סוכות תרע"ט: מפקד ומושל-צבאי יהודי בא-סאלט

ערן תירוש

בערב ראש השנה כתבתי על טקס יוצא דופן שהתרחש במחנה הגדוד העברי ה-ל"ח, מייד אחרי תפילת ראש השנה התרע"ט. בערב יום הכיפורים, כתבתי על תפילת כל נדרי של לוחמי הגדוד העברי הל"ט, תוך מסע מיריחו אל גדת וואדי עוג'ה, היום נחל ייט"ב. לכבוד חג הסוכות ושמחת-תורה, נראה לי אך טבעי להשלים את ההתייחסות לחגי תשרי השנה – גם הפעם תוך התייחסות לגדודים העבריים בבקעת-הירדן ומעבר-לירדן, במהלך חג הסוכות תרע"ט.

נשוב ונזכיר כאן חלק מהדמויות שכבר הוזכרו בערבי ראש השנה ויום הכיפורים ונוסיף אליהם עוד דמות או שתיים. כל אחת מדמויות אלו (וכן מספר אתרים) ראויה למאמר בעתיד. אולם לפני שנעבור לאירועים בבקעת-הירדן ובעבר-הירדן בספטמבר 1918, ברצוני להפנות אל מאמר אחר שנכתב בעבר על ערב חג הסוכות תרע"ט, אותו ניתן לקרוא באתר האינטרנט של 'העמותה למורשת מלחמת העולם ה-I בישראל': ענף עץ עבֹת – תשרי התרע"ט / ספטמבר 1918. כותרת-המשנה היא: וייצמן, אלנבי והדסים לחג הסוכות. המאמר מופיע בספריית המאמרים של אתר העמותה. 

20–22 בספטמבר — חג הסוכות בקו הירדן

ערב חג הסוכות תרע"ט חל ב-י"ד בתשרי, ה-20 בספטמבר 1918 ונמשך עד שמחת-תורה, כ"ב בתשרי, ה-28 בספטמבר. כפי שכבר ראינו בפרסומים הקודמים, הגדוד ה-ל"ח (בטליון קלעי-המלך ה-38) אייש את קו-החזית בגזרת וואדי מלחה בעוד שכמחצית מהגדוד ה-ל"ט (בטליון 39) הגיע אל וואדי עוג'ה, מעט מאחור, במוכנות לסייע ככל הנדרש לאחיהם שבקו-הקדמי. לא נרחיב כאן על הפעילות בימים שקדמו לחג הסוכות ואפילו לא על הלחימה של הגדוד ה-38 באזור אום-שורט במהלך החג ותחילת חול-המועד. על כך נכתוב בעתיד.

המתקפה הגדולה של 'חיל המשלוח המצרי' (ה-EEF), צבאו של אלנבי, החלה בליל ה-18-19 בספטמבר באזור מישור-החוף ובהרי-השומרון. 'כוח צ'ייטור', הכוחות בבקעת-הירדן ובהם גם הגדודים העבריים, היו בכוננות-שיא והמתינו לנסיגה צפויה של הכוחות העות'מאנים שמולם בטרם יצטרפו למתקפה ויתחילו להתקדם. על רקע זה, ניתן להבין מדוע קצין-הרפואה של הגדוד ה-39, קפטן רדקליף סלמן, כתב לאשתו בתאריך ה-22 בספטמבר כך: "אגב, היום חג הסוכות, אבל כמובן שהוא עובר מבלי שאיש שם לב לכך — ובנסיבות אלו, אולי מוטב שכך".

ולגבי הגדוד ה-38? קיימת עדות של ז'בוטינסקי המעידה כי הרב פאלק, הרב של הגדוד, היה באותם ימים עם הגדוד סמוך לוואדי מלחה והשתתף בפעולות שיתוארו בהמשך. אולם, כפי שציין סלמן – לנוכח הנסיבות המבצעיות, לא ניתן היה לציין את החג כהלכתו. סביר שהלוחמים שומרי-המצוות התפללו באופן אישי בשטח, כל אחד במקום בו נמצא באותה עת, מן הסתם ללא סוכה וארבעת-המינים. מעבר להתייחסות האגבית של סלמן, לא מצאתי עד-כה התייחסות ספציפית לחג. ממש ביממות אלו עליתי על קצה-חוט שאני מקווה יוביל בהמשך אל עדותו של הרב עצמו על פעילותו בארץ-ישראל, לרבות בתקופת חג הסוכות תרע"ט.

