האמנם ירושלים נפלה ללא קרב?!

מאת יו"ר העמותה מר ערן תירוש

ערב חג החנוכה העליתי כפוסט בדף הפייסבוק של העמותה את המאמר שלפניכם. כאן, ארחיב מעט מעבר למה שנכתב שם, וכן נוספו כאן צילום ומפות נוספות.

באותו ערב בו הדלקנו את הנר הראשון של חג החנוכה בירכנו: "ברוך אתה ה' אלוהינו, שעשה ניסים לאבותינו…". באותו ערב גם ציינו מלאת 108 שנים לנפילת ירושלים לידי צבאו של הגנרל אלנבי, 'חיל המשלוח המצרי', בערב חג החנוכה תרע"ח (דצמבר 1917). במהלך השבוע שקדם לחנוכה קראתי ונשלחו אלי פוסטים מהארץ ומהעולם, אשר ציינו את התאריך הלועזי של נפילת העיר (9/12) ותאריך כניסתו של אלנבי (11/12) לעיר. במרבית הפוסטים צוין שהעיר נפלה ללא קרב. ברצוני להתייחס לכך.

שיחה מפתיעה

בנובמבר 2017 קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה מבריטניה. על הקו היה מפיק מה-BBC, יהודי, שסיפר שקיבל את שמי מפרופסור מאוניברסיטת קיימברידג'. התפתחה ביננו שיחה נעימה ו-'התחברנו'. בהמשך השיחה הסתבר כי הפרופסור והמפיק תכננו להגיע לירושלים שבועיים מאוחר יותר, כדי להפיק תוכנית רדיו לציון מלאת 100 שנה לנפילת העיר בידי הבריטים, ב-9 בדצמבר 1917. שמי נמסר לפרופסור על-ידי אחד מעמיתיו מקיימברידג' המכיר אותי, ורצונו של הפרופסור היה לבקר בשרידי הביצורים העות'מאנים ממערב לעיר של אותם ימים. עוד הוסיף המפיק, שהפרופסור ביקש לומר לי שהוא מודע היטב לכך שלא היו קרבות בירושלים, אולם בכל זאת הוא היה רוצה לראות את אותם ביצורים.

בשלב זה פרצתי בצחוק, מה שהביך מעט את בן שיחי. אמרתי לו: "כיצד אתה מציע שנודיע לפרופסור שהיו גם היו קרבות באותן עמדות, אשר היוו חלק מהקרבות הקשים סביב ירושלים ערב כניעתה וגם במהלך יום הכניעה עצמו, ובבית-הקברות הצבאי של חבר-העמים הבריטי בהר-הצופים טמונים קרוב ל-200 חללים בריטים מקרבות אלו?". לאחר מספר שניות ארוכות, תגובתו הלקונית הייתה "וואו", ולאחר מספר שניות נוספות אמר: "עכשיו אני מבין מדוע צחקת…". לאמיתו של דבר, הפרופסור נפל קורבן לדרך הפופוליסטית וה-'רומנטית' מעט בה מוצגת לכידת העיר בספרות המלחמה: ירושלים נפלה לידי הבריטים ללא קרב. אמנם, הייתה הנחיה לא לירות על העיר הקדושה, לא באמצעות ירי ארטילרי או הפצצה מהאוויר, אולם ההגדרה הבריטית לגבולות העיר לצורך זה התמקדה בעיר העתיקה והשכונות הסמוכות אליה. השכונות הרחוקות יותר לא נכללו בהגדרה זו והיו מספר פגיעות ירי ארטילרי בשכונות, דוגמת מנזר רוזרי שברחוב אגרון, בית החולים שערי-צדק ברחוב יפו ושער בית-הכנסת עדס שבשכונת נחלת ציון. וודאי שהכפרים שבפאתיה המערביים של העיר – ליפתא, דיר-יאסין, ג'ורה, עין-כרם ומלחה – לא נכללו באזורים בהם נאסר השימוש בירי ארטילרי, ובחלקם נערכו קרבות קשים. במילים אחרות: בתפיסה הבריטית, סביב ירושלים נערכו קרבות קשים שהביאו להשתלטות הפיזית של העיר, אולם לא הייתה לחימה במרכז העיר ירושלים ובעיר העתיקה וסביבתה. אזורים אלו נפלו לידי הבריטים ב-9 בדצמבר, אכן, ללא קרב.

