאוד אנשים, ואלה נאלצו לסגת בהתקפת הנגד התורכית. שם איכות הצבא הבריטי באה לידי ביטוי. בריגדיר גנרל האדלאסטון, מפקד חטיבה 230 (דיוויזיה 75), שלא היה רחוק משם, ראה את הקרב מה'גבעה החומה' וקיבל אישור לשלוח את גדוד הגורקה (גריינ'ר 202). האחרונים הזמינים, שהיו בפיקודו של קולונל ריפאת ביי. הוא ארגן את אנשי מפקדתו, טבחים וקצינים, שומרים וקפטנים במטה, שליחים, ולמעשה כל אדם שהיה יכול לשאת נשק, ככוח הגנה מאולתר, והוא עצמו כמפקד הכוח רכב הלוך ושוב בין העמדות על סוסו הלבן, לועג לאש הבריטית הלא-יעילה, איזה יום קרב היה זה! כאשר בריגדיר בריטי מוביל התקפה, ומפקד קורפוס תורכי מפקד על מחלקה מאולתרת. היוזמה של מייג'ור רובינסון הייתה בניגודיות חריפה לכישלון של שאר חטיבה 22, לנצל את ההצלחה ולהשלים את הניצחון. מחצית מפלוגת הפרשים מסטאפורדשיר 'יאומנרי', ומחצית מפלוגת פרשים של מזרח רידינג 'יאומנרי', לא זזו מהרכס שאותו כבשו. גדוד ברקשייר היה זה שנשלח לטהר את הכפר אל־מע'אר, מאחר שהרגימנטים האחרים סבלו מנפגעים, וסוסיהם היו תשושים לאחר המסע הארוך. אין גבול לתירוצים ולסיבות שהם מצאו, כדי להסביר את חוסר נכונותם להמשיך בניצול ההצלחה – החשכה הקרובה, או הפקודות שלהם, בהם נקבע שתהיה הפסקה על הרכס. אולם האנשים והסוסים של רובינסון עשו בדיוק את מה שהאחרים עשו, ועדיין רצו לצאת ולהילחם. עבור כל השאר, הרביצה על הרכס והצפייה בתורכים הנסוגים היוו דוגמה לחוסר יוזמה, ולא בפעם הראשונה  במערכה הזאת. זו הייתה המגמה ברבות מהיחידות הבריטיות. הם ביצעו את שנאמר בפקודות, ולא יותר מזה. לעתים זה יצר את ‘רוח הלחימה הבלתי רגילה עד מוות’ של החיילים על הגבעות 630 ו-172 לפני הקרב על באר־שבע, אולם היא גם ייצרה אילוץ מוגזם ואפילו פחדנות בעת התקפה. חלק מזה נעוץ בעובדה שהם קיבלו רק פקודות בראשי פרקים. הבריגדה הרכובה 22 לא דיווחה על התקפת החי"ר על אותו רכס – ושיתוף הפעולה היה מקרי ואד הוק. הפרשים פשוט לא ידעו מה קורה סביבם. כמובן, זה תירוץ מצוין לעשות רק את מה שנאמר לעשות. אולם, להתעלם מהתורכים הנסוגים, היה לכל הפחות, מעשה חסר אינטליגנציה ודמיון. עם זאת, זה היה רק נתח בהתנהלות הכללית מאז באר-שבע ועזה. פעם נוספת, הכוחות הבריטיים הביסו את התורכים בקרב ישיר, ופעם נוספת, התורכים נסוגו כמעט במלוא כוחם, כדי להיערך מחדש.
בצפון, בכנף האחרת של הדיוויזיה הרכובה 'יאומנרי', ההתקדמות לעבר דיוויזיה 3 התורכית כמעט שלא נתקלה בהתנגדות. שני הכפרים, אל־קוביבה וזרנוגה (רחובות), נכבשו ב-13 בחודש, על־ידי רג'ימנט 'הפרשים הקשוחים' של מִידֶלְסֶקְס501, הם הסתייעו בחטיבת הגמלים הקיסרית, שאבטחה את האגף הצפוני של החטיבה הרכובה 6. מאחורי הכוחות האלה, שתי בריגדות של אנז"ק, האוסטרלית הרכובה 1, והניו- זילנדית, נעו קדימה כדי לסתום את הפרצה בין הגמלים לים. ההתקפה של בריגדה 6, מזרחה לעבר רכס אל־מע'אר, הותירה את האגף הצפוני חשוף. בחזונו, אלנבי לקח בחשבון את התוצאות, ובשל כך האוסטרלים והניו זילנדים רכבו יותר מ-24 ק"מ במהלך היום, כדי לתפוס עמדות ולסתום את הפרצה. בחצות, החזית הבריטית דחפה קדימה בצפון ובמזרח. בכל מקום זה נעשה ורק ברכס אל־מע'אר-קטרה הם נתקלו בהתנגדות. תפיסת הרכס, משמעותה שהדרך לתפיסת 'תחנת הצומת' בוואדי סראר, פתוחה. בוואדי סראר מייג'ור גנרל פיילין, מפקד דיוויזיה 75, פקד על בריגדה 234 לבצע צעידה לילית לעבר התחנה. בריגדיר גנרל הנלי פיר קיבל את הפקודה הכללית והדלילה ושלח קדימה גדוד רובאים הודי מהר ככל שניתן. הנלי התכוון לקחת את התחנה במהלך הלילה. זו הייתה פעולה אפשרית בהחלט, כק"מ מהתחנה, הם ראו שהתחנה פועלת כרגיל וכל אורותיה דלוקים. לכן פקודה נוספת, לנתק את מסילת הברזל, צפונית לתחנה, ולכן הצטרף גדוד חבלנים, אולם הפרדות של החבלנים שנשאו את חומר הנפץ, נמלטו במהלך הקרב. פעם נוספת חברו להם חוסר דמיון ומידע וגם מידה של טיפשות. ניתן היה לתפוס את התחנה, גם בלי לחבל במסילה. החבלנים בזבזו זמן יקר בחיפוש אחר הפרדות, וצוות החבלה התקרב יותר מדי לקטע המסילה שהיה אמור לפוצץ, בעוד שבמקום הסתובבו כמאה חיילים תורכים. הזמן לא עצר מלכת, ואחרי הכול, גנרל הנלי הנרגש החליט שהוא לא יכול להתקרב אל התחנה בהפתעה בגלל אורות התחנה, וכך החבלנים נשארו במקומם כל הלילה. אבל למרות זאת לא ניתן היה לזהות פעילות של חיילים באזור, ולפחות שתי רכבות עמוסות עזבו את התחנה  במהלך הלילה.

תנועות הצבא התורכי 7-9 בנובמבר

התורכים נסוגו צפונה והתייצבו על קו נסיגה חדש, לאורך תוואי נחל ברקאי (ואדי ברקה): מתל א-סאפי (היום ליד כפר מנחם), לא-תינה, לתל תורמוס (ליד ערוגות), ל'גבעה החומה' (היום קיבוץ חצור), הכפר ברקה, ואיסדוד. בקו הזה התנאים הקרקעיים התאימו להגנה: תל א-סאפי שלט בתצפית על מרחבי השפלה. כנ"ל 'הגבעה החומה', וגם המקומות האחרים בקו שלטו על שטחים נרחבים. זמן קצר קודם לכן הגיע לחזית ארץ-ישראל הגנרל הגרמני אריך פון פלקנהיין, שקיבל את הפיקוד על הארמיה התורכית השביעית שפעלה בגזרה המזרחית. מיד עם בואו הוא קיבל החלטה לעצור את הנסיגה  ולפתוח במתקפת נגד (הראשונה מאז נכנסו הבריטים לגבולות ארץ-ישראל). בא-תינה התרכזו באותו הזמן חיילים רבים  מדיביזיות החי"ר של הקורפוס ה-XXII שנסוגו מעזה ומהקרבות בעקבותיה, והיה צורך לעצור אותם מלהימלט צפונה, ולארגנם לפי יחידות האם שלהם, כדי לשלוח אותם חזרה לחזית. פון פלקנהיין פקד להעלותם  על קרונות הרכבת לכיוון ביר א-סבע, שעברה  לרגלי התל, להסיע אותם דרומה לאזור החזית ושם לפרוס אותם לכיוון מערב לפי הסדר הבא: דיב.26, דיב.16 ,ו-דיב. 53, כדי לקדם אותן לקראת פרשי הדיוויזיה האוסטרלית הרכובה המתקדמת צפונה שאליה סופחה בריגדת יאומנרי בריטית. באזור הכפרים באלין, ברקוסיה וסומייל התחוללו מספר קרבות בלימה אבל ידם של הפרשים האוסטרלים והבריטים  הייתה על העליונה, והתקפת הנגד נבלמה בסוף היום. הכוחות התורכיים המותשים מהקורפוס הXXII התורכי נסוגו על ציר קסטינה – מסמיה לכיוון תחנת ואדי סראר (תחנת הצומת) התרכזו שם בהמוניהם וקיוו לעלות על רכבת שתיקח אותם צפונה, אבל הדבר לא עלה בידם. יומיים אחרי מתקפת הנגד של פלקנהיין, ב14/11/17 המשיכו הבריטים בתוכניתם להתקדם לכיוון תחנת הצומת שכיבושה צריך היה לשבש את התקשורת התורכית ועשוי לשסע את כל החזית התורכית. מערבה מציר קסטינה – מסמיה נסוגו במקביל דיביזיות  החי"ר התורכיות 54, 7 ו-3 שהתבצרו לאורך ואדי בורקה (נחל ברקאי). הן אותגרו על ידי דיוויזיית החי"ר המעורבת בריטית-הודית ה-75 שנעה בעקבותיהן לכיוון תחנת הצומת (ואדי סראר) (גריינג'ר, עמ’ 198).