23–25 בספטמבר — המסע לשונת־נמרין ולא־סאלט

לאחר שהגדוד ה־38 השתלט על מעברת אום־שורט, החלו כוחות רכובים של דיביזיית אנז"ק החלו לעלות מזרחה במדרונות התלולים. לוטננט-קולונל פטרסון קיבל פקודה ממייג'ור-גנרל צ'ייטור לצרף את שני הגדודים לטור בפיקודו, תחת השם 'טור פטרסון', ולעלות דרך שונת-נמרין אל א-סאלט, אותה כינה פטרסון בספרו שוב ושוב כ-'רמות גלעד' (Ramoth Gilead).

שפך וואדי עוג'ה אל ערוץ נהר-הירדן נקבע כשטח הכינוס של שני הגדודים לקראת המבצע, אולם פטרסון נוכח עד-מהרה כי רק הגדוד ה-39 יהיה שם בזמן שנקבע, בעוד שללוחמי הגדוד ה-38, שהיו מפוזרים על פני שטח נרחב, לרבות פלוגה שניהלה מרדף אחרי כוח אויב שנסוג צפונה, ייקח יותר זמן להגיע. לפיכך, פטרסון העביר זמנית את הפיקוד על הגדוד ה-38 לידי אחד מקציניו והוא עצמו החל להעפיל אל ההרים עם מפקדת הטור ועם הגדוד ה-39, שהיה תחת פיקודו של לוטננט-קולונל אליעזר מרגולין.    

הטיפוס היה מפרך. אחד הקצינים של פטרסון, סגן-משנה קמרון, ציין כי היה זה המסע הקשה ביותר אותו חווה בשנים הארוכות של שירותו הצבאי. מכתביו של רדקליף סלמן, הרופא הצבאי של הגדוד ה-39, אשר כתב לאשתו לעיתים תכופות, נאספו לאחר מכן לספר Palestine Reclaimed . מכתבים אלו הם מקור אישי, אשר נכתבו בזמן אמת, וכוללים פרטים רבים ותחושות אותם קשה למצוא במקורות אחרים. על המסע החל לכתוב לה מהשטח, מא-סאלט, בתאריך ה-29 בספטמבר. מכתב זה נכתב בהמשכים לאורך למעלה משלושה שבועות (!), כשהוא מתנצל שוב ושוב על כך שלחצי-הפעילות בשטח מונעים ממנו לכתוב ברציפות – הוא המשיך בכתיבה בשונת-נמרין (2/10), ירושלים (ב-10 וב-14/10) סרפנד (16/10) והשלים את המכתב הארוך רק ב-21/10, עדיין בסרפנד (לימים צריפין). הוא מתאר בפרוטרוט את האירועים, כמובן מזווית-הראייה הפרטית שלו, זווית מרתקת בפני עצמה. להלן מספר מובאות מדבריו:

על תחילת המסע: "סיפרתי לך כיצד התאספנו בראש הגשר באל־עוג'ה בלילה של ה-23 בספטמבר, ויצאנו לדרך בשעה 1:30 לפנות בוקר. חצינו את הירדן והגענו עוד באותו לילה לנמרין. השביל עבר למרגלות הגבעות, בתוך אבק הגיר הלבן והעמוק. כל הארץ כאן הייתה לבנה כשלג וחשופה לחלוטין; השביל היה מכוסה בשכבה בעומק של רגל של אבק דקיק ביותר, והאבק הזה היה ספוג במלחת אשלגן, כך שאת יכולה היטב לדמיין את ההשפעה של העברת טור חיילים דרכו."

על השהייה של הגדוד ה-39 בשונת-נמרין: "הגענו לפנות בוקר לנמרין, שם התקבצו כל מיני יחידות צבא ותותחים, וחנינו ליד פלג מים שהיה מרענן, אף שלמעשה כבר הזדהם מגופות ממעלה הזרם. כאן הייתה המשימה העיקרית שלי להשיג מים נקיים ולמנוע — לשווא — מן האנשים לשתות ממי הפלג המזוהמים".

