נפאלים בעירו של ירבעם בן נבט

מאת ערן תירוש

קטע כביש 446 שבין בית אריה לפדואל מתפתל, יורד, חוצה את נחל שילה ואז מטפס בתלילות אל עבר סביבת פדואל. מי שנושא את עיניו קדימה מעט לפני ההגעה לערוץ הנחל רואה ממרחק גוש סלעי יוצא-דופן, הנראה תחילה כמעין מבצר עתיק על ראש הרכס. יש הרואים בגוש הסלעי מעין אצבע גרומה המונחת על ראש המדרון הצפוני של הנחל, שקטע זה שלו מכונה בערבית וואדי דיר בלוט.

הגוש הסלעי מכונה בינת בר, וחוקרים רבים בדורות האחרונים רואים בחורבה העתיקה והקטנה שם את מקומה של 'הצרדה', עירו של ירבעם בן נבט, שמרד במלך שלמה ונמלט למצרים, ובהמשך, בימי רחבעם בן שלמה והפיצול בין יהודה וישראל, הפך למלך הראשון של הממלכה העברית הצפונית (יש זיהויים נוספים ואחרים בעניין מיקומה של הצרדה). יש המקשרים את השם צרדה והמונח 'אצבע צרדה' עם אותו גוש סלע, שכאמור, מזכיר מעין אצבע גרומה. בהמשך המצוק, מעט מזרחה מהחורבה עצמה, אחת המערות חוצה את המצוק הצר והחד מצד אחד לצד השני – תופעה קרסטית מרהיבה! אולם, פרט אחד על המערה אינו ידוע: שמערה זו היוותה שדה-קרב יוצא-דופן במהלך מלחמת העולם הראשונה.

קפיצה קצרה ללונדון

בין ה-8 ל-12 במרץ 1918 ערך צבא אלנבי ('חיל המשלוח המצרי') שורת התקפות בגזרות שונות לרוחבה של הארץ, אשר מאוחר יותר זכו בכינוי המכליל 'קרב תל אסור' (בעל חצור). השטחים שנתפסו כתוצאות התקפות אלו ייצרו קו-חזית חדש לרוחבה של הארץ, קו-חזית אשר זכה בהמשך לכינוי 'קו שתי העוג'ות'. קו-חזית זה עבר רק שינויים מועטים (כולל בגזרה בה אנו עוסקים) בחצי השנה שלאחר מכן, עד ה-19 בספטמבר, תחילתה של מתקפת-הענק שהביאה להשלמת כיבושה של הארץ מידי העות'מאנים, אופנסיבה שזכתה לימים לכינוי 'מערכות מגידו'.

אחת מדיביזיות הרגלים שנטלה חלק בשורת ההתקפות במרץ הייתה דיביזיה 75 הבריטית-הודית. דיביזיה זו הוקמה בהדרגה במצרים ובסיני בין החודשים מרץ לאוגוסט 1917 וכללה יחידות בריטיות והודיות, וביניהן גם שני גדודי-רגלים נפאליים, מרג'ימנט 3 של ה-QAO, 'רובאי הגורקה של המלכה אלכסנדריה' (3rd Queen Alexandra's Own Gurkha Rifles). על לוחמי הגורקה כבר כתבתי במאמר נפאלים וגרמנים בשומרון 13/7/1918, בו ניתן לעיין בספריית המאמרים באתר המרשתת של העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל.

אולם לפני שנעסוק בקרב במצוקי נחל שילה ובינת בר נקפוץ תחילה לביקור קצר ללונדון, שם נכיר אתר המחבר בין הזיכרון וההוקרה לחיילי הגורקה לבין קרבות ארץ-ישראל, לרבות הקרב מצפון לערוץ וואדי דיר בלוט. בשנת 1997, המלכה אליזבט השנייה הסירה את הלוט מעל 'אנדרטת חייל הגורקה' (The Gurkha Soldier Memorial), הממוקמת ב-'שדרת המשמר הרכוב' (Horse Guards Avenue ובסמוך לוויטהול (Whitehall)). ההקדשה המרגשת על חזית הפאה הקדמית של בסיס האנדרטה היא שורה מתוך דברים שכתב פרופסור סר ראלף טרנר, ששירת בחלק ממלחמת-העולם הראשונה בארץ-ישראל כקצין ברג'ימנט 3 של ה-QAV, היחידה בה אנו עוסקים, ואף הוענק לו עיטור ה-MC, 'הצלב הצבאי' (Military Cross) על שירותו המצוין בארץ-ישראל:

"בעודי כותב מילים אלו, מחשבותיי חוזרות אליכם, חבריי, האיכרים העקשנים והבלתי מנוצחים של נפאל. שוב אני שומע את הצחוק שבו קיבלתם פני כל קושי. שוב אני רואה אתכם במאהליכם או סביב מדורותיכם, במסעות המאומצים או בשוחות, לפעמים רועדים מרטיבות וקור, לפעמים חרוכים משמש בוערת וחסרת רחמים. בלי להתלונן, אתם סובלים רעב, צמא ופציעות; ולבסוף שורותיכם הבלתי מעורערות נעלמות בעשן וחרון הקרב. האמיצים שבאמיצים, הנדיבים שבנדיבים, מעולם לא היו למדינה חברים נאמנים יותר מכם"

ההתקדמות אל מעבר למצוקי וואדי דיר בלוט

על הדיביזיה ה-75 הוטל לחצות קטע מוואדי דיר בלוט (כאמור, נחל שילה) ולתפוס קו חדש מצפון לערוץ העמוק. שתיים משלוש הבריגאדות (חטיבות) של הדיביזיה (אוגדה) פעלו בגזרה שבין ערוץ הנחל ממערב לכפר דיר ע'סאנה במזרח ועד מערבה מדיר בלוט. באגף הימני של ההתקפה פעל הבטליון (גדוד-רגלים) הנפאלי 2/3 גורקה, בו אתמקד. הקו האדום המסומן על מפת ה-PEF הצבאית מאותה תקופה מסמן את יעדיו של הבטליון ב-12 במרץ 1918. משמאל לנפאלים פעלו מספר גדודים בריטים של הדיביזיה, לרבות בחורבות דיר קלעה ודיר א-מיר, וכן בכפר דיר בלוט וממערב לו. ה-'ברך' באגף הימני של קו-היעדים הוכתב על ידי השטח הטופוגרפי הקשה, כאשר במרחק מה מזרחה פעלו כוחות דיביזיה 10 האירית. מצב זה יצר חשש להתקפה עות'מאנית או ירי מהאגף (כפי שאכן קרה), והצריך הקצאת כוחות לאבטח אגף זה תוך כדי התקדמות הרגלים.

שלושת יעדי הנפאלים היו ח'רבת א-סינובר, מוע'ייר אחמד ובינת בר. ראשית, נזהה אותן בשטח:

ח'רבת א-סינובר (Kurbet es Sinobar) – מסומן במפת ה-PEF הצבאית בה השתמשו באותה עת (עם טעות הדפסה – n במקום b), וכן במפת ה-1:40,000 של 1918, אך לא מופיעה במפות מאוחרות יותר. במפות העכשוויות, מדובר בגבעה בגובה 421 מטר, ב-נ.צ. 660883 / 207774. הוואדי הקטן מדרום לגבעה נקרא וואדי ס'בונה ובו עין ס'בונה, והגיוני שיש קשר בין הדברים.

מוע'אייר אחמד (Mughair Ahmed) – השם מרמז ככל הנראה לקבוצת מערות במצוק הקרוב לגבעה הגבוהה במקום. שם זה מסומן במפת ה-PEF הצבאית וכן במפת ה-1:40,000 של 1918, אך לא מופיע במפות מאוחרות יותר. מדובר בגבעה בגובה 435 מטר, ב-נ.צ. 662328 / 206981, המכונה 'בחר אל בנת'. 