הקרב על הגבעה החומה (Brown Hill – קיבוץ חצור)

מול הגבעה החומה התייצבו בחמם (מושב עזריקם של היום) הבטליון הסקוטי הרביעי, יחידה מהרגימנט הקמרוני השמיני אשר קיבלו סיוע משלוש סוללות תותחים קלים, יחידת מקלעים ויחידת פרשים קטנה. ב-12.11.1917 בשעה 11:00 יצאו הכוחות מחמם בחיפוי ארטילרי, כאשר הפרשים שומרים על אגפם הימני. הם עברו את הכפר אל-בטני (Battani el-Garbi, בטני אל-ע'רביה/גרבי "בטאני המערבי", כיום מושב עזריקם) ממזרח וכאשר הגיעו בצהרים לנחל לכיש, מצפון לכפר, החלה הפגזה תורכית מסיבית. שלוש יחידות של הבטליון (companies A,B,D) התקדמו להתקפה חזיתית אל הגבעה ויחידה נוספת עשתה איגוף ותקפה ממערב. בהתקפה מתואמת הצליחו לכבוש את ראש הגבעה בסביבות השעה 16:00. התנגדות משמעותית התגלתה בקו ביצורים שהתגלה מעבר לשיא. תוספת של כוחות תורכיים הטתה את הכף לטובתם ובהתקפת נגד לילית כבשו בחזרה את ראש הגבעה. אבדות כבדות נגרמו לסקוטים ורק שני קצינים קפטן בולטון ולויטננט סמיט נשארו כשירים. החיילים הסקוטים נסוגו מהגבעה לערוץ הנמצא כ-250 מ' מראש הגבעה והתכוננו להתקפת נגד. בשלב זה, שלח לויטננט-קולונל מיצ'ל, מפקד הבטליון את מיג'ור סלייטר לבדוק מה בדיוק קורה מבעד לערפל הקרב. מיג'ור סלייטר הגיע בדיוק בזמן נסיגת הכוחות מהגבעה. במקרה הופיעו ליד מפקדת הבטליון חיילים גורקה נפאלים מהדיוויזיה ה-75. לויטננט-קולונל מיצ'ל ביקש מהם עזרה כדי לכבוש מחדש את הגבעה החומה. מקורות בריטיים כותבים כי חיילי הגורקה לא יכלו לעמוד בפיתוי ושלחו שתי יחידות לסייע לסקוטים. כאשר הגיעו לערוץ, הסתבר שאין איתם קצין דובר אנגלית. למזלם הטוב קפטן בולטון, שירת קודם בממשל האזרחי בהודו וכנראה יכול היה לתקשר עמם. הוא ארגן את הכוחות  ובהתקפה מתואמת של הנפאלים עם הסקוטים נכבשה הגבעה בסערה. בשלב זה, לא הצליחו התורכים לארגן התקפת נגד נוספת.
אבידות הבטליון הסקוטי עמדו על 49 חיילים ושלושה קצינים, 157 חיילים וארבעה קצינים נפצעו. בקרב זה נבחנו היכולת והמקצועיות של הבטליון הסקוטי שהוכיח יכולות טובות מאד. לאחר הקרב יכול היה גנרל אלנבי לשלוח פטרולים רכובים עד לכפר בשית (עשרת של היום), משם לקרב הגדול במע'ר (ראו מאמריהם של ערן תירוש ואבי ששון). כמו כן אפשר הקרב להתקדם לכיוון תחנת הצומת (מחנה נחל שורק) החשובה.

קרב  ברקה (גן יבנה)
הכפר ברקה היה בנוי ח'ושות עשויות בוץ ומשוכות צבר שהקיפוהו, שהיו חלק ממערך הביצורים הקדמי התורכי. בכפר היו שני קווי ביצורים לאורך קווי הגבעות ואזורים שולטים ומאחוריו היה קו ביצורים שלישי, גם הוא על קו רכס צפוני יותר. בתחילה הניחו הבריטים  כי שני האזורים אכן מבוצרים אך אין בהם מספר גדול של חיילים. הנחה זו הופרכה בסיור רכוב שבוצע בבוקר ה-12/11/1917. מול ברקה התייצבו באיסדוד הבטליון הסקוטי השביעי, הבטליון הקמרוני השביעי ושתי יחידות מהרגימנט הקמרוני השמיני. יחידות הסיוע מנו שני תותחים של 60 פאונד, סוללת תותחים קלים ושלוש יחידות של מקלעים. השטח בין איסדוד והרכס עליו יושבת ברקה הוא שטח מישורי שהיה חשוף לחלוטין, מלבד שני ערוצים היכולים לשמש כמסתור: נחל האלה ונחל לכיש. עם צאתם של הכוחות מאשדוד ב-12.11 בשעה 11:00 בבוקר, החלה הארטילריה התורכית בהרעשה כבדה. הכוחות הסקוטים הגיעו עד לנחל לכיש כמעט בלי נפגעים אך לאחר מעבר הנחל החלו לספוג ירי מקלעים ורובים בנוסף להפגזת התותחים. הסקוטים הגיעו לנחל האלה, המתואר כנחל מים רדוד המרוחק כ-350 מ' מהכפר ברקה. בסיורים המוקדמים שערכו הסקוטים, זיהו ככל הנראה את אחד הסכרים הטבעיים בערוץ הנחל, שבו מפלס המים נמוך ומאפשר חצייה נוחה יחסית (בנקודות אלה חוצה גם כיום דרך נוף את ערוץ נחל ברקאי נ.צ. 1215/1315, ונחל האלה נ.צ. 1214/1313, הסמוכים מאוד זה לזה). לאחר חציית הנחל הקימו הסקוטים קו עמדות ירי ממנו  פתחו באש רובים ומקלעים על התורכים בכפר. בשעה 14:00 בערך, הצליחה יחידה סקוטית בצד הימני (מזרחי) של החזית להתקדם בחסות כפלי קרקע עד למרחק של 120 מ' מהכפר. בשלב זה הפכה האש הבריטית ליעילה מאד וקבוצות של תורכים נראו נסות לאחור. בשעה 15:00 הביאה התקפה כללית של הסקוטים לכיבוש הכפר ברקה על שתי שורות הביצורים שבו. בזמן בו התחפרו הכובשים, נתפסו או נפגעו מספר צלפים תורכים שמצאו מסתור בין משוכות הצבר של הכפר. הכובשים יצאו להתקפה על קו הביצורים השלישי ששכן על רכס כ- 700 מ' מהכפר (כיום בליבה של גן-יבנה, באזור המתנ"ס וגן העיר). למרות התנגדות משמעותית של התורכים, נתפס הרכס עד רדת החשכה בשעה 18:00. כמות משמעותית של נשק שלל נתפס על-ידי הכוחות הבריטיים וגופות רבות של חיילים תורכים נמצאו באזורי הקרבות. לאחר היום החם הגיע לילה קר והבגדים הקלים של החיילים לא חיממו מספיק  את גופם של הלוחמים, שהצליחו לישון לא יותר משעתיים-שלוש. בקרב זה נהרגו מקרב הסקוטים 32 חיילים, נפצעו 6 קצינים ו-86 חיילים.
למעשה ניתן היה הקרב הזה להיקרא גם 'קרב וואדי סוכריר' או 'קרבות חציית וואדי סוכריר' (וואדי בורקה, נחל ברקאי), כפי שנראה במאמר זה מניתוח השטח והאירועים. לאחר הפריצה הגדולה של חיל המשלוח הבריטי ממצרים את קווי ההגנה התורכיים בבאר-שבע ועזה בתחילת נובמבר 1917, החלו הכוחות הבריטיים לזנב בצבא התורכי המובס והנסוג, ששאף לייצב קו הגנה כלשהו. הדיביזיה האוסטרלית ודיביזיית אנז"ק, כחלק מהכוחות הבריטיים הצליחו ב- 10/11/1917 ליצור ראש גשר מעבר לנחל לכיש והגשר שעליו. דבר זה היה בעל חשיבות גדולה לאספקה של הכוחות הבריטיים. במקביל להתקדמותו של הצבא הבריטי ממצריים לאורך מישור החוף, נסללה מסילת ברזל,  בקצב איטי לעומת התקדמותם המהירה של הכוחות. כאשר הוצב ראש הגשר הבריטי על נחל לכיש יכול היה הצי הבריטי להנחית אספקה לכוחות בשפך נחל לכיש. לאחר תפיסת ראש הגשר על הנחל בידי הבריטים, ערכה הדיבויזיה ה-52  ביום 12/11/1917 קרב קשה בכפר בורקה, הנמצא צפונית לגשר נחל לכיש, קרב בו נפגעו למעלה מארבעה מאות חיילים בריטיים. לאחר כיבוש הכפר והרחבת ראש הגשר על נחל לכיש פנו הכוחות הבריטיים לכיוון צפון מזרח על מנת לכבוש את רמלה ולוד ומשם ליפו (ויול 1979, 134-131).המהלך הצבאי באזור ברקה-איסדוד נערך בשתי גזרות, מערבית בשפך נחל לכיש, ומזרחית באזור ברקה. בגזרה המערבית פעלה הבריגדה האוסטרלית הרכובה הראשונה בפיקודו של קוקס (Cox). היא  התקדמה בבוקר ה-11/11/1917 מאיסדוד (Esdud/Isdud, כיום תל אשדוד, אזור התעשייה 'עד הלום' וצומת 'אמונים', נ.צ. 1175.1295) כדי לתפוס את גדות נחל לכיש מגשר אשדוד וכמעט עד לשפך הנחל לים. להתקדמות זו היו שתי סיבות:
א. התגלו  מקורות  מים מתוקים בעומק של כ-3 מ' וברוחב גזרה של כ-27 מ' מאזור תל מור (בערבית: Tel el Murre/Tel Mura, 'התל המר',  או Tel Achdar, 'התל הירוק', נ.צ. 1175.1369)  ועד שפך הנחל לים. מקורות מים אלה נשענים על נביעות קטנות שידועות היו בתקופות היסטוריות בסמוך לשפך הנחל (תופעה מוכרת וחוזרת בערוצי מישור החוף הדרומי).  מים אלה היו חיוניים לבריגדת הפרשים שצריכת המים שלה הייתה גדולה. האזור גם התאים מאד לחנייה של בריגדת הפרשים, ש"אנשיה התמוגגו למראה עיניהם אשר לא ראו כמות כזו של מים מאז שיצאו ממצרים" (466 ,Gullett 1923 ).
ב. שפך הנחל התאים להנחתת ציוד מהים, הן מהבחינה הטופוגרפיה, והן משום היותו קרוב לזירות הקרבות. הפרשים החלו לחצות את הגשר אך נעצרו על-ידי ירי של התורכים. על-כן פנו לחצות את הנחל באזור נבי יונס (כיום 'גבעת יונה', נ.צ. 1164.1379) בשפך ואדי סוכריר (נחל לכיש). שפכי הנחלים במישור החוף מאופיינים במעין שרטון טבעי של חול במרחק של  עשרות מטרים מקו החוף, שנוצר עקב הסחף הרב שהנחל מסיע וחול המצטבר על-ידי גלי הים, כך שנוצר מעבר טבעי ונוח, לפחות למעבר בהמות.   שם הם חצו את הנחל תחת אש אויב ובמשך כל אחר הצהרים לחמו ודחקו את התורכים מעמדותיהם בין תל מור לחרבת סוכריר (כיום המושב בני דרום, נ.צ 1211.1355).ב-11.11.1917  התקדמה דיביזית החי"ר מספר 156 שהיתה עד אז ברזרווה, מאזור מג'דל (אשקלון) לכיוון איסדוד וחמם (Kummam, כיום במערב מושב עזריקם). בנוסף לציודם הכבד, נדרשו החיילים לשאת עמם גם שמיכות. שם החליפה הבריגדה את בריגדה מספר 157 בראש החץ הבריטי. הקווים התורכים היו במרחק של כשלושה ק"מ מהם לאורך נחל לכיש,  בכפר ברקה (Burkah/Barka, כיום אזור התעשייה גן יבנה, ליד מפעל 'מעדנות' נ.צ. 1218.1313) ובגבעה בעלת צורת חרוט בצבע קפה אשר בלטה מעל המישור הירוק ונקראה בפי החיילים 'Brown Hill' ('הגבעה החומה', כיום קיבוץ חצור, נ.צ.  1236.1312).