לאחר מספר שעות, המשיך הגדוד ה-39 להעפיל אל עבר א-סאלט: "בשעות הראשונות של אחר הצהריים יצאנו לא־סאלט. חשבנו שהמרחק הוא עשרה מייל, אך למעשה הוא היה מעט פחות מעשרים. כשהגענו, התברר שצעדנו עם מלוא הציוד על גבינו עשרים ושמונה מייל במשך עשרים ואחת שעות — הישג נאה מאוד. אבל עליי לספר לך עוד על המסע. מנמרין החל למעשה המסע המעניין באמת. הדרך הייתה עלייה רצופה, לאורך נתיב צר שנחצב בצלע ההר שמימין. משמאלנו הייתה תהום שעומקה נע בין עשרים רגל לחמש מאות רגל ואף יותר; ובמקומות שבהם הייתה העמוקה ביותר, הייתה גם תלולה יותר — במקומות מסוימים היה זה ממש קיר אנכי עצום, שצעד מוטעה אחד בו פירושו היה מוות. בתחתית הוואדי זרם פלג שוצף, ומעברו ניצבו הרים גבוהים, טרשיים ומחוספסים. לאורך הנתיב הזה נחקקה בזיכרון תמונה שלא תימחה: עקבותיו של צבא נמלט, מובס ומבוהל…". "דמייני עצמך כשעל גבך תרמיל, מאה ושישים כדורי תחמושת, רובה וקסדת פלדה, כשאת נאבקת במעלה התלול".

"האנשים החלו לנשור בקבוצות קטנות, וכמעט שכל כוחותיי אזלו בניסיון להעמיד אותם על רגליהם, לעודד אותם, לנזוף בהם ולדרבן אותם להמשיך. לבסוף החליט מרגולין לעצור בשטח המישורי שמשמאלנו, וצעדנו לשם — רק כדי לגלות שזה בדיוק המקום שבו חנתה שיירת התובלה שלנו. אנשינו פשוט השליכו את עצמם ארצה ונרדמו כפי שנפלו. כל שארית הלילה ולמחרת בבוקר המשיכו המאחרים והנחשלים להגיע".

מסע הגדוד ה-38

כאמור, הגדוד ה-38 היה פרוס על פני שטח נרחב ובנוסף – פלוגה אחת נשלחה למרדף אחרי האויב הנסוג. באמצעים של אותם ימים, לא ניתן היה לקרוא להם חזרה, והיה צורך להמתין עד שובם בטרם ניתן היה להגיע אל שטח הכינוס של 'טור פטרסון' בשפך וואדי עוג'ה ולהתחיל במסע אל ההרים ממזרח.

ספרו המצוין של פטרסון With the Judaeans in the Palestine Campaign (הופיע בעברית תחת השם 'עם הגדודים העבריים בארץ ישראל') הוא מקור מצוין מאין כמותו על פעילות הגדודים, תוך דגש בעיקר על הגדוד ה-38, עליו פיקד ישירות. אולם בכל הקשור לתיאור קורות הגדוד ה-38 במסע אל ההרים בחול המועד סוכות תרע"ט, עדיף דווקא ספרו של ז'בוטינסקי, 'מגילת הגדוד'. בטרם אצטט מהספר, כאן המקום לציין גורם חשוב, שהייתה לו השפעה רבה ורעה על פעילות הגדוד, ובהמשך, על כלל הכוחות שחצו את נהר הירדן – המלריה. ככלל, הכוחות הרפואיים של צבא אלנבי ניהלו במהלך קיץ 1918 מלחמת-חורמה כנגד המלריה בבקעת-הירדן וזכו להצלחה מרשימה. אבל, לוחמי הגדוד ה-38 שהו שבועות ארוכים במקום הגרוע מכל – באזור וואדי מלחה, סמוך למלחות וריכוזי קינון היתושים, אזורים שרובם נמצאו בשטחי-ההפקר שמעבר לעמדותיהם והלאה משם באזורים שנשלטו על-ידי העות'מאנים. הקרבה לאזורי קינון היתושים ומשבי-רוח הביאו את היתושים אל קווי הגדוד ה-38, ולאחר תקופת דגירה, החלה המלריה להכות בחיילים. ז'בוטינסקי התייחס לכך בתיאור האירועים:

"בינתיים הקדים אותנו חצי-הבאטליון של מרגולין בדרך לכפר חוֹרֶניה, על-יד יריחו, שבו כבר התקינו האנגלים גשר של כלי-שיט בשביל חיל-הרגלים. משם עברו ה-“אמריקנים” שלנו לגלעד וכבשו את אֵס-סאַלט, והבטליון שלי, שהלך ונמוג כמעט משעה לשעה מחמת הקדחת, נגרר אחריהם באיחור של מהלך חצי-יום. זה היה מסע שכולו עינויים. אני סומך לא על הרושם שלי – הניסיון הצבאי שלי הוא כמעט ניסיונו של חובב. ואולם הקולונל פטרסון השתתף בשעתו במלחמה האנגלית-הבּוּרית, במסיבות דומות, כשכּל המלחמה הייתה עדיין מורכבת ממסעות כאלה ולא מן השעמום של ישיבה בחפירות; לו היה ניסיון עשיר. למחרת-היום עבר על-ידי, עצר את סוסו, התכופף ואמר בלחש: אף פעם בחיי לא נאלצתי לענות כל-כך את החיילים.

