ערן תירוש
"ערב 'כל נדרי' של שנת 1918 יהיה ערב שאנשי הגדוד ה-39 של קלעי המלך יזכרו עוד זמן רב"
“תפילת כל נדרי המוזרה ביותר שנשמעה אי־פעם…”
“אין ספק שמעולם לא נחוג יום הכיפורים בצורה כזאת”
אלו הם רק שלושה ציטוטים המתייחסים לסיפור היוצא-דופן שנעלה כאן, המתאר את תפילת כל נדרי של בטליון קלעי המלך ה-39 (הגדוד העברי ה-ל"ט), בערב יום הכיפורים תרע"ט, ה-15 בספטמבר 1918.
בפוסט קודם, מלפני מספר ימים, סיפרנו על טקס הענקת עיטורי-גבורה לשני לוחמים של הגדוד העברי ה-ל"ח (בטליון קלעי-המלך ה-38), מייד לאחר תפילת ראש-השנה תרע"ט (1918). בערב יום הכיפורים, הגדוד ה-ל"ח (אשר כונה הגדוד 'האנגלי') המשיך להחזיק את הקו הקדמי בגזרת וואדי מלאחה. הגדוד החדש, שהוקם זמן קצר קודם לכן, בטליון קלעי-המלך ה-40 (הגדוד 'הארצישראלי'), עדיין לא השלים את אימוניו ושהה במצרים. נתמקד הפעם בבטליון קלעי-המלך ה-39 (הגדוד 'האמריקאי'). הגדוד הגיע לארץ-ישראל ממצרים בשתי קבוצות, כאשר הקבוצה הראשונה הגיעה ליריחו בשעות המוקדמות של ה-13 בספטמבר. הקבוצה השנייה שהתה עדיין בצרפנד (לימים צריפין), והגיעה לאזור יריחו מספר ימים מאוחר יותר.
קצין-מטה פגש את המפקדים בדרכם, השכם בבוקר, וביקש מהם להתקדם עם הלוחמים אל מקום המחנה שהוקצה להם בפריסה רחבה ומדורגת, כך שהם יעלו אבק רב, אשר ייראה מרחוק לתצפיות העות'מאניות על מדרונות הרי-מואב כאילו כוח גדול פי כמה הגיע לאזור יריחו – היה זה נדבך קטן נוסף במערכת ההונאה רחבת-ההיקף שקדמה למתקפת-הענק של צבא אלנבי, מתקפה אשר כונתה בהמשך 'מערכות מגידו'.
הכוח חנה סמוך לתל א-סולטן. יומיים מאוחר יותר, לקראת ערב, נצטווה הגדוד לשאת את מלוא הציוד ולהתקדם צפונה אל עבר וואדי עוג'ה (נחל ייט"ב). היה זה ערב ה-15 בספטמבר, ערב יום הכיפורים. ההוראה לחיילים הייתה להתקדם בדממה. זמן קצר לאחר-מכן החלו פגזים עות'מאניים ליפול בקרבתם. החיילים צעדו באבק העמוק, שהגיע עד הקרסוליים. בתוך זמן קצר היו כולם לבנים מאבק, ובאור-הירח נראו כטור-רפאים. האבק העמוק עמעם את קולות הצעידה. קצין-הרפואה של הגדוד, רדקליף סלמן, כתב בספרו Palestine Reclaimedכי שררה באוויר תחושה של ציפייה מאיימת.
לפתע, אחד החיילים, חיים ברוך ברזין, יליד אוקראינה אשר הגיע לארה"ב ושימש כחזן טרם שהתגייס לגדוד, החליט להתעלם מפקודת שמירת הדממה והחל את תפילת קול נדרי. עד מהרה הצטרפו קבוצות קבוצות לתפילה. בעדות מאוחרת ציין ברזין: “אפילו כשלא נותר בי כוח המשכתי לשיר את ‘כל נדרי’ שלנו, כזעקה לעזרה אל אדון היקום…”. בהמשך הוסיף וציין כי ראה בו ובחבריו את המתנדבים היהודים הראשונים השופכים את דמם למען תחיית העם היהודי.
חייל אחר, אליאס גילנר (גינצבורג) תיאר את התפילה כך: “תפילת כל נדרי המוזרה ביותר שנשמעה אי־פעם, הדהדה בעמק-המוות” (עמק-המוות היה כינוי נפוץ לבקעת הירדן בקיץ 1918). רדקליף סלמן ציין כי “אין ספק שמעולם לא נחוג יום הכיפורים בצורה כזאת”. יומיים מאוחר יותר, ב-17 בספטמבר, סלמן כתב לאשתו מערוץ וואדי עוג'ה וסיפר לה על ערב כל נדרי שחווה. הוא כתב כך: "ככל שצעדנו, חזרה ועמדה לנגד עיניי המחשבה שוב ושוב: עם יוצא-דופן, גדוד יוצא-דופן, ויום יוצא-דופן ביותר להתחיל בו את השירות הפעיל (הכוונה היא להגעה אל קו-החזית)". הוא השתמש במילה Peculiar, אותה ניתן לתרגם גם כ-'מוזר' או 'ייחודי' – בחרו אתם את התרגום המתאים לכם.
חתימה טובה וגמר חתימה טובה!