הקטע הרביעי:  אגן ואדיות  סראר-רובין (נחל שורק)

16-13  בנובמבר

הקרקע  

רכס מע'ר ובמרחק של כ-12 קילומטר מחוף הים, על רכס הכורכר הידוע במחקר כ'רכס ארז' (ניר, תשל"א, 85; קרמון, תשמ"ג, 245-243). רכס זה מבותר על-ידי נחלים רבים היורדים מהשפלה ובאזור מע'ר זהו נחל שורק ויובלו נחל עקרון הזורם צפונה לו.   הגבעות הבולטות באזור הן בני עי"ש, גבעות מע'ר (94 מ' מעל-פני הים (נ.צ.  1305.1398), וקטרה [גדרה], 54 מ' מעפה"י) וגבעות ברנר ורחובות. הכפר
14 ק"מ מערבה מרכס הכורכר שנמשך בכיוון צפון-דרום בגובה  של כ-70-100 מ' מעפה"י,  עליו היישובים ואדי חנין (נס ציונה), דיראן (רחובות). מע'אר (72 מ' מעפה"י) וקטרה (גדרה), 54 מ' מעפה"י)צפון-מזרח לכפר (בתחום השטח הצבאי) נקודת השיא של גבעות מע'ר(94 מטרים מעל-פני הים נ.צ.  1305.1398). ורכס הכורכר בכלל .הסלע הבונה את הרכס הוא סלע כורכר. באזור מע'ר ניתן להבחין במספר שכבות של חמרה פוסילית שבהיסחפותה גורמת לחללים רבים במצוק ולעיתים אף להתמוטטותו. נראה כי יושבי האזור בשלהי התקופה עות'מאנית,  וייתכן אף כי גם הצבא העות'מאני,  ניצלו תופעות אלה לבניית בתיהם, ולהערכות במהלך המערכה באזור.  ממערב לגבעות מע'ר, בשטח המרזבה, משתרעת בקעת יבנה. ממזרח לגבעות מע'ר משתרע העמק הרחב שיוצר נחל שורק על ערוציו. קו ההגנה התורכי התבסס בעיקרו על גבעות מע'ר ונמשך צפונה-מערבה לעבר הגבעות עליהן ישבו הכפרים זרנוגה (כיום שכונת קרית משה ברחובות) וקוביבה (כיום כפר גבירול). כמו במקומות אחרים גם בקו הגנה זה ניצלו התורכים את משוכות הצבר שהקיפו את הכפרים כחלק ממיגונם.
 במקביל שלוש הדיוויזיות התורכיות: דיוויזיה 3 (חי"ר) בצפון, ובמזרח דיוויזיה 7 ודיוויזיה 54. תפסו גם עמדות בכפרים המבוצרים מגודרי קקטוסים, על רכס גבעות כורכר שכיוונן הוא צפון-צפון מערב, שגובהו 94 מ' מעל פני הים, שעליו הכפרים מע'ר (אנדרטת הצנחנים) וקטרה (גדרה). הרכס הזה נפרס בדיוק בחזיתה של דביזיית 'השפלה' הסקוטית(52). הוא נמשך דרומה, עד לכפר מסמיה שהוחזק בידי דיוויזיה 54. המערך הזה היה חלק ממתקפת הנגד התורכית של 12 בחודש, ואשר, יחד עם שאר הכוחות התורכיים, נסוג במהלך הלילה.

דיביזיית 'השפלה', נעצרה כבר בנתיבי התקדמותה לעבר רכס אל־מע'אר. הגדוד הסקוטי וגדוד הספר הסקוטי המלכותי של חטיבה 156, שעליהם הוטלה המשימה לכבוש את הרכס, היו מתחת לתקן, זאת בשל הקרבות שנטלו בהם חלק בדרכם צפונה, ב'רכס הנקניק' וב'גבעה החומה'. שנחרשו הכפרים אל־מע'ר וקטרה, שאותם עליהם לכבוש, היו מוקפים במטעים, באדמות חקלאיות, ומוגנים בגדרות. הגדודים הסקוטים הגיעו עד לנחל עקרון ושם נתקעו, ללא יכולת להתקדם, בשל הירי המדויק של המקלעים והארטילריה  מהכפרים שעל הרכס.   התכנית הבריטית הטילה על דיביזיה 75 לנוע במעלה הכביש, לפחות עד מסמיה, בעוד דיביזיית השפלה' תתקוף את הכפרים בחלק העיקרי של הרכס, ותאפשר לארטילריה לעלות לרכס, להתמקם, ולהיות מוכנה לסייע להמשך ההתקפה. לאחר הכיבוש, הכוחות ינוחו, ואז ינועו לעבר 'תחנת הצומת'.

למרות זאת, ארמיה 8 התורכית, שהחזיקה את האגף התורכי  הימני (המערבי) בקו ההגנה החדש  מהמסילה לים, עמדה ב-12 בנובמבר במצבת כוחות חסרה עד מאוד. במילים אחרות, החזית שבה נתקלו הדיביזיות 52 ('השפלה') ואנז"ק, ב-9 בחודש, הייתה לא יותר מאשר קליפה דקה של עמדות ושל חיילים, עם תותחים ספורים, ללא עומק וכוחות עתודה. הארמיה התורכית הנוספת, ארמיה 7, על ארבע הדיביזיות שלה, בפיקוד פאלקנהיין, הייתה במצב הרבה יותר טוב.  הוא היה נחוש בדעתו לצאת למתקפת נגד, כדי לאפשר לארמיה 8 זמן להתאושש ולהתארגן בקו ההגנה החדש ממערב למסילה.  יחידות הארמיה, שהחזיקה במהלך הנסיגה את הקו דרומית לא־תינה, לא נפגעו בצורה רצינית, מאחר שהן נעו לאט יותר מאשר אחותיהן ממערב, ובעיקר מאחר שהיא לא הוטרדה מידי כוח בריטי משמעותי. ואף־על־פי־כן, חייליה היו מאוד עייפים. הוא הבחין בברור כי הבריטים התמקדו בשפלת החוף, שם שתי דיביזיות החי"ר תגברו את הכוחות הרכובים, בעוד אל מול ארמיה 7 התייצב כוח של דיביזיה רכובה אחת – האוסטרלית.