בינת בר (Benat Burry) – בחלק מהמפות מופיע הכינוי 'בארי' ומאוחר יותר 'בר'. ברישומי ה-PEF לא מצוינת חורבה במקום, אך יש התייחסות למערה. תרגום השם מערבית לאנגלית ברישומי ה-PEF מעורר תהיות: 'בנותיו של שוכן המדבר'… בכתביו של הנוסע הצרפתי ויקטור גרן מ-1875 יש התייחסות לחורבה במקום, אך הוא לא ביקר בה פיזית, והסתפק בצפייה ממרחק ועל הדברים שאמר לו מלווהו המקומי. החורבה ממוקמת בגובה 312 מטר, ב-נ.צ. 662333 / 205512.

מספר ימים קודם להתקפה הראשית, התקדם בטליון 2/3 גורקה מהכפר שוקבא לכיוון צפון-מזרח, אל עבר הכפר עבוד והשתלט עליו לאחר שהתגבר על ההתנגדות במקום. הבטליון נערך בחזית בת 2 מייל, כשעבוד נמצאת במרכז הקו. התקדמות זו 'יישרה' מעט את קו החזית עם התקדמות כוחות דיביזיה 10 האירית ממזרח והציבה את בטליון 2/3 גורקה בנקודה טובה יותר לקראת ההתקדמות המתוכננת אל היעדים מצפון לוואדי דיר בלוט, לרבות קיצור משמעותי של המסע אל שטח ההערכות לקראת ההתקפה. יתרונות חשובים נוספים להתקדמות אל עבר עבוד היה בכל הקשור ליצירת קווי-אספקה ולקידום ופריסת כוחות הארטילריה שתוכננו לסייע לדיביזיה 75. האזור בו פעלה הדיביזיה היה מחוץ לטווח ריכוזי הארטילריה הכבדה הבריטית ממערב ולכן, עם ההתקדמות לעבוד והרחקת הקו הקדמי, קודמה במאמץ רב ובסיוע קאטרפילרים (טרקטור זחלי כבד), מחלקה (2 תותחים) של סוללת תותחי-מצור 134 (ארטילריה כבדה) אל קיביה. בתוך זמן קצר, בעבודת נמלים של כוחות הנדסה ורגלים, נפרצה דרך חדשה בין שוקבא לעבוד. באמצעות דרך זו הגיעו אל אזור הכפר שתי בריגאדות ארטילריית-שדה, שיועדו לפעול ולהתקדם בצמוד לכוחות הרגלים: בריגאדה R.F.A. CLXXII ובריגאדת ארטילריית-השדה הדרום-אפריקאית (The South African Field Artillery Brigade – S.A.F.A). הדרך החדשה הקלה רבות על העברת האספקה לכוחות הקדמיים.

על אף שהקרב סביב מערת בינת בר הוא אירוע קטנטן במונחי הלחימה של המערכה הצבאית בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ייחודו גרם לכך שהוא צוין הן בסיכום המערכה שהוציאה מפקדת 'חיל המשלוח המצרי' ב-1919 והן בהיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית של מסע-המלחמה באזורנו, אשר יצאה לאור ב-1930. התיאור הקצר במקורות אלו מתייחס בעיקר לרכס 'הסכין' הסלעי, למערה חוצת-המצוק, פעילות הכוח העות'מאני במקום ולפעולת האיגוף של קבוצה קטנה של לוחמי גורקה שהביאה להכרעת הקרב (בהמשך). 

רג'ימנט 3 של ה-QAO, 'רובאי הגורקה של המלכה אלכסנדריה', פרסמו היסטוריה רשמית משלהם, ב-1929. אמנם, יש בספר זה מעט יותר פרטים על הקרב, אולם דווקא בפסקה העוסקת באותה פעולת-איגוף הרואית הסתפק הסופר במספר סופרלטיבים כללים, וללא פרטים של ממש. עם זאת, מוזכר לאחר-מכן שארבעה לוחמים קיבלו עיטורי גבורה על מעלליהם בקרב זה. שניים קיבלו את עיטור 'הצלב הצבאי' (MC – The Military Cross). באותם ימים, עיטור הגבורה השני בחשיבותו בצבאות האימפריה הבריטית (מקביל במידת-מה לעיטור המופת בישראל). הצלחתי לאתר את הטקסטים שנלוו להענקת שני עיטורים אלו, והם שהשלימו את מרבית החלקים החסרים.