קשה הייתה גם הדרך עצמה על-פני המישור, מן הגשר אל רגלי הרי-מואב. התורכים בנסיגתם הציתו את הקוצים היבשים; עשן שחור כבד השתטח על פני-הארץ שכבות-שכבות בתוך החום הלוהט, ואף רוח קלה לא נשבה; כדי לא לכבד זה את זה באבק, הלכנו קבוצות-קבוצות במרחק גדול זו מזו, ולעתים קרובות היינו מאבּדים, מחמת העשן, את הקשר בינינו וסרים מן הדרך. המימיות נתרוקנו בתחנת-הנופש השנייה – ומה שלא הספקנו לשתות נתייבּש מבעד ללבד ולניקל. ואולם אחר-כך התחילה העלייה, והיה זה דווקא בצהרי-יום או קרוב לכך; העלייה הייתה תלולה, מ-14 עד 25 מעלות, והחיילים היו טעונים משא כבד של הרבה קילוגרמים: זוג של שני מגפיים, שמיכה, גופיות, גרבּים, תער, כלי-אוכל, משחה לכפתורים כדי שיבריקו… המוֹתרוֹת הללו של הציוד הבריטי דבר מצוין הם במקום לינה וחניה, אבל לא בדרך. הקצינים עזרו עד כמה שיכלו. כל אחד מאתנו סחב שנים-שלושה רובים, אפילו ה-“פּאַדרה” – הרב של הבטליון – העמיס על עצמו, בניגוד לתקנון, כלי הרג וקטל; ואולם כל זה לא היה אלא טיפה בים. כמעט בכל רגע היה “נושר” מישהו מן הטוראים – היה צונח בצל תחת סלע – בעצם לא היה שם כל צל – והיה נשאר שם, עוצם את עינו, פוער את פיו ונושם ונוחר בקול רם. בתחילה זקפתי זאת על חשבון העדר כוח-הסבל אצל חיילינו, ואולם עד מהרה נרגעתי. בקילומטר הששי “נשרו” קורפוראל אנגלי ושני סרג’נטים אנגליים, בחורים רחבי-כתפים, שנשלחו אלינו לא מזמן מן המטה, כדי למלא את החסר אשר נגרם על-ידי הקדחת".

בעוד שהגדוד ה-39 המשיך לא-סאלט, לוחמי הגדוד ה-38 קיבלו לפתע פקודות אחרות. ז'בוטינסקי: "בחצי-הדרך לאַס-סאַלט עצרו אותנו וציוו עלינו לשוב אל העמק, אצל האנגלים יקרה גם כדבר הזה לעתים קרובות: עלה למעלה, אחר-כך רד למטה, ולשם מה – לא ידוע. במקרים כאלה הם מצטטים בבת-צחוק את השורה המפורסמת משירו של טֶניסון המספר כיצד נספּוּ על-יד סיבאַסטוֹפוֹל בלא שום צורך שש מאות חיילים מובחרים מן הגוורדיה של הפרשים; שורה פשוטה מאד –someone has blundered  – "מישהו בּלבּל”. “השורה האנגלית-ביותר בכל השירה שלנו”, אומר פאטרסון (אגב הוא אירי).

בתל-נמרין, במורדותיו של אותו נחל-הרים, פקדו עלינו לחכות לשבויים תורכיים. נטינו אהלים ולנוּ שם, ובבוקר השכם הביאו אלינו קבוצה של 900 תורכים בּלוּיים וקרועים, ו-200 גרמנים לסירוגים עם אוסטרים ומאַדיאַרים."

תמונות-ניצחון לאורך הדרך לא-סאלט

כאמור, שני הגדודים העפילו אל עבר א-סאלט, בטרם קיבל הגדוד ה-38 הוראה לסוב לאחור ולשוב לשונת-נמרין. לפני שנתקדם עם הגדוד ה-39 אל תוך א-סאלט, נקדיש עוד מספר מילים על המראות לאורך הדרך:

ז'בוטינסקי: "עברנו עכשיו על פני מקומות יפים. כאן התהלכה פעם בהרים בת השופט יפתח עם רעותיה, כשהיא מבכּה את בתוליה קודם מותה. למטה, תחת דרך מתפתלת, שטף ועבר במרוצה נחל הומה ורועש, בערבית ואַדי-נמרין, ובתנ"ך – מי-נמרים. ואולם במקום נמרים היו גדותיו זרועות פגרי-סוסים. למה הרגו התורכים בבריחתם כל-כך הרבה מסוסיהם, אין אני יודע עד היום הזה".