דרכים ותעבורה

את האזור הנדון חוצים שני נחלים גדולים  במרחק של כ-7-5 ק"מ מחוף הים: נחל שורק בצפון ונחל לכיש בדרום. אליהם מתנקזים ערוצים נוספים באזור הקרבות. דבר זה השפיע על התפתחותן וכיוונן של הדרכים ההיסטוריות באזור ועל  מיקומם של גשרים ומעברים.  ככלל ניתן לקבוע, כי מערכת הדרכים בראשית המאה העשרים, נשענה על הדרכים ההיסטוריות הקדומות, אשר שמשה גם את הכוחות המתעמתים במרחב זה. ה דרך החשובה ביותר במרחב הנדון הייתה הדרך הבינלאומית ('דרך הים')  שעלתה ממצרים צפונה לאורך מישור החוף.  דרך זו וסעיפיה מושפעות ממהלכם של ערוצי הנחלים. כך למשל הדרך חוצה את נחל לכיש בגזרה צרה שנותרה בין מקום ההתנקזות של נחל האלה ממזרח לחוליות שממערב.
אופיו הטופוגרפי ומיקומו של רכס מע'ר, החולש על הדרכים שלמרגלותיו, הקנו לו חשיבות יתרה הן בהתפתחותו של הכפר מע'ר, והן בתכנון מהלכי הקרב באזור. למרגלות המורדות המזרחיים של הרכס עבר כנראה  סעיף מזרחי של הדרך הבינלאומית שהמשיכה דרך ה'מרזבה' של מישור החוף צפונה. תוואי הדרך הראשית עבר אמנם מערבה יותר, דרך העיר יבנה, אולם ליושבים על גבעת מע'ר זיקה טובה אליה ולסעיפיה. מדרום לכפר עברה, בתקופות מסוימות, דרך רוחב ממישור החוף באזור יבנה, לכיוון שפלת יהודה והר ירושלים (אבי-יונה, תשמ"ד). גשרים קדומים שנבנו בתקופה הממלוכית, כגון גשר איסדוד (גשר 'עד הלום'), ויבנה ('הגשר הקופץ') המשיכו לתפקד, עוד בראשית המאה העשרים (ולמעשה עד היום).
נוסף לדרכים אלה ישנן עדויות למערכת דרכים מדרגה שלישונית, וכן לדרכים שקישורו בין הכפרים במרחב. מבחינה זו, היה הכפר בשית, שישב בין יבנה למע'ר, אחד המוקדים  המרכזיים במערכת התעבורה בין הכפרים. ככל הידוע לנו, כל הדרכים המדוברות, לא היו עדיין סלולות אבן. מדובר היה  בדרכי עפר, שבמקרים מסוימים שופרו תשתיותיהן ושוליהן.  רק לאחר כיבוש הארץ,על ידי הבריטים משנות העשרים ואילך, נסללו עליהן כבישי סולינג, כמקובל בתקופת המנדט הבריטי (איור  8).

מקורות המים

מקורות המים במישור החוף הדרומי שעמדו לטובת הפלחים תושבי האזור ולטובת הכוחות הלוחמים משני הצדדים,  היו משני מקורות: ערוצי הנחלים הגדולים ובארות בכפרים. בערוצי הנחלים נבעו מים בשני אזורים עיקריים: באזור הגבול בין המישור לשפלה, בקצה אזור סלעי הגיר, במזרח זירת הקרבות. נביעות אלה, יחד עם מי נגר עילי שזרמו בערוצים, החזיקו מים בגבים הסלעיים במשך חודשים. אזור שני, היה במערב זירת הקרבות, בסמוך לשפכי הנחלים. תופעה ידועה במישור החוף הם נביעות המים בסמוך לשפך הנחלים אל הים. נביעות קטנות אלה, החזיקו מים, לעיתים אף ברוב חודשי השנה ויצרו מעין לגונה במרחק של 1-3 קילומטרים מהחוף. חלק מנביעות אלה אף סומנו במפות היסטוריות. ידועה למשל הנביעה ('הלגונה') בסמוך לשפך נחל שורק, נביעת מים במערב נחל לכיש (אזור ניר גלים היום) ועוד. כמובן שמקור מים זה שימש בעיקר לחקלאות ולבעלי חיים, וכן את בהמות המשא והקרב של הצבא הבריטי. אולם ישנן עדויות כי לעיתים ניצלו הפלחים מקורות אלה אף לשתייה. מקור המים העיקרי ששימש כמי שתייה לכפריים, ואותם גם ניצלו שני הצבאות, הן הבארות שנחפרו בכפרים.  המפלס הגבוה של מי התהום באזור איפשר חפירת בארות רבות באזור. בכל כפר הייתה לפחות באר גדולה אחת שמימיה נשאבו לבריכה מרכזית. שיטת השאיבה שניה הייתה באר אנטיליה ('סקיה') שהונעה בכח בהמה, בדרך-כלל שור או גמל, על-ידי מערכת הינע הכוללת שני גלגלים גדולים המסובבים שרשרת של כלי קיבול. רוב הבארות היו חלק מהרכוש המשותף של הפלחים (46 ,1882 (Wilson . גייקה העיר כי הבארות היו אמנם רכוש הציבור אך הבהמות לשאיבה היו פרטיות, הווה אומר שכל פלח צריך היה לבוא עם בהמתו לשאיבה או לשלם עבורה (123 ,1887 (Geikie .

משלחת הסקר הבריטית (PEF) ציינה בשלהי המאה הי"ט: "שתי בארות לכפר מע'ר, אחת מדרום ואחת ממערב" (411-413 ,1889Conder ). בסקר השדה איתרנו את שני מתקני המים. מדובר בבור מים ובאר אנטיליה אחת.  בור המים, בדגם פעמון, החצוב בסלע הכורכר  במדרון הדרומי של גבעת בית הקברות של מע'ר, וניקז את הנגר העילי באזור זה. יתכן גם שהבור מולא במי באר האנטיליה שאותרה בשטחים החקלאיים שמדרום-מערב לכפר.

היישובים באזור

ההתיישבות הערבית באזור זה הייתה יציבה לכל אורך התקופה העות'מאנית. הכפרים באזור  כגון מע'ר וקטרה  מופיעים ברשימות נוסעים כבר בתחילת התקופה העות'מאנית וגם לקראת סופה. במקביל להם היו גם כפרי מהגרים מהחוראן כמו הכפרים מסמיה אל-כבירה ומסמיה א-צע'ירה (מדרום לגדרה). בנוסף למהגרים מהחוראן יש לציין  הגירת פלחים מצריים שהגיעו לאזור מישור החוף בתקופתו של  מוחמד עלי ב-1831, וכן כאלה שהיגרו  כבר בסוף המאה השמונה-עשרה, על רקע בצורת ומשבר כלכלי (בן-אריה תשמ"ז; גרוסמן 1994, 156-160).

אוכלוסיית האזור היתה מוסלמית במהותה, ולא ידוע על  תושבים נוצרים. התיישבות יהודית באזור בסוף המאה התשע-עשרה לא הייתה משמעותית, כיוון שגורם הקרקע היה בעל ערך קבוע לפלאח הערבי באותה תקופה, דבר שמנע ממנו למכור את הקרקע למתיישבים יהודים (גרוסמן 1994, 161). יישובים הבולטים אותה עת הן  המושבות קסטינה (באר טוביה), קטרה(גדרה) ודירן(רחובות).

להמחשת מצב האוכלוסין, להלן טבלת האוכלוסייה באזור מע'ר:

       שנה           בשית       יבנה    קטרה   מע'ר      עקיר     זרנוקה

1852-1863       350      "כפר גדול"         600      200      800      300

מפקד 1922        936      1891    640     966                  

מפקד 1931        1125    3600   822      1211    1,691   1952, 414 בתים

הכפרים באזור נבנו  בדרך-כלל על גבעות מסולעות השולטות על האזור כדוגמת הכפרים מע'ר וקטרה, ומוקפים היו גדרות צבר ומטעים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש האזור על ידי הצבא הבריטי, היוו הכפרים מרכזי התנגדות של הצבא התורכי, בגלל יתרונם הטופוגרפי (ויוןל 1979, 133) .
במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב הצורך בבהמות משא (ביגר 1983, 3-4). החרים הצבא התורכי מהכפרים אמצעים ובהמות לצרכים צבאיים. עם ראשית נסיגתו מדרום הארץ אף החרים את הבהמות האחרונות שעוד נותרו בידי החקלאים למרות כל זאת המלחמה לא פגעה באופן חמור ביישוב הכפרי בארץ בשל  היותה מלחמת תנועה, בה נכבשו רק כפרים המהווים משלטים, כדוגמת הכפר מע'ר (ויוול 1979, 132; ביגר 1983).
גובהם של הכפרים באזור הוא נמוך יחסית, כ-50-40 מטרים מעל-פני הים, לבד ממע'ר  וקטרה, היושבים על רכס הכורכר.  בדרך-כלל נבנו הבתים בגבב על-פני כחמש מדרגות (טרסות) גדולות. את הכפר חצו בדרך-כלל 3-2 רחובות ראשיים וכל השאר היו סמטאות צרות.  רוב בתי הכפרים נבנו בלבני בוץ ולעיתים באבני כורכר מקומי, או אבנים קטנות ופריכות  (גרן תשמ"ב, עמ' 96). בכל הכפרים היו בתי המגורים בני קומה אחת בלבד.  קירות הבתים טויחו בטיח זול ביותר. רק במתקני המים של הכפרים, כגון בארות ובריכות המים ניתן למצוא טיח משובח ואטים יותר וכולל מספר שכבות של חומרי מליטה.  לעיתים שולבו פריטים ארכיטקטוניים, כגון כותרות ועמודים העשויים אבן גיר ושיש, שנשדדו מאתרי עתיקות באזור
(עמ' 170Geikie1887,). מגמת שוד זו אופיינית לערים וישובים רבים במישור החוף ואיננה ייחודית לאזור זה בלבד, עקב המחסור העצום בחומרי בניה (אביצור, תשל"ו, עמ' 103). אליהו זאב הלוי לוין-אפשטיין, ממייסדי המושבה רחובות תיאר בזיכרונותיו את אורחות חייהם של הפלחים באזור רחובות. על ביתו של הפלח הוא כתב: "הפלחים היו חיים במאורות עשויות חומר, ולא היו להן חלונות ולא פתח. חור גדול באמצע הקיר היה משמש פתח לבאים וליוצאים. כל המאורה הייתה בת חדר אחד, אם אפשר לקרוא למדור זה בשם חדר, וחסרת רצפה. לא היו כאן לא כסאות, לא שולחן, לא קערות ולא מזלגות […]" (לוין-אפשטיין תרצ"ב, עמ' 239).
שונה מן הכפרים במישור החוף היה הכפר מע'ר, שהיה כפר מערות החצוב ברכס הכורכר. הכפר השתרע על שלוש כיפות: הדרומית  שימשה  לחקלאות ('גבעת בית-הספר' נ.צ. 1293.1382). בתי הכפר פרוסים היו על המדרון המזרחי של שתי הכיפות הצפוניות. בראש הכיפה המרכזית היה בית הקברות של הכפר ('גבעת בית הקברות', נ.צ. 1296.1386 ו'גבעת הבריכות', נ.צ. 1293.1382).
גבולותיו הגאוגרפיים של הכפר נשענו על תוואי נוף טבעיים. מדרום וממערב נתחם השטח על-ידי ערוצו של נחל שורק.  שטחו של הכפר היה כעשרה דונמים.   המדרונות הצפוניים והדרומיים של הגבעה שימשו את מטעי הכפר: זיתים, תאנים והדרים.  העמקים הפוריים ממזרח וממערב,  שימשו את תושבי מע'ר לגידולי בעל של דגניים: חיטה שעורה ודורה. גידולים מסוג זה היו אופייניים למישור החוף במאה התשע-עשרה (Robinson1856, 229; Thomson 1881 , 149;  Thomson1894, 538; Witman 1803, 258).
על-פי מספר הגרנות של הכפר (3-2 לפי עדויות שונות), יש להניח שהתנובה הייתה גדולה, הרבה מעבר לתצרוכת המקומית. אין לנו עדויות על חקלאות שלחין במע'ר, כשם שאין עדויות כאלה במישור החוף הדרומי בכלל. יש להניח שגידולים כאלה היו לצריכה מקומית בלבד.