הקרב במרומי המצוק

ב-11 במרץ בטליון האחות, 3/3 גורקה, החליף את בטליון 2/3, אשר התרכז בוואדי למרגלות עבוד, ככל הנראה סביב עין זרקא, לקראת ההתקפה בבוקר המחרת. בשעה 07:00 יצא הכוח לדרכו והשלים את השלבים הראשונים ללא התנגדות משמעותית. במקביל לשלבים הראשונים של ההתקדמות, הניחו הקשרים כבל-תקשורת אשר איפשר קשר רציף עם מפקדת הדיביזיה ודרכה אל הארטילריה הכבדה, אולם סביב 08:30  אזל מלאי הכבל של הקשרים והמשך הקשר למפקדה היה באמצעות רצים, מהקו הקדמי ועד לראש קו-הקשר.

בכל הקשור לתנועת ארטילריית השדה, אשר ליוותה בשטח את הרגלים וסייעה להם מקרוב, ננקטה שיטה לפיה מחלקת תותחים אחת נעה מייד מאחורי הרגלים, בעוד יתרת הסוללה המשיכה בירי, מעט מאחור. ברגע שהמחלקה המובילה יכלה לפתוח באש, ארבעת התותחים הנותרים נעו קדימה כדי לחבור אליה.

בהתאם לחששות המוקדמים, אש-מקלעים עזה מהאגף הימני עיכבה את המשך ההתקדמות. מפקדת הבטליון שלחה הודעה למפקדת הדיביזיה עם מיקום המקלעים העות'מאנים/גרמנים ובקשה לסיוע מיידי של הארטילריה הכבדה. אולם סדר העדיפויות במפקדת הדיביזיה היה מעט שונה… בעיצומו של קרב נשלחה תחילה הודעה בקשר לביקור המתוכנן  של הדוכס מקונוט, דודו של המלך, אשר אמור היה להגיע לארץ ישראל כשבוע מאוחר יותר… רק לאחר עיכוב מוזר זה הועבר המידע מהשטח לארטילריה הכבדה, אשר פתחה באש ושיתקה את המקלעים העות'מאנים. מעט אחרי 10:30 חידשו הגורקה את התנועה ובצהרים, אל מול התנגדות עיקשת, השלימו את ההשתלטות על מוע'אייר אחמד ובינת בר.

הלחימה בבינת בר הייתה קשה במיוחד. כפי שצוין לעיל, יש במקום מערה יוצאת-דופן, אשר חוצה את המצוק הצר והחד מצפון לדרום. העות'מאנים ניצלו זאת היטב, והציבו מקלעים בפתח הדרומי של המערה, בידיעה שיוכלו לסגת באופן בטוח בכל עת דרך הפתח הצפוני. אש המקלעים העות'מאנים מהפתח הדרומי, אשר חלש היטב על נתיב ההתקדמות של הגורקה, ריתק את הכוח הנפאלי למקומו, ללא יכולת להתקדם.

שתי מחלקות מפלוגה B, בפיקודו של לוטננט פרדריק ברטר, עשו את הלא-יאומן. הם טיפסו על המצוק מימין ואיגפו את המערה. ברטר הציב מחלקה עם שני מקלעי לואיס כך שהם חלשו על המוצא הצפוני של המערה ועל דרכי הנסיגה של האויב. לאחר-מכן הסתער עם המחלקה השנייה על פתחה הצפוני של המערה. מחלקה זו הייתה תחת פיקודו הישיר של ג'מאדאר (דרגה הודית המקבילה לסגן-משנה או סגן) בודהיראל ט'אפה. הג'מאדאר חשף עצמו במכוון למשמר העות'מאני במערה, מה שהוביל להפניית עיקר תשומת הלב של האויב אל המתרחש בעורפם, מה שאפשר לכוח בחזית המערה לחדש את ההסתערות.