שבועיים מאוחר יותר הובלתי את השניים אל שדות-הקרב והעמדות סביבן לחמו הכוחות הבריטים-לונדונים והעות'מאנים בליל ה-7-8 בדצמבר 1917 ואל קברי חללי קרבות ירושלים בהר-הצופים. לזכותו של הפרופסור ייאמר שבמהלך השבועיים הוא למד היטב את המערכה על ירושלים… בבוקר ה-8 בדצמבר נמשכה הלחימה, ובשעות אחרי-הצהריים המאוחרות נערך קרב קשה סביב 'גבעת שאול' (ח'רבת בוקיעה במפות הבריטיות של אז), שממזרח לדיר יאסין, אשר הוקמה כיישוב עצמאי מספר שנים קודם לכן. הגבעה שעל מדרונותיה הוקמה השכונה חלשה על שתי הדרכים שהובילו לכניסה הראשית של ירושלים ממערב באותה עת, דרך יפו, ומכאן הצורך הבריטי להשתלט על הגבעה. בקרב הקשה נהרסה גבעת שאול לחלוטין (תושביה פונו/התפנו מבעוד מועד) והוקמה מחדש לאחר המלחמה, לרבות בכספי פיצויים בריטים. כאמור, בתפיסה הבריטית של אותם ימים, אזורים אלו לא נחשבו לירושלים עצמה, תפיסה שנמשכה עוד שנים רבות במהלך תקופת המנדט הבריטי.

ה-9 בדצמבר 1917 – כניעת העיר

הקרב הקשה בגבעת שאול היה בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל'. לאחר שקיעת השמש, החלה הנסיגה העות'מאנית מירושלים (חלק מהכוחות נסוגו עוד קודם לכן), אשר נערכה בליל ה-8-9 בדצמבר, וכוחות-מאסף עוד נראו פה ושם בשעות הבוקר של ה-9 בחודש. במהלך הלילה הורה המפקד העות'מאני של ירושלים לראש העיר הערבי להעביר מסמך שהפקיד בידיו אל המפקדים הבריטים. במסמך נכתב כי הכוחות העות'מאנים נסוגים כדי למנוע פגיעה בעיר הקודש… ראש העיר ניסה לעשות זאת ובמהלך שעות הבוקר של ה-9 בדצמבר נערכה שורת מפגשים של ראש העיר עם חיילים וקצינים בריטים, עד שסוף-סוף הגיע קצין בכיר די הצורך (מפקד דיביזיה 60, מייג'ור-גנרל ג'ון שאיי), אשר קיבל לידיו את מכתב המפקד העות'מאני וקיבל, בשם הגנרל אלנבי, את השליטה על העיר. שאיי זעם למשמע תוכן המכתב העות'מאני אשר תורגם עבורו, שכן ידע מ-'יד ראשונה' על איסור הלחימה בתוככי העיר ועד כמה הגבלות אלו הצרו את צעדיו. אלנבי עצמו הגיע לעיר רק יומיים מאוחר יותר, ב-11 בדצמבר, אולם לא נעסוק כאן באותו אירוע רב-חשיבות והשפעה, אשר הדהד באותה עת בכל רחבי העולם המערבי.

ה-9 בדצמבר 1917 – המשך הקרבות

אחד מקציני דיביזיה 53 כתב כך: "יום ראשון, ה-9 בדצמבר, יהיה יום שאנצור בזיכרונותיי, היות וביום זה עברתי דרך בית-לחם ונכנסתי לירושלים!". אמנם, שורת אירועי ניסיונות-הכניעה (בהחלט בעלי גוון קומי מעט) לאורך רחוב יפו ושערי העיר העתיקה בבוקר ובצהרי ה-9 בדצמבר נטלה את מלוא תשומת-הלב, אולם חשוב להדגיש כי הקרבות סביב העיר נמשכו גם במהלך אותו יום. התוכנית הבריטית המקורית לכיבושה של ירושלים כללה ארבעה שלבים, אשר היו אמורים להתבצע כולם במהלך ה-8 בדצמבר. הכוח מדרום התעכב בגלל קשיי מזג-האוויר חריגים סביב בית-לחם, אך גם הכוחות שתקפו את העיר ממערב סבלו ממזג האוויר הקשה. לכן, בפועל, הושגו במהלך אותו יום רק  יעדי השלבים הראשון והשני, ממערב לעיר.

בשעות הבוקר של ה-9 הגיעו למפקדת הקורפוס ה-XX ידיעות על נסיגת הכוחות העות'מאנים מהגזרות בהן החזיקו דיביזיות 60 (לונדון) ו-74 (יאומנרי) ממערב לעיר, וכי דיביזיה 53 (וולס) הצליחה סוף סוף לעבור את בית-לחם ולהגיע לקו צור-באחר – מר אליאס – בית-צפאפה, מדרום לעיר. לפיכך, ניתנה הפקודה להמשיך בהתקדמות, על-פי התוכנית המקורית ליום הקודם.