אופי המגורים

בניגוד לנאמר בנושא שיטת הבנייה בכפרי מישור החוף, נבנו בתי הכפר מע'ר כמערות חצובות בסלע שבחזיתן נבנו קירות אבן שהסתירו וסגרו את המערה.  על-פי סקר השדה שערכנו אנו יכולים לשער ולשחזר את רוב מבנה מערת המגורים האופיינית במע'ר (Sasson 2003).  בוני הבתים וחוצבי המערות ניצלו את הטופוגרפיה והגאולוגיה של המקום. ברוב הבתים לפחות שני קירות חצובים בסלע. הבנאים ניצלו שכבותל חמרה פוסילית שנסחפו, פינו את הקרקע מהן וניצלו את החלל שנוצר בעקבותיו. המקומיים השתדלו לחצוב את המערות בדרוג אופקי כך שהקיר הצפוני החצוב בבית אחד ישמש כקיר דרומי בבית הבא. במספר בתים מצאנו שלושה קירות חצובים. גובהה ורוחבה של הטרסה החצובה אינו מעיד על גובה הבית. להיפך. מצאנו מדרגות סלע המתנוססות לגובה של 10-8 מטרים אולם בגובה של 4-3 מטרים נמצאו כוכים רבועים קטנים להנחת קורות עץ לתמיכת תקרת הבית. חזית המערה היתה חצובה לעיתים בהשאירה פתח כניסה או שלעיתים הייתה בנויה לבנים. המערות השמורות ביותר כיום הן מערות שרוב המבנה שלהן חצוב בסלע. חזית בית המגורים השלם המסתיר מערה מאחוריו, מזכיר במידה מסוימת את המגורים במערות הקבורה בכפר השילוח. גם שם ניצלו הכפריים בתקופה העות'מאנית את כוכי המערות למגורים ולחיי היום-יום תוך שהם סוגרים את פתח החזית בבניה בצורות שונות, אם בלבנים ואם בלוחות עץ (אוסישקין תשמ"ז, 15-13). תושבי הכפר ניצלו שרידים ארכיאולוגיים שמצאו בסביבה כגון, בית הקברות הקדום על המדרון הצפון-מזרחי של מע'ר לבנייה משנית. בפריטי שיש וגיר השתמשו לחיזוק נקודות חולשה בבתיהם, כגון מפתן כניסה, מסגרת לחלון ועוד. פריט כזה עם כתובת קדומה גילה קפלן באחד הבתים (קפלן, תש"ה; הנ"ל, תש"ז). רוב הבתים כללו חדר אחד גדול או שניים בלבד. במספר מערות מצאנו נישות בגדלים שונים בקירות המבנה. הנישות הקטנות שימשו כ'ארונות קיר', והנישות הגדולות שימשו כמחסנים. חללים מסוג זה נחצבו לא יותר מאחד ליחידת מגורים. מדובר בחלל קטן המאפשר עמידה זקופה במקומות מסוימים, עם פתח כניסה קטן. מחסנים אלו נחצבו בסמוך לקיר החזית בצד המזרחי של המבנה. מחקר ההיסטוריה הצבאית מקדיש תשומת לב רבה להיבטים הטקטיים והתפתחות מהלכי הקרבות. לעיתים נעדרים תיאורים ומחקרים אלה, את הרקע הגאוגרפי של זירות הקרב, וההתייחסות אליהם היא במידה רבה בהקשר להשפעתם המיידית על מהלך זה או אחר. במאמר זה ביקשנו לתאר את תמונת הנוף של  זירת הקרבות בשפלת הנגב הצפוני מבלי לבדוק ולנתח את השפעתן המיידית על התפתחות הקרב. יחד עם זאת, נדמה כי גם המצביאים, המפקדים והלוחמים חשו יום יום את הנוף, יתרונותיו, חסרונותיו והשפעתו על מצבם ועל תהליך קבלת ההחלטות, בין אם היו הם בצד התוקף או בצד המגן. הכרת תמונת הנוף הגאוגרפי של זירת הקרב חשובה גם לקורא המודרני המעיין בתולדות הקרבות ההיסטוריים, וייתכן שהיבטים שונים בנוף יביאוהו להסתכלות אחרת על אופן התפתחות הלחימה. לכאורה חסר אזור מע'ר ייחוד גאוגרפי כלשהו. אולם עיון במאפייניו הגאוגרפיים של המרחב, כפי שהובאו במאמר זה, ביחס לטופוגרפיה, למבנה הפיזי של האזור, לאדריכלות הכפרית,  ועוד,  מוכיחים  כי לאלה ואחרים הייתה השפעה מקומית על הקרבות והתפתחותם.

 היישובים
אבו שושא (תל גזר 230 מ' מעפה"י)- מע’אר (גבעות מרר) –  קטרה (גדרה)  ועיון קרא.
באבו שושא (תל גזר) הקרקע הופכת להיות יותר סלעית וגבעית, עם שני תלים סמוכים: כרמי יוסף דהיום ותל גזר (186 מ' מעפה"י). 14 ק"מ מערבה משם מרכס הכורכר שנמשך בכיוון צפון-דרום בגובה  של כ-70-100 מ' מעפה"י,  עליו היישובים ואדי חנין (נס ציונה), דיראן (רחובות). מע'אר (72 מ' מעפה"י) וקטרה (גדרה, 54 מ' מעפה"י)   פרוסים ברחוקים אחד מהשני כ-3-5 ק"מ לכיוון דרום. היישובים זרנוגה, קובייבה ובאשית פזורים במרזבה  כמה קילומטים מערבה משם, על קרקע חרסיתית- חולית מישורית כבדה, קשה לתנועה בחורף. כל הכפרים מרושתים סביב הבתים במשוכות צבר המקשות על הניידות. הנחלים החוצים את הרכס הם ואדי ג'מוס (נחל גמליאל), בהמשך, נהר רובין (נחל שורק), ואדי שלאל אל גור (נחל גמליאל), וואדי ג'מוס עד לשפך לים. 

סקירה טקטית

כיבוש תחנת הצומת

התורכים יצאו מהחשכה כשהם צועקים "אללה אכבר", החטיבה של הנלי הייתה הקדמית ביותר מכל היחידות הבריטיות. הוא יכל לראות את התחנה, אך הוא לא יכל להעריך כי נקודה אסטרטגית כה חשובה אינה מאובטחת. האורות הדולקים נראו כמו מלכודת. ובכל זאת הפקודה שלו הייתה להגיע לתחנה, ובוודאי רמזה על תפיסתה. יעד זה היה יעד ההתקפה העיקרי של ארבע דיוויזיות בריטיות והיה צורך ליטול סיכונים מורטי עצבים כדי להתגבר על הקשיים. אולם כל אלה לא היו בנמצא.
עם שחר נשלחו קדימה שתי מכוניות משוריינות בפיקוד מייג'ור גנרל פיילין. בדרכן הם עקפו את הרובאים ונעו ישירות אל התחנה. אנשי השריוניות האוסטרליות שוטטו במקום עד שהרובאים הגיעו. התברר כי לפחות רכבת עמוסה בחיילים תורכים הספיקה לצאת לפני שהמכוניות הגיעו. שמועות הילכו שפון קרס עצמו היה אחד מהנוסעים ברכבת הזאת. יכול להיות שבריגדיר גנרל הנלי וגדוד ההודים לא נלחמו ברכבת מלאה חיילים תורכים נואשים בפיקודו הישיר של קרסנשטיין. אם כך, הייתה זו הפעם השנייה במהלך כמה שעות שניתן היה ללכוד מפקד בכיר. וזאת, אם המפקדים והחיילים הבריטים היו מגלים יותר יוזמה ודמיון. המחסנים בתחנה הכילו אוצרות מזון, דלק, תחמושת. לבריטים היו תותחי שלל והם קיבלו עבורם תחמושת. מתנה גדולה נוספת חיכתה להם: שני קטרים, מספר קרונות משא ושני קרונות עם תותחים. המתנה הלא צפויה הזאת אפשרה סוף סוף לב להשתמש במסילה התורכית הצרה. בתחנה היה מלאי גדול של עצים – מצרך נדיר ישראל – שבהם הבעירו את הקטרים, ומחסני הציוד היו מלאים חלקי חילוף. כן נמצא חולים שדה – מלא פצועים, רופאים ואחיות – הם כמובן נשבו. אולם התחנה הייתד בטווח הארטילריה התורכית, אי לכך, החיילים של 234 הניעו את הקטרים והרחיק מהתחנה ומטווח התותחים. אולם קבוצת חבלנים אוסטרלים, שסופחו לחטיבה הרכ נשלחו לפוצץ את גשר הרכבת שמצפון לתחנה, והם עשו זאת, אף שהתחנה כבר בידיים בריטיות. שוב, פעם נוספת, חוסר במידע, בדמיון ובהבנה מבצעית 505.