הנפאלים תפסו כ-70 שבוים – 5 קצינים, 4 מש"קים ולמעלה מ-60 בעלי דרגות אחרות. כמו-כן נתפסו כמויות גדולות של כלי-נשק, תחמושת ורימונים. הכוחות העות'מאנים מצפון לרכס לא אמרו נואש וערכו התקפת-נגד עזה, אשר נהדפה תוך הסבת אבדות ניכרות בקרב התוקפים. 

להלן הצעתי בעניין התנועה אל שטח ההערכות ומהלכי הקרב, בהתבסס על הנתונים המעטים במקורות השונים. בעוד שהדברים די פשוטים ונהירים לגבי התנועה אל עבר מוע'אייר אחמד, הדברים פחות בטוחים לגבי התנועה העיקרית אל בינת בר. לא מן הנמנע שציר התנועה אל עבר בינת בר היה שונה, אולם באם נתון זה כלל נמצא, הוא מסתתר ביומן-המלחמה של הבטליון, שאינו זמין בשלב זה. מתוך הטקסטים שנלוו להענקת עיטורי 'הצלב הצבאי', ניתן לומר בוודאות שהסימון במפה לגבי תנועת האיגוף של המערה על ידי ברטר ולוחמיו נכון. המפה בה השתמשתי הופקה על-ידי הבריטים מספר חודשים לאחר הקרב, באוגוסט 1918, אולם בהיותה מבוססת על צילומי אוויר וכוללת, לראשונה, קווי גובה, היא מאפשרת לנו הבנה טובה יותר של נתיבי התנועה והלחימה. המפה היא בקנה-מידה של 1:40,000.

מצאתי לנכון להציג מפה נוספת, עכשווית, משני טעמים: במפה זו מופיעה המערה על שני פתחיה וכן מופיעה במפה זו מיקומה של 'חוות צרדה' (בהמשך). 

אחרית דבר

לאחר הדיפת התקפת-הנגד העות'מאנית, החלו הנפאלים להתבסס ולהתבצר במקום אותו כבשו. שבוע לאחר-מכן, ב-19 במרץ, החליף בטליון האחות, 3/3 גורקה, את בטליון 2/3 גורקה, ופלוגה אחר פלוגה הם צעדו אל עבר ח'רבת בורעיש שעל הגדה הדרומית של וואדי דיר בלוט (נ.צ. 661626 / 202827), שם הוקצה להם שטח להקמת מאהל. 

ב-2 באפריל הגיע מפקד דיביזיה 75, מיג'ור-גנרל פאלין אל המאהל של הבטליון, שם התקיים טקס בנוכחות הגנרל, מפקד הבטליון, השליש וקבוצה בת 32 לוחמים. במהלך הטקס העניק הגנרל מספר עיטורי-גבורה ללוחמי הבטליון, מרביתם מהקרב בבינת בר. אלו כללו את לוטננט פרדריק ברטר, ג'מאדאר בודהיראל ט'אפה, לאנס-נאיק (רב"ט) דאלבהאדאר גורונג ולאנס-נאיק ג'אמאר סינג גורונג.

קיימת עדות לא מאומתת שגם הגנרל אלנבי העניק את 'הצלב הצבאי' ללוטננט ברטר (Lt. Frederick Barter), עוד קודם למייג'ור-גנרל פאלין, כבר ב-30 במרץ. בשלב זה אינני יכול לאשש או לשלול טענה זו, אולם הדבר לא נשמע לי מופרך, בגלל הרקע המיוחד של קצין זה. לא היה זה עיטור-הגבורה הראשון שהוענק לברטר במהלך המלחמה. למעשה, ברטר כבר נחשב לגיבור-מלחמה וולשי, לאחר שזכה בעיטור-הגבורה הגבוה ביותר של האימפריה הבריטית, צלב ויקטוריה (VC), ב-1915. העיטור הוענק לו על-ידי המלך עצמו, שדודו, הדוכס מקונוט, ביקר בארץ במרץ 1918, אך מספר ימים קודם ל-30 במרץ, וכמובן שאלנבי ליווה את הדוכס בכל אירועי הביקור (וכבר הזכרנו ביקור זה בהקשר לקרב בינת בר, כאשר הבקשה הדחופה לסיוע ארטילרי במהלך הקרב התעכבה בגלל סדרי עדיפויות בעייתיים במפקדת הדיביזיה…). האם יש קשר בין הדברים? האם אלנבי ביקש להעניק באופן אישי את 'הצלב הצבאי' למי שהמלך עצמו כבר העניק לו עיטור-גבורה? המרחק הפיזי בין ח'רבת בורעיש למפקדתו של הגנרל אלנבי בביר-סאלם אינו גדול, כך שהדבר הוא בהחלט אפשרי, אולם, כאמור, זוהי ספקולציה בלבד. כתבתי בהרחבה על ברטר (לרבות צילומים) במאמר צלב ויקטוריה ברכס מוג – אפריל 1918, בו ניתן לעיין בספריית המאמרים באתר המרשתת של העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל.