מפתיע, אך תרשים סכמתי המסכם חלק משמעותי מהפעילות הצבאית במהלך ה-9 בדצמבר 1917 מופיע בספר ההיסטוריה הצבאית הרשמית האוסטרלית, בכרך המתייחס לפעילות בזירת מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. על אף שספר מצוין זה מתאר את כלל מהלכי המלחמה, הדגש העיקרי הוא, בדרך הטבע, על פעילות הכוחות האוסטרלים, וכך גם במפות ובתרשימים המלווים את הספר. התרשים המצורף חורג מכך, והוא מראה את הכיוון הכללי של פעילות שתיים משלושת הדיביזיות שהיו מעורבות באירועי אותו יום: דיביזיה 53 (וולס) ודיביזיה 60 (לונדון). גם דיביזיה 74 (יאומנרי) הייתה פעילה במהלך ה-9 בדצמבר, משמאל לדיביזיה 60, אולם היא לא נתקלה בהתנגדות עות'מאנית, וכנראה משום כך לא אוזכרה בתרשים הקרבות. על אף שאוסטרליה הייתה מיוצגת בקרבות ירושלים על-ידי רג'ימנט (גדוד רכוב) 10 של הפרשים הקלים האוסטרלים – האוסטרלים לא פעלו ב-9 בדצמבר ולכן לא נכללו בתרשים. כאמור, מדובר בתרשים סכמתי ולא מעבר לכך. הוא לא כולל את כל הפעילות הצבאית באותו יום ויש בו גם טעות בולטת, ועל כך – בהמשך.  

אפתח בתנועת ופעילות 'כוח מוט', אשר כונה כך על-שם מפקד הכוח, מייג'ור-גנרל סטנלי מוט. הכוח נע אל העיר מדרום, והורכב מדיביזיה 53 (וולס), אשר תוגברה בכוחות רבים נוספים. כבר בשעה 08:00 בבוקר ה-9 בדצמבר הגיע כוח-החלוץ אל מנזר מר-אליאס וקבוצת לוחמים רכובים הגיע אל שער יפו בשעה 08:45. גדוד-הרגלים (בטליון) 1/5 וולס הגיע לשער זמן קצר לאחר-מכן, הקיף את חומות העיר מצפון ותפס עמדות למרגלות הפינה הצפון-מזרחית של החומות, אל מול הר-הזיתים. ב-14:20 קיבל הגדוד הוראה להתקדם מזרחה במורד דרך יריחו ולהשתלט על אל-עזריה. נמסר להם שגדוד 1/4 וולס נשלח מדרך חברון היישר אל דרך יריחו, כדי לאגף את מדרום את הכוח העות'מאני על הר הזיתים ולסייע להם בביצוע משימתם. אולם, בלהט השעה, הוראה זו ניתנה ללא הכרת השטח וללא סיור מוקדם – עד מהרה גילו הלוחמים כי מצוקי גיא בן-הינום וערוצו העמוק של נחל קדרון היוו מכשול בלתי עביר. הכוח בפינה הצפון-מזרחית של החומה רותק על-ידי אש מקלעים עזה מהר הזיתים, אשר לא אפשרה תנועה אל עבר דרך יריחו. מפקד חטיבה (בריגאדה) 159, מפקדם של גדודים אלו, התכוון לבצע התקפה על הר הזיתים בשעה 16:15, אולם לבסוף, התקפה זו נדחתה לבוקר המחרת. אם כך, הסימון בתרשים האוסטרלי התייחס לכוונה של הדיביזיה מוולס לעקוף את העיר העתיקה מדרום ולאגף את הכוח העות'מאני על הר הזיתים, אולם, כאמור, בפועל תנועה זו לא צלחה. המפה הבאה היא קטע מעובד מתוך מפה 11, 'לכידת ירושלים', שראתה אור באוגדן המפות שצורף להיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית. מחקתי מקטע זה של המפה את כל הנתונים הלא-רלוונטיים לפעילות דיביזיה 53. כפי שניתן לראות במפה, בסופו של ה-9 בדצמבר, ניצבו כוחות הדיביזיה בקו הקדמי בשתי גזרות: גזרה אחת מחוץ לפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה, מול הר-הזיתים. הגזרה השנייה, ממזרח לאבו-תור, מעל הגדה המערבית של ערוץ הקדרון ומשם דרומה אל קרבת צור-באחר.  