כאשר אור היום אפשר זאת, שאר הכוחות הבריטיים נעו קדימה. רק בשני מקום נתקלו בהתנגדות רצינית. בצפון, החטיבה ניו זילנדית יצאה צפונה מאל־קוביבה, בהתנגדות נחושה של דיוויזיה 3, התורכית, שעתה כללה כ-1,500 חיילים. הם נלחם זילנדים במהלך כל אותו היום (14 בנובמבר), בפרדסים ובמטעים של התיישבות.
ב-13 נובמבר נערכו הדיוויזיות התורכיות 3 ו-7 שנסוגו מעזה, להגנה על רכס הכורכר דיראן-קטרה. הרכס שולט היטב בתצפית ובאש על מישור החוף ממערב ועל השפלה ממזרח, בהם עברו דרכים בכוון כללי מדרום לצפון. כח החלוץ הבריטי של הקורפוס ה-21 נע צפונה על ציר החוף מעזה והגיע ליבנה. בראש, נעו הבריגדות  6 ו-8 מדיביזיית היאומנרי הרכובה הבריטית והבריגדה 155 הסקוטית, שתוכננה לכבוש את מע'ר. אבל כשחצתה את  וואדי ג'מוס היא התבוססה בבוץ ונעצרה. הבריגדות  6 ו-8 מדיביזיית היאומנרי הרכובה הבריטית יצא במקמה בשעה 15:00 מיבנה.  בהתחילה ברכיבה איטית (טרוט) לכיוןן רכס הכורכר בגזרת הכפר מע'ר. בהדרגה הם עברו לדהרה מהירה יותר (קאנטר), כשחצו את ואדי ג'מוס הם עברו לדהרה  בקצב מהיר יותר, (גאלופ). בהגיעם לתחתית המדרון הם פתחו ב-'Charge!! ' (בסערה) במעלה הגבעה עד הפסגה. כוח קטן המשיך ברדיפה אחרי התורכים הנסוגים עד אקיר (קרית עקרון). שם הם נתקלו בהמוני תורכים נסוגים שהגנרל התורכי רפעת ביי, מפקד הקורפוס התורכי ה-22,  רכוב על סוס לבן ,מנסה להשליט בהם סדר. בגלל נחיתותם המספרית ובלית ברירה  הם נעצרו וחזרו ליחידתם.

האחרונים הזמינים, שהיו בפיקודו של קולונל ריפאת ביי. הוא ארגן את אנשי מפקדתו, טבחים וקצינים, שומרים וקפטנים במטה, שליחים, ולמעשה כל אדם שהיה יכול לשאת נשק, ככוח הגנה מאולתר, והוא עצמו כמפקד הכוח רכב הלוך ושוב בין העמדות על סוסו הלבן, לועג לאש הבריטית הלא-יעילה 500, איזה יום קרב היה זה! כאשר בריגדיר בריטי מוביל התקפה, ומפקד קורפוס תורכי מפקד על מחלקה מאולתרת. היזמה של מייג'ור רובינסון הייתה בניגודיות חריפה לכישלון של שאר חטיבה 22, לנצל את ההצלחה ולהשלים את הניצחון. מחצית מפלוגת הפרשים מסטאפורדשיר "אומנרי', ומחצית מפלוגת פרשים של מזרח רידינג ‘אומנרי', לא זזו מהרכס שאותו כבשו. גדוד ברקשייר היה זה שנשלח, כמובן, לטהר את הכפר אל־מע'אר, מאחר שהרגימנטים האחרים סבלו מנפגעים, וסוסיהם היו תשושים לאחר המסע הארוך. אין גבול לתירוצים ולסיבות שהם מצאו, כדי להסביר את חוסר נכונותם להמשיך בניצול ההצלחה. החשכה הקרובה, הפקודות שלהם, בהם נקבע שתהיה הפסקה על הרכס. אולם האנשים והסוסים של רובינסון עשו בדיוק את מה שהאחרים עשו, ועדיין רצו לצאת ולהילחם. עבור כל השאר, הרביצה על הרכס והצפייה בתורכים הנסוגים היוו דוגמה לחוסר יזמה  ולא בפעם הראשונה במערכה הזאת. זו הייתה המגמה ברבות מהיחידות הבריטיות. הם ביצעו את שנאמר בפקודות, ולא יותר מזה. לעתים זה יצר את רוח הלחימה עד מוות הבלתי רגיל של החיילים על הגבעות 630-1720 לפני הקרב על באר־שבע, אולם היא גם ייצרה אילוץ מוגזם ואפילו פחדנות בעת התקפה. חלק מזה נעוץ בעובדה שהם קיבלו רק פקודות בראשי פרקים – החטיבה הרכובה 22 לא דווחה על התקפת החי"ר על אותו רכס – ושיתוף הפעולה היה מקרי ואד הוק. הפרשים פשוט לא ידעו מה קורה סביבם. כמובן, זה תירוץ מצוין לעשות רק את מה שנאמר לעשות. אולם, להתעלם מהתורכים הנסוגים, היה לכל הפחות, מעשה חסר אינטליגנציה ודמיון. עם זאת, זה היה רק נתח בהתנהלות הכללית מאז באר שבע ועזה. פעם נוספת, הכוחות הבריטיים הביסו את התורכים בקרב ישיר, ופעם נוספת, התורכים נסוגו כמעט במלוא כוחם, כדי להיערך מחדש.
בצפון, בכנף האחרת של הדיוויזיה הרכובה "יאומנרי', ההתקדמות לעבר דיוויזיה 3 התורכית כמעט שלא נתקלה בהתנגדות. שני הכפרים, אל־קוביבה וזרנוגה, נכבשו ב-13 בחודש, על־ידי רג'ימנט 'הפרשים הקשוחים' של מִידֶלְסֶקְס 501, הם הסתייעו בחטיבת הגמלים הקיסרית, שאבטחה את האגף הצפוני של החטיבה הרכובה 6. מאחורי הכוחות האלה, שתי חטיבות של אנז"ק, האוסטרלית הרכובה 1, והניו זילנדית, נעו קדימה כדי לסתום את הפרצה בין הגמליים לים. ההתקפה של חטיבה 6, מזרחה לעבר רכס אל־מע'אר, הותירה את האגף בוואדי סרך. קצין בריטי אחד, מייג'ור גנרל פיילין, מפקד דיוויזיה 75, ראה לפניו את ההודי פקד על חטיבה 234 לבצע צעידה לילית לעבר התחנה. בריגדיר גנרל הנלי פיר ליברלי את הפקודה הכללית והדלילה שקיבל, ושלח קדימה גדוד רובאים הודי, כו עצמו ק"מ אחד בחזית התחנה, מהר ככל שניתן. הנלי התכוון, אם היה זה אפשר בהפתעה את התחנה במהלך הלילה. זו הייתה פעולה אפשרית בהחלט, אף שזה לא טור אספקה תורכי נלכד בעת צעידתו, והתקפה של כוח תורכי נבלמה זמן קצר אף לא אחד מהמבצעים האלה היה שקט במיוחד. ועדיין, הרובאים ההודים שהגיע שנקבעה, כק"מ מהתחנה, ראו שהתחנה פועלת כרגיל וכל אורותיה דלוקים. לכ פקודה נוספת, לנתק את מסילת הברזל, צפונית לתחנה, ולכן הצטרף לגדוד צוות אולם הפרדות של החבלנים שנשאו את חומר הנפץ, נמלטו במהלך הקרב עם התור חברו להם פעם נוספת חוסר דמיון ומידע וגם מידה של טיפשות, כדי לפעול בצור אם התחנה תופתע, ניתן יהיה לתפוס אותה, ואם ניתן היה לתפוס אותה, לא צריך המסילה, לפחות לא עתה. וזאת, רק בשל העובדה, כי תפיסת התחנה תנתק ממיל האספקה התורכי. ועדיין, הגדוד בזבז זמן בחיפוש אחר הפרדות, וצוות החבלה לא להתקרב יותר מדי לקטע המסילה שהיה אמור לפוצץ, מאחר שבמקום הסתובבו כמ תורכים. הזמן לא עצר מלכת, ואחרי הכול, הנלי הנרגש החליט שהוא לא יכול ל התחנה בהפתעה, וכך הגדוד נשאר במקומו כל הלילה. למרות הכול, אורות התח ולא ניתן היה לזהות פעילות של חיילים באזור, ולפחות שתי רכבות עמוסות עזבו א במהלך הלילה503.