באותו מאמר התייחסתי לאחד הקרבות הקשים במסע-המלחמה, שנערך עשרה ימים בלבד לאחר טקס הענקת עיטורי-הגבורה בח'רבת בורעיש. קרב זה נערך לא-הרחק מבינת בר – על הרכס עליו הוקם לימים היישוב ברוכין. בקרב זה הצליח כוח, שהיה ברובו גרמני, לבלום את ההתקדמות של הכוחות הבריטים, לרבות בטליון 2/3 גורקה. ברטר עצמו כמעט ונהרג בקרב זה, אולם ניצל על-ידי פעולה הרואית של אחד מלוחמיו, רובאי קאראנבהאדור ראנה, פעולה שהביאה להענקת צלב ויקטוריה לאותו לוחם. למרבה הצער, בקרב זה נהרג גם ג'מאדאר בודהיראל ט'אפה, שרק ימים ספורים קודם לכן הוענק לו עיטור 'הצלב הצבאי' על הגבורה שגילה במערת בינת בר.

באופן מפתיע, בעשרות אתרי מרשתת מייחסים, בטעות, את עיטור 'הצלב הצבאי' של ברטר לקרב ה-10 באפריל ('רכס מוג', ברוכין של היום) ולא לקרב במערת בינת בר, ב-12 במרץ. אני פועל לתיקון טעות זו, בין השאר בעזרתה של אחייניתו של פרדריק ברטר, אשר הוכתה בתדהמה לנוכח הסיפור על הקרב בבינת בר, אותו לא הכירה, וההוכחות שסיפקתי שעיטור הגבורה ניתן על פעולותיו בקרב זה, ולא כפי שמופיע היום. 

לקראת סיום 1: כיום, ניתן להגיע לבינת בר בקלות יחסית, לאחר שלא מכבר עברה לקרבת מקום 'חוות צרדה'. החווה ממוקמת מצפון למצוקים. הכניסה לדרך המוליכה לחווה היא מכביש 4464, כביש הכניסה לפדואל.

לקראת סיום 2: להלן קישור אל סרטון יוטיוב שהעלה חיים חבשוש (שאפו! נפלא!!). הסרטון הקצר כולל ביקור במערה, מצפון לדרום, הליכה לאורך קטע מ-'הסכין' המצוקי, ותצפיות נפלאות דרומה על פרסת נחל שילה וח'רבת בלטה. הסרטון ממחיש היטב את התוואי הטופוגרפי ואת הקשיים העצומים איתם התמודדו לוחמי הגורקה הנפאלים כדי לבצע את משימתם: קישור לסרטון.

ולסיום: שבועיים לאחר הקרב סביב מערת בינת בר, בשבוע האחרון של חודש מרץ 1918, התקבצו לירושלים, מפקדים ולוחמים יהודים רבים מיחידות רבות של 'חיל המשלוח המצרי', באישור מיוחד וכאורחי הקהילה היהודית, כדי לחוג יחדיו את ליל הסדר ואת חג הפסח הראשון בירושלים המשוחררת.

נאחל לכל הקוראים חג שמח ושקט!