עיקר הפעילות המבצעית ב-9 בדצמבר בוצעה על-ידי דיביזיה 60, דיביזיית לונדון, בשכונות צפון-העיר, רכס הר-הצופים, שועפאט ותל אל-פול. שתיים מתוך שלוש החטיבות של דיביזיה 60 (180 ו-181) נעו בתנועת-מניפה בכיוון כללי צפון-מזרחה, מסביבת דרך יפו אל דרך שכם. התנועה החלה ב-10:30. בספרי גדודי-הרגלים (בטליונים) והיומנים האישיים של לוחמים ומפקדים יש תיאורים מרתקים של תחושות החיילים והמפקדים במהלך המעבר בשכונות שמצפון לדרך יפו, כשצעדו בין ההמונים אשר עמדו בצידי הרחובות והריעו להם. ב-13:45 החלו לוחמי חטיבה (בריגאדה) 181 להגיח מתוך שכונת שייח' ג'ראח מזרחה, ונתקלו באש רובים ומקלעים כבדה מכיוון הר הצופים. שני גדודים הסתערו על הרכס, בטליון 2/24 משמאל (סביבת מגדלי מעונות הסטודנטים של היום) ובטליון 2/21 הסתער על סביבת ביתו של סר ג'ון גריי-היל (היום בתחומי האוניברסיטה העברית. סיפורם המרתק של הבית והקמתו, דייריו והקרב הקשה סביב הבית ראויים לפוסט נפרד בעתיד). תיאור מפורט במיוחד של קרב זה מופיע בספרו של אחד ממפקדי הפלוגות, שסיפורו נקטע בפתאומיות עקב פציעתו הקשה בחצר הבית. בקרבות אלו היו לבריטים 43 נפגעים. לעות'מאנים היו כ-70 הרוגים ו-10 שבויים.

במקביל, לאורך דרך שכם, תוך התגברות על פעילות כוחות-מאסף עות'מאנים, התקדמו לוחמי חטיבה 180 וב-13:30 השתלטו על שועפאט, משם המשיכו ותפסו את תל אל-פול לקראת 14:00. מיד לאחר מכן נפתחה אש כבדה על תל אל-פול מעמדות עות'מאניות מדרום לתל וממזרח לשועפאט. פלוגה מבטליון 2/17 הסתערה חזיתית על מקור האש, בעוד פלוגה אחרת, מגדוד 2/20 תקפה את מקור-האש מהאגף, בסיוע אש מקלעים. לקראת 16:00 נעקרו העות'מאנים מעמדותיהם והכוחות הלונדונים השלימו את יעדיהם במסגרת השלב הרביעי של תוכנית המבצע המקורית. כך גם לוחמי דיביזיה 74, אשר תפסו את הקו ממערב ללונדונים, מצפון לבית-חנינא ועד נבי-סמואל.

גם המפה הבאה היא קטע מעובד מאותה מפה שנזכרה לעיל, מתוך אוגדן המפות שנספח להיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית. גם כאן, מחקתי את כל הנתונים הלא-רלוונטיים לפעילות הדיביזיה שפעלה באזור זה, דיביזיה 60 (לונדון). במפה נראה האזור בו החלו הכוחות לנוע, דרך השכונות מצפון לדרך יפו אל דרך שכם ומשם צפונה אל עבר שייח' ג'ראח, שועפאט ותל אל-פול.  לקראת ערב ה-9 בדצמבר, ניצבו כוחות הדיביזיה לאורך הקו המסומן בנקודות אדומות, מתל אל-פול בכיוון כללי דרום-דרום-מזרח, ואז דרומה, ממערב לעיסאוויה, עד לביתו של גריי-היל, שבמפה זו מכונה 'בית לבן'. הקווים הירוקים מסמנים חלק ממתחמי-ההגנה עות'מאניים, עליהם התגברו לוחמי דיביזיות 60 ו-74 במהלך היום.

נס חנוכה תרע"ח

ובכן, היו גם היו קרבות בירושלים סביב נפילת העיר בידי הבריטים. לפני, במהלך ולאחר היום בו נכנעה העיר. לקראת רדת הערב דעכה הלחימה. זמן קצר לאחר-מכן הודלקו בבתי יהודי-העיר נר ראשון של חנוכה. בהמשך, ערב חנוכה תרע"ח נתפס כנס חנוכה של העידן המודרני. השיר העברי המפורסם ביותר בעולם, 'הבה נגילה', נכתב בדיוק על כך, על כניסת צבאו של אלנבי לעיר הקודש. 

חג אורים שמח!