אולי לא ראוי למתוח ביקורת כה קשה. החיילים ומפקדם צעדו בלילה, בשטח ידוע, והיו להם בדרך שתי היתקלויות עם אויב, כאשר ההיתקלות השנייה הייתה בצפון, בכנף האחרת של הדיוויזיה הרכובה ‘יאומנרי', ההתקדמות לעבר דיוויזיה 3 התורכית כמעט שלא נתקלה בהתנגדות. שני הכפרים, אל־קוביבה וזרנוגה, נכבשו ב-13 בחודש, על־ידי רגימנט 'הפרשים הקשוחים' של מִידֶלְסֶקְס, שהסתייעו בחטיבת הגמלים הקיסרית, באגף הצפוני של החטיבה הרכובה 6. מאחורי הכוחות האלה, היו שתי חטיבות, אחת  של אנז"ק, ואחת של האוסטרלית הרכובה. הניו-זילנדים, נעו קדימה כדי לסתום את הפרצה בין רוכבי הגמלים והים. והאוסטלים  הצטרפו להתקפה של חטיבה 6, מזרחה לעבר רכס אל־מע'אר, הותירו את האגף הצפוני חשוף. אלנבי לקח בחשבון את התוצאות, ובשל כך שלח את האוסטרלים יחד עם  דיוויזיה 75 בפיקוד מייג'ור גנרל פיילין  לוואדי סראר (תחנת הצומת). הוא ראה לפניו את  את המפקד ההודי של חטיבה 234 מבצע צעידה לילית לעבר התחנה ואת בריגדיר גנרל הנלי פיר ששלח קדימה גדוד רובאים הודי  מהר ככל שניתן. הנלי התכוון לתקוף בהפתעה את התחנה במהלך הלילה. זו הייתה פעולה אפשרית בהחלט. ההתקפה של הכוח התורכי נבלמה לזמן קצר. הרובאים ההודים שהגיעו כק"מ מהתחנה, ראו שהתחנה פועלת כרגיל וכל אורותיה דלוקים.  הם חיכו לפקודה נוספת, לנתק את מסילת הברזל צפונית לתחנה, ולכן הצטרף לגדוד צוות החבלנים שנשאו על פרדות את חומר הנפץ. אך הפרדות נמלטו במהלך הקרב עם המטעים על גבם. חוסר דמיון, מידע מוטעה וגם מידה של טיפשות,  היה צריך כדי לפעול בצורה שהתחנה לא תופתע ואז לתפוס אותה, ואם ניתן היה לתפוס אותה, לא היה צריך את המסילה, לפחות לא עתה. וזאת, רק בשל העובדה, כי תפיסת התחנה הייתה מנתקת ממילא את האספקה התורכית. ועדיין, הגדוד בזבז זמן בחיפוש אחר הפרדות, וצוות החבלה לא הצליח להתקרב יותר מדי לקטע המסילה שהוא היה אמור לפוצץ, מאחר שבמקום הסתובבו חיילים תורכים. אבל הזמן לא עצר מלכת, ואחרי הכול, הנלי הנרגש החליט שהוא לא יכול להתקרב לתחנה בהפתעה, והגדוד נשאר במקומו כל הלילה. למרות הכול,  ניתן היה לזהות פעילות של חיילים באזור, ולפחות שתי רכבות עמוסות שעזבו את המקום במהלך הלילה. אולי לא ראוי למתוח ביקורת  על חיילים ומפקדים שצעדו כל הלילה בשטח לא מוכר, ועם  שתי היתקלויות עם אויב בדרך. אבל מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו.

קרבות הגזרה המערבית
ב-14 בנובמבר נשלחה דיביזיית האנז”ק לתפוס את הגזרה המערבית של הקו. הבריגדה האוסטרלית ה-1 נכנסה לפנות בוקר לדיראן (רחובות), והבריגדה הניו-זילנדית של מלדרום המשיכה לכיוון צפון-מערב, חצתה את ואדי הנין (נס ציונה), כדי להמשיך לראשון-לציון. בשלב זה הם לא נתקלו בהתנגדות, אך לקראת הצהריים האוסטרלים דיווחו על טוּרים ארוכים של חיילים תורכים נעים מערבה לחולות, לכיוון הניו-זילנדים. בשעות הצהריים, כשהגיעו לרכס הכורכר ממערב לוואדי הנין (היום אזור בית חנן ונטעים) נתקל כוח החוד הניו-זלנדי של  רגימנט ולינגטון, באש חזקה מרובים וממכונות ירייה. הרגימנט הסתער קדימה בכידונים שלופים, כשמימינו נפרש רגימנט קנטרברי ומשמאלו רגימנט אוקלנד. האוקלנדים נתקלו גם הם באש רובים מכוח מוגבר שממולם, ובהמשך גם מתגבורת תורכית של כ-1500 חיילים, שבאה מכיוון ראשון לציון. האוקלנדים נצמדו לקרקע והשיבו אש מדויקת, כשהם חשופים וללא מחסה. התורכים התקדמו בבטחה בין קפלי הקרקע, וביתרון מספרי ניכר. מפקד הרגימנט לוטננט קולונל מק קרול, דיווח על מצבו החמור וביקש ממלדרום תגבורת; אך רק סקוואדרון אחד של ולינגטון היה זמין וחש לעזרתו. מלדרום החיש לקו האש את כל מי שרק יכול היה לשאת נשק והיה זמין, כולל חיילי המפקדה שהיו בסביבתו מאחור. זמן מה התנהלו חילופי אש הדדיים ממכונות ירייה. בשעה 16:00 לערך התקדמו התורכים עם רובים מכודנים, תוך זריקת רימונים ובצעקות,  והגיעו עד ל-50 מ' מהניו-זלנדים. במצב זה, אחרי שספגו מכת אש קשה, יצאו הניו-זלנדים להתקפת נגד. התנהל קרב פנים אל פנים אכזרי אך קצר. התורכים לא עמדו בפני בני החוואים הקשוחים והנחושים מהאי הדרומי, שלא התירו להם כל סיכוי. התורכים נסוגו כשהם משאירים אחריהם 162 הרוגים. לניו זלנדים נהרגו בקרב 21 חיילים, כולל קצין אחד. באותו יום, אחרי הניצחון בעיון-קרא, ואחרי תפיסת תחנת הצומת במזרח על ידי דיביזיה 75, וכיבוש אבו שוּשה במרכז על-ידי היומנרי, הוסר המכשול האחרון להשתלטות הבריטים על ציר התחבורה יפו-רמלה-ירושלים. בכך הושלמה הנסיגה התורכית ממישור החוף הדרומי ושפלת יהודה.

קרב עיון קרא

ב-14 בנובמבר נשלחה דיביזיית האנזק לתפוס את הגזרה המערבית של הקו. הבריגדה האוסטרלית ה-1 נכנסה לפנות בוקר לדיראן (רחובות), והבריגדה הניו-זילנדית של מלדרום המשיכה לכיוון צפון-מערב, חצתה את ואדי הנין (נס ציונה), כדי להמשיך לראשון-לציון. בשלב זה הם לא נתקלו בהתנגדות, אך לקראת הצהריים האוסטרלים דיווחו על טוּרים ארוכים של חיילים תורכים נעים מערבה לחולות, לכיוון הניו-זילנדים. בשעות הצהריים, כשהגיעו לרכס הכורכר ממערב לוואדי הנין (היום אזור בית חנן ונטעים) נתקל כוח החוד הניו-זלנדי, רגימנט ולינגטון, באש חזקה מרובים וממכונות ירייה. הרגימנט הסתער קדימה בכידונים שלופים, כשמימינו נפרש רגימנט קנטרברי ומשמאלו רגימנט אוקלנד. האוקלנדים נתקלו גם הם באש רובים מכוח מוגבר שממולם, ובהמשך גם מתגבורת תורכית של כ-1500 חיילים, שבאה מכיוון ראשון-לציון. האוקלנדים נצמדו לקרקע והשיבו אש מדויקת, כשהם חשופים וללא מחסה. התורכים התקדמו בבטחה בין קפלי הקרקע, וביתרון מספרי ניכר. מפקד הכוח לוטננט קולונל מק קרול, דיווח על מצבו החמור וביקש ממלדרום תגבורת; אך רק סקוואדרון אחד של ולינגטון היה זמין וחש לעזרתו. מלדרום החיש לקו האש את כל מי שרק יכול היה לשאת נשק והיה זמין, כולל חיילי המפקדה שהיו בסביבתו מאחור. זמן מה התנהלו מהעמדות חילופי אש הדדיים ממכונות ירייה.

בשעה 16:00 לערך התקדמו התורכים עם רובים מכודנים, תוך זריקת רימונים ובצעקות,  והגיעו עד ל-50 מ' מהניו-זלנדים. במצב זה, אחרי שספגו מכת אש קשה, יצאו הניו-זלנדים להתקפת נגד. התנהל קרב פנים אל פנים אכזרי אך קצר. התורכים לא עמדו בפני בני החוואים הקשוחים והנחושים מהאי הדרומי, שלא התירו להם כל סיכוי. התורכים נסוגו כשהם משאירים אחריהם 162 הרוגים. לניו זלנדים נהרגו בקרב 21 חיילים, כולל קצין אחד.