סלמן: "שולי הדרך היו זרועים, כפי שכבר סיפרתי לך, בתחמושת מכל קליבר אפשרי ובציוד מכל הסוגים, במטבחי-שדה, בחפצים אישיים, בריהוט חדרי-האוכל ובערמות של מסמכים רשמיים שנשרפו למחצה. במקום אחד ניצבה ערימה גדולה של רובים שנשרפו, ובמקום אחר הצטברה ערימה עצומה של רובים שבורים; כידונים, פגיונות ונדנים היו פזורים בכל מקום, ומפעם לפעם נראו גם ארגזים על גבי ארגזים של קורדיט, שהיו מונחים ללא כל כיסוי".

אנו מכירים היטב את המונח 'תמונת-ניצחון'. לאורך הדרך זרועת שרידי הצבא העות'מאני המובס, מרבית הכוחות שטיפסו במעלה התלול ציינו בדיווחיהם ובספריהם שראו אור לאחר המלחמה פריט אחד, אשר סימל יותר מכל 'תמונת-ניצחון' – תותח ימי כבד וארוך טווח, שזכה לכינוי ג'ריקו-ג'יין. בעתיד אקדיש מאמר מיוחד לתותח זה, אולם כרגע אסתפק בציטוטים של סלמן וז'בוטינסקי:

סלמן: "בנקודה מסוימת הייתה מוטלת שם „ג'ריקו ג'יין“ — תותח ימי כבד בקוטר 5.9 אינץ'. מגרעת נחצבה בסלע לצורך הצבתה בצדו הימני של הכביש, אך עם התקרבות האנגלים גררו אותה ממקומה והשליכו אותה אל מעבר לשפת המדרון — כולה, על כנה ועל הגלגלים. שם, בתחתית, היא שכבה, קנהּ הארוך מופנה אל השמים, וגלגליה הגדולים מפרפרים לשווא באוויר."

ז'בוטינסקי הוסיף: "הם עזבו בדרך לא רק סוסים. התענגנו קצת על גֶ’ריקו-גֵ’ן – “יוֹחנה” הנוראה רבצה באלכסון לרוחב הנחל; הגלים הצליפו על הלוע שלה, והיא ירקה אותם בעליזות חזרה. בדרך התגלגלו פגזים ערמות-ערמות, ועוד יותר היו כדורי-רובים, ב-“בּאַנדוֹלירים” מתוקנים מבד אפור. קודם-לכן היו בוודאי גם רובים, אך הללו כבר נעלמו. יש שבאחד מן הסיבובים עדיין ראתה הפלוגה הקדמית תל שלם של תחמושת, אך הפלוגה האחורית כבר לא מצאה כלום; לעומת זה, על-פני צוקי-הסלעים מעל לדרך טיפסו והתרחקו לתוך ההרים החמורים הקטנים של הבדואים"

24 בספטמבר עד ה-1 באוקטובר  — הגדוד ה־39 בא-סאלט

בשעות הערב המוקדמות של ה-24 הגיע הגדוד ה־39, בפיקודו של אליעזר מרגולין, אל שערי א־סאלט, בעקבות כוחות רכובים אשר המשיכו אל עבר עמאן. על-פי הוראות צ'ייטור, פטרסון, אשר הגיע לעיירה בסביבות 21:00, הקים את מפקדת הטור ופקד על מרגולין לטול את השליטה על א-סאלט ועל הגבעות החולשות עליה ולהיערך להגנה היקפית על המקום.

עוד בשונת-נמרין, קיבל פטרסון הודעה מצ'ייטור שהוא מבקש לפגוש אותו, ולכן, לאחר שהשאיר הנחיות מפורטות, רכב קדימה אל מפקדתו של צ'ייטור שהתמקמה באותו שלב סמוך ומעבר לא-סאלט, ולאחר שגילה שהגנרל עצמו כבר התקדם אל עבר עמאן, מיהר בעקבותיו. תיאור מסעו הפרטי מרתק בפני עצמו, אולם לא נרחיב על כך הפעם.

א-סאלט הייתה במצב של אנדרלמוסיה. תיאר סלמן: "למחרת בבוקר התקדמנו אל תוך העיירה. הדרך שעלינו בה הייתה כמעט בלתי נסבלת בגלל הסירחון של הסוסים והאנשים המתים. במורד הגבעה זורם פלג — אותו פלג שפגשנו לאורך כל הדרך — ובתוכו היו מוטלים סוסים, אנשים וגמלים.

חלק מן החיות היו שלדים ישנים, מיובשים למחצה, שנותרו מן ההתקפה הקודמת על א־סאלט. במקום אחד היו מוטלים אחד־עשר סוסים וכבשים מתים, ובמקום אחר תשעה־עשר בעלי־חיים, הפעם בשטח קטן ממש בתוך העיירה, שכבו מתים על גבם, כשהמשאות שהיו קשורים אליהם פזורים סביבם. הערבים, כך נראה, כלל לא שמו לב לסירחון; לנו, הוא היה נורא".

בשלב זה, מרגולין הפך למושל הצבאי בפועל של א-סאלט למספר ימים, במקביל לתפקידו כמפקד העיירה וההגנה עליה. היטיב לתאר זאת סלמן: "כמפקד א־סאלט במשך אותו שבוע, היה על מרגולין לדאוג להגנת העיר ולנהל את כל הסידורים הנדרשים בה — והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר. היה ממש תענוג לראות כיצד הוא זורח כאשר הגיע הזמן לעשות דברים בפועל…".

על פעולותיו של רדקליף סלמן כתב פטרסון כך: "הטורקים הותירו במקום הזה מספר חיילים חולים ופצועים, במצב מחריד. קפטן רדקליף סלמן טיפל באומללים הללו, ותוך זמן קצר חולל שיפור מופלא במצבם. העיר עצמה הייתה במצב של לכלוך שקשה לתאר, ואלמלא המאמצים הבלתי־פוסקים של קפטן סלמן ושל המחלקה הסניטרית שהוא ארגן, אין ספק שהייתה פורצת מגפת טיפוס או מחלה איומה אחרת. אין שבח רב מדי לעבודה שעשה סלמן בתקופה שבה היה אחראי על הטיפול הרפואי בא־סאלט".

ב-28 בספטמבר 1918 חל שמחת-תורה. 'טור פטרסון' פורק באותו יום ופטרסון עצמו שב אל הגדוד ה-38 בשונת-נמרין ונטל חזרה את הפיקוד על הגדוד. גדוד זה החל לנוע חזרה לירושלים באותו יום, אולם הגדוד ה-39 נותר בא-סאלט עד ה-1 באוקטובר בטרם החל אף הוא לשוב לירושלים. את מקומו של מרגולין כמושל הצבאי של א־סאלט תפס הקולונל הניו־זילנדי צ'רלס ארנסט רנדולף מקקאסי.

כך עבר חג הסוכות תרע"ט על הגדודים העבריים: לא בחגיגות ובסוכות, אלא במסע מפרך מן הירדן אל הרי הגלעד, בלחימה, במחלות ובכיבוש א־סאלט — ובמקרה של הגדוד ה־39, גם בכמה ימים שבהם קצין יהודי שימש למעשה כאחראי הצבאי והאזרחי על עיר בעבר־הירדן.

____________________________________________

נסיים במפה המסכמת את שלושת המאמרים שעסקו בפעילות הגדודים העבריים ה-ל"ח והל"ט בחגי תשרי תרע"ט – ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות. מפה זו עובדה על-ידי מתוך אחת ממפות ההיסטוריה הצבאית הבריטית הרשמית. תודה לבני, יניר תירוש, שהיטיב לתרגם את בקשותיי לכדי יצירת המפה שלפניכם.

ערוץ נהר הירדן מופיע בשליש השמאלי של המפה. ממערב לירדן, סמוך למרכז, מופיע ריכוז של סימונים אדומים קטנים, המפוזרים על שטח נרחב – אלו הם עמדות הגדוד ה-38 בגזרת וואדי מלחה, הקשורים לאירוע של ראש-השנה תרע"ט. מצד שמאל למטה נראית יריחו ומפקדת 'כוח צ'ייטור', משם יצא בערב יום הכיפורים מסע הגדוד ה-39 אל עבר וואדי עוג'ה – המקום מסומן במפה. הקו האדום הרצוף המתחיל מנהר הירדן מזרחה הוא נתיב התנועה של הגדודים אל ההרים במהלך חג הסוכות.

חג שמח!