סיכום

עליונות טופוגרפית היא גורם משמעותי בתוצאות קרבות. בתחום המחקר שלנו נראים כמה דפוסי תוואי קרקע שונים בהם חלו תוצאות שונות. בקרב באר-שבע העליונות הטופוגרפית התורכית בגזרת הגבעות מערבית לעיר לא קיבלה ביטוי והקו התורכי החזק נפל בידי הבריטים די בקלות. לעומת זאת בקרבות תל חווילפה התורכים ניצלו את עליונותם הטופוגרפית במשך שישה ימים רצופים. גורם קרקעי נוסף בגזרה זאת היו המים. חמש בארות בסביבות התל היו יתרון משמעותי למגנים התורכים. השיקולים הטקטים בהוראת גנרל פון פלקנהיין הגרמני, שהיה עדיין בקרון רכבת בדרך לחזית, הכתיבה את הגעת התגבורת של דיביזיה 19 המצוינת לאזור הקרבות, אבל זה לא עזר והתורכים נאלצו לסגת, ועשו זאת בצורה מסודרת. גם בקרב תל שריעה נהנו התורכים מעליונות טופוגרפית, אך הבריטים ניצלו את החשכה ובעזרת בריגדת הפרשים 4 של האנז"ק גברו על התורכים. בקרב תל צאפי בא לביטוי גורם התצפית. בשלב זה היה המפקד העליון הגרמני  פון פלקנהיין בקו החזית, השקיף סביב סביב ממרומי התל 360 מעלות ומשם תיכנן התקפת נגד. אבל ההתקפה לא צלחה בגלל עייפות החיילים התורכים ואי ניצול כוחות העתודה הגדולים שלא חתרו למגע. למרות העדיפות המספרית של התורכים, האוסטרלים והבריטים היו בכוח קטן יותר אך גילו גמישותו ונחישות והצליחו לבלום את התקפת הנגד התורכית. בקרב מע'ר הייתה ידם של הפרשים הבריטים על העליונה בזכות המהירות והנחישות של ההסתערות הרכובה למרות הנחיתות הטופוגרפית שלהם. בקרב עיון קרע שהתנהל על שרשרת של גבעות חוליות (דיונות) עליהם התבצרו התורכים חמושים במכונות ירייה מול פרשים ניו זילנדים חמושים ברובים. כאן היה לתורכים יתרון טופוגרפי וגם יתרון בחימוש ולמרות זאת הם הובסו.

ביבליוגרפיה 

גריינג'ר ג.,  2006, הלחימה  על ארץ-ישראל, 1917 (תרגם: יגאל אייל)

ויול א.פ., מסעי מלחמה בארץ ישראל , מערכות, תל-אביב, 1951.

פימנטל ע., 1990, עורך, מלחמת העולם הראשונה בנגב בהיבט בין-תחומי, מדרשת שדה בוקר. (מפת נחל הבשור (פימנטל 1990, 21).

קרמון י., תשמ"ג, ארץ ישראל, תל-אביב 1983.  

ברור א.י., תרצ"א, ארץ מולדתנו, דביר, תל-אביב.

גרן ו., תשמ"ב, תיאור גיאוגרפי היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל, כרך שני: יהודה, (בן-עמרם ח, תרגם), ירושלים 1982.

ששון א. ורייש ר., תשס"ד, גשר עד הלום, הקרן לחקר מישור החוף, אשקלון 2004.

ארכיונים:

ארכיון יד הזיכרון האוסטרלי בקנברה Australian War Memorial) AWM )

ארכיון יד הזיכרון בסידני Sydney War Memorial)  )

ארכיון הצבא האוסטרלי המקוון RAAC

פימנטל ע., נתיב אנזק בארץ-ישראל, אריאל, ירושלים, 2013.

פימנטל ע., פדר ע', 2023, גיבורי באר שבע, זיכרון, הנצחה ומורשת, המרכז להנצחת חיילי אנז"ק, באר-שבע.

פימנטל ע. (עורך), בטאוני העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל.

פון קרסנשטיין ק., 2002, עם התורכים אל תעלת סואץ, הוצאת מערכות, תל-אביב.  

בן-הלל הכהן מ., מלחמת העמים, (יומן), מהדורה חדשה מצולמת, יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה.

בסט ג'., צ'רצ'יל ומלחמה (תרגמה מאנגלית כרמית גיא) הוצאת עם עובד, 2009.

זכאי א., חזית הדרום, מראיינת: אפרת סמואל,  בית יגאל אלון, 1997.

ניר ד., תשל"א, גיאומורפולוגיה של ארץ-ישראל, ירושלים  1970.

ברור, א.י., תרצ"א, ארץ מולדתנו, דביר, תל-אביב.

גרן ו., תיאור גיאוגרפי היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל, כרך שני: יהודה, (בן-עמרם ח, תרגם), ירושלים 1982.

ניר ד., גיאומורפולוגיה של ארץ ישראל, הוצאת אקדמון, 1970 

פימנטל ע. (עורך), בטאוני העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל: קרבות מישור החוף ושפלת יהודה, 2009.

קרמון י., תשמ"ג, ארץ ישראל, תל-אביב 1983.

ברור, א.י., תרצ"א, ארץ מולדתנו, דביר, תל-אביב.

גרן ו, תשמ"ב, תיאור גיאוגרפי היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל, כרך שני: יהודה, (בן-עמרם ח, תרגם), ירושלים 1982.

ויול א.פ., 1979, מסעי המלחמה בארץ-ישראל, מערכות, תל-אביב.

ארכיונים:

ארכיון יד הזיכרון האוסטרלי בקנברהAustralian War Memorial)  AWM )

ארכיון יד הזיכרון בסידניSydney War Memorial)  )

ארכיון הצבא האוסטרלי המקוון RAAC

ארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ)

ארכיון ההגנה בתל-אביב

ארכיון הלאומי הבריטי בלונדון(National Archives, Kew)

Bey A., 1921, Yilderim (Translation of Huseyin Husnu Emir,Yilderim)Erkilet(, Istanbul.

Falls C., 1930, Military Operations Egypt & Palestine, His Majesty's Stationery Office.
H.S. Gullett, Chas. Barrett (Editors), Australia in Palestine, Angus & Robertson, Sydney, 1917.
Gullett H.S., 1923, The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine 1917-1918, Angus&Robertson, Sydney.
Hill, A.J.,  1978, Chauvel of the Light Horse, Melbourne University Press.

Powles, C.G.,  1923, The New Zealanders in Sinai and Palestine, Withcombe and Tombs Ltd.
Rodgers B. 2008-2011, (editor), Spur, the official Light Horse Magazine, 34th-39th editions.

Gullett H., 1923, The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine 1914-1918,  Angus & Robertson, Sydney.

Wilkie A. H., Official war history of the Wellington mounted rifles regiment Royal Scots Regimental History of WW1 p.5 -Smith, Patsy, The ANZACS, Thomas Nelson   Australia Pty Ltd, 1978,
pp.28-29.

John Arlotts, Book of cricketers, Angus & Robertson Publishers, 1979, p. 23.

Crombie K. 2010, Anzacs & Israel, A Significant connectionKelvin Crombie, Anzacs, Empires and Israel Restoration, 1898-1948, VocationalEducation & Training Publication, 2000.  Kelvin Crombie, Anzacs & Israel, A Significant connection, Kelvin Crombie, 2010.
Kelvin Crombie, Journey to Beersheba, Kelvin Crombie, 2011.

Paul Daley, Beersheba; A journey through Australia's forgotten war, Melbourne University Press, 2009.

Gerald Gliddon, The Sideshows, Sutton Publishing Limited, England, 2005.

Kenneth Hollis, Thunder of the Hooves, A history of the 12th Light Horse Regiment, Australia Military History Publications, 2008.

Ion Idriess, The Desert Column, Angus & Robertson, Melbourne, 1973.

Jill, Duches of Hamilton, First to Damascus, Kangaroo Press, 2002.

Peter Liddle, Men of Gallipoli, Penguin Books Ltd., 1975.

W.T. Massey, How Jerusalem was won, Constable and Company Ltd., London. 1919.

Godfrey McLeod, Anzacs, Methuhen Australia, 1985.

Marilyn Lake and Henry Reynolds (Editors), What is wrong with Anzac, The militarization of the Australian History, University of New South Wales Press Ltd., 2010..

J.H.Patterson, With the Zionists in Gallipoli, Hutchinson & Co. 1916. 

J.H. Patterson, With the Judeans in the Palestine Campaign, New York, Macmillan, 1922.

Roland Perry, The Australian Light Horse, Hachette, Australia, 2009.

Jack Pollard, The Complete Illustrated History of Australian Cricket, Penguin Books Australia. Ltd, 1995.

H.L. Pritchard (editor), History of the Corps of Royal Engineers, Volume VI, The National Institution of Royal Engineers, Chatham, 1952.  

Chanan Reich, Australia and Israel: An Ambiguous Relationship, Melbourne University Press, 2002.Barry Rodgers (editor), Spur, the official Light Horse Magazine, 34th-39th editions, 2008-2011.

Liman von Sandnders, Five Years in Turkey, The Williams & Wilkins Company, 1928

Joan Starr, From the Saddlers at War, Australian Light Horse Association, 2000.

Nigel Steel and Peter Hart, Defeat at Gallipoli, Pan Macmillan Ltd., London, 2002.

Col Stringer, 800 Horsemen Riders of Destiny, Col Stringer Ministries.

Tuchman, B.W. 1956, Bible and Sword, How the British came to Palestine, University New-York.
History of the Fifth Battalion, History of the Dorsetshire Regiment, 1914-1919 '

evenlost which an Off Hist 11161.3     

Off. Hist., 2.1.170-1; Kemp, The Staffordshire Yeomanry, 49-50. 500

Stonham and B. Freeman, Historical Records of the Middlesex Yeomanry, 1797-1927, ed. J.S. 501

Judd (Chelsea, 1930), 180

Gullett H., 1923, The Australian Imperial Force in Sinai and Palestine 1914-1918,  Angus & Robertson, Sydney.

Wilkie A. H., Official war history of the Wellington mounted rifles regiment

Royal Scots Regimental History of WW1 p.520

Conder C.R, 1889, The Survey of Western Palestine, vol II, London.

Geikie C,1887,  Holy Land and the Bible, London

Robinson E., 1856, Biblical Researches in Palestine and the Adjacent Regions, London (new edition Jerusalem, 1970).Sasson A., 2003, ‘Maghar:  A Village of Caves from the Ottoman Period in the Coastal Plain’, Bulletin of the Anglo-Israel  Arcaheological

Society, vol 21, pp. 11-38.Thomson W. M., 1891, The land and the book, London.

Thomson W.M., 1881, The Land and the Book, London

Wilson  C,1882, Picturesqe Palestine, vol 3, London

Witman W., 1803, Travels in Turkey, Syria, Asia minor and Across the Desert into Egypt, London (new edition